[א] משיעור בשערי הר הבית בר"ח ניסן ס"ט. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

[ב] והערה מתמטית: היחס המתמטי הקרוב ביותר ל-e במספרים קטנים הוא 19 חלקי 7 (כפי שהקירוב לפאי הוא 22 חלקי 7) – יחס זה קשור באופן מובהק לסוד העיבור, בו יש מחזור של 19 שנים שבהן 7 עיבורים. והנה, גם היחס בין מספר הרגעים בחלק, 76, למספר הרגעים המדויק המבחין בין התקופות, 28, הוא אותו יחס עצמו (משום ש-76 היינו 4 פעמים 19 ו-28 היינו 4 פעמים 7, כמובן). הקשר בין מספר הרגעים דווקא לבין e שהוא מספר טרנסצנדנטלי מתאים למבואר לקמן (הערה viii, ובפסקה שאחריה בפנים המאמר) כי סוד הרגעים וגם סוד המספרים הטרנסצנדנטליים שייכים לעולם העשיה, ודוק.

[ג] ורמז: אחד המובנים של שמירה הוא צפיה להתממשותו של משהו (כבפסוק "ואביו שמר את הדבר"). כך 'שומרים' ומצפים לזכות לברכת החמה במשך כח שנים. השמירה-הצפיה העיקרית בחייו של יהודי היא התקוה החזקה להתגלותו של מלך המשיח, והדבר רמוז גם ב"שמור את חדש האביב" – חדש האביב עולה שמו של משיח, צמח צדק (העולה מנחם מענדל וכו').

[ד] לפי שמואל, שתקופתו מגיעה לדיוק של רבע יום, רואים בעליל את חלוקת היום לארבע עונות של שש שעות. בפשוטם של דברים, זהו גם ענין התקופות – חלוקת השנה לארבע תקופות-עונות (מתאים לכך שגם השנה כולה נקראת בתורה "ימים", כחלוקת היום לארבעה). ידוע כי יש המכוונים את שינוי הצירוף של שם הוי' או של שם אד' בכל שעה, ואזי בכל רבע שעה ניתן לכוון אות אחרת של צירוף השם, אך לפי חלוקת שמואל המציאות כולה מתחלקת לרבעים המקבילים בודאי לאותיות שם הוי' ב"ה. החלוקה לארבע עונות היא בסוד "ומספר את רבע ישראל" – סוד הזיווג, רבע לשון רביעה, הנקרא גם עונה, כאשר בכל עונה-תקופה (במהלך השנה וכן במהלך כל יום) יש יחוד וזיווג חדש, וד"ל.

[ה] לזוג שמש וירח יש שלשה כינויים, כנגד עולמות בי"ע (כמבואר במ"א): בבריאה – שמש-ירח, ביצירה – חמה-לבנה, בעשיה – חרס-סהר (עם זאת, בדרך כלל בספה"ק – וכך גם בשיחות הרבי – מזכירים רק את שני הכינויים העליונים, ורמז נאה בדבר: שמש-ירח הם כפולת יג וחמה-לבנה כפולת ז, כיחס בין זכר לנקבה בכ"מ, מתאים לכך שכאן שמש-ירח הם למעלה מחמה-לבנה, ודוק). לפי זה, "ברכת החמה", וכך גם "ברכת הלבנה" (או "קידוש הלבנה"), שייכים לעולם היצירה. בעולם היצירה (למעלה ראינו שהוא מקביל ל'שקר דק' ו'רחוק') שוכנים יצרי הלב, ושם זקוקים לברכה מיוחדת כדי להמתיק ולתקן את המציאות היצרית הקשוחה (כנודע בסוד "לחיים ולברכה", היינו המשכת מוחין – חיים בלשון הקבלה – כדי לזכות ל"לב-רכה", מדות רכות ומתוקנות). הברכה האמיתית תושלם לעתיד לבוא, בקיום היעוד של "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". באופן מתוקן מתפקדות החמה והלבנה כחתן וכלה, כאשר על החתן-החמה להמשיך אהבה וחום לכלתו ועל הכלה-הלבנה להלבין את לבושי החתן (בסוד "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", העולה "בית חדש", כמבואר במ"א). החתן הוא סוד איש, אש י (והיינו נקודת הבטול לרצון ה' שבתוך חום האש שלמעלה, הנמשכת מהחתן לכלה), והכלה היא בסוד אשה, אש ה (והיינו הכח להמתיק את האש הצמאה העולה מלמעלה באמצעות ה החסדים, הנמשכים אף הם מהחתן לכלה אך מתעצמים בכלה עצמה), הכל בסוד "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני", וד"ל.

[ו] והנה, בשיחה מדגיש הרבי שהלכה היא "אמת לאמתו" (על אף שעל פי המסופר בפנים להיות רב – לפחות עבור אנשים מסוימים – אינו מדרגת אמת לאמתו, אך יתכן שרב לא תמיד זוכה לכוון להלכה, וכנודע ביחס לחששותיו של רבי נתן עצמו בנידון זה, ואכמ"ל). לפני פסק ההלכה למעשה נאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ובודאי ש"דברי אלהים חיים" הם אמת, אך ההלכה היא "אמת לאמתו" הנמשכת משם הוי' ב"ה  – "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" (ושוב, בשני השמות נאמרה אמת: "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"). ועם זאת, הרבי אומר זאת דווקא ביחס לתקופת שמואל, שהלכה כמותו בענין התקופות, היינו שאף שהיא "אמת לאמתו" של הלכה עדיין יש "אמת יתר" מעליה (ועוד מדרגות מעל זה, כמבואר בפנים). ענין זה רק מדגיש ביתר שאת את קיום ריבוי מדרגות האמת.

[ז] אלא שיש סוגיא גדולה אם "אפשר לצמצם" או "אי אפשר לצמצם", היינו האם תתכן בכלל מציאות של דיוק בעולמנו, ובכך גופא כמה שיטות: להלכה בידי שמים "אי אפשר לצמצם", אך יש מחלוקת אם זה ענין טכני (כשיטת התוס') או מהותי (כשיטת רש"י) – בדומה למהלך שעברה הפיזיקה המודרנית מהמחשבה שחוסר-הדיוק היא פועל יוצא של חוסר יכולת האדם למדוד בצורה נכונה, מבלי שהמדידה עצמה תפריע לתוצאות המדויקות, לחוק אי הוודאות של הייזנברג שהוכיח שמדובר בחוסר-דיוק מהותי – וכן, נידון האם בידי אדם כן אפשר לצמצם.

היחס בין התודעה של "אפשר לצמצם" ל"אי אפשר לצמצם" הוא היחס בין זכר לנקבה (על אף שהצמצום שייך לקו שמאל, העולה למעלה, כאן הוא הצד הזכרי בהיותו רוחני ומופשט יותר, מנותק מהמציאות ה'לא מדויקת', וכדלקמן בפנים), והרמז בכך ששני הביטויים מתחלקים ב-13 וב-7, כפי שמופיע בזוגות רבים של זכרי-נקבי – "אפשר לצמצם" עולה יג פעמים בינה (העולה יג במספר קטן) ו"אי אפשר לצמצם" עולה ז פעמים קכו, חי פעמים ז בריבוע, העולה אמת אמת (ובמונחים שבפנים אמת-אמת היינו 'יותר אמת', כתקופת רב אדא, המדוייקת יותר בעולם הזה אך הפחות מדוייקת בעולם העליון, כדברי הרבי וכדלקמן באריכות).

בכלל, כפי שחכמת הנסתר בנויה על שני 'מעשים' – "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" – כך יש בחז"ל שני 'סודות', הסוד העיקרי של תורת הנגלה הוא "סוד העבור" (עבור עולה אור הגנוז, כעובר הגנוז ברחם אמו, והיינו האור הגנוז לצדיקים לע"ל) והסוד העיקרי של תורת הנסתר הוא "סוד הצמצום" (הקשור ליחס בין "אפשר לצמצם" ל"אי אפשר לצמצם" ולנשיאת ההפכים של שתי האפשרויות יחד, שהרי כל סוד הוא נושא הפכים). סוד העבור עולה קרוב מאד (העולה שמחה, סוד הוי' ליראיו וכו'), ואילו סוד הצמצום הוא ה"בדיוק" הנזכר בפנים.

[ח] ניתן להרחיב את היריעה, על יסוד הסברא המוסברת בפנים – שדווקא העולמות העליונים הם פשוטים יותר, וככל שיורדים הכל 'מסתבך' – ולראות בקיצור כיצד כנגד עולמות אבי"ע ישנם ארבעה סוגים של מספרים: מספרים טבעיים שייכים לעולם האצילות, בו כל ספירה-מספר שלם ופשוט (וראה בפירוש הרס"ג בתחלת ספר יצירה). מספרים רציונאליים, הכוללים שברים, שייכים לעולם הבריאה, בו כבר קיימת מציאות של שברים-שבירה (וכן זהו עולם של שכל, עולם בו 'שוברים את הראש' ומחלקים-שוברים כל דבר בחלוקות דקות). מספרים לא-רציונאליים, היוצאים ממשוואות מרובות ממדים, שייכים לעולם היצירה, ורבים מהם (כדוגמת חתך זהב ואלכסון הריבוע) מתארים את היפי והאסטטיקה היצירתיים הגלומים בעולם. מספרים טרנסצנדנטליים, כדוגמת p ו- e, על אף שמם ה'רוחני', מופיעים דווקא בעולם העשיה התחתון (העולם של "אף עשיתיו", הנבדל מהעולמות שמעליו, בכך שהתופעות שבו אינן נתפסות לגמרי בשכל האנושי).

כיצד זכה עולם העשיה התחתון למספרים המופלאים ביותר? אפשר להסביר כי "כל הגבוה למעלה מעלה יותר יורד למטה מטה יותר", אך באמת ניתן לראות בהתבוננות כאן כי שרש העולמות התחתונים בי"ע הוא ב-ג מדרגות הכתר דאצילות (בסוד הקשר בין שתי התשובות לשאלת "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – תשובה אחת כי ה-ג הנוספים לעשר הספירות הם "שלשה רישי רישין", שמעל עשר הספירות, ותשובה שניה כי הם ג עולמות בי"ע, שתחת עשר הספירות): שרש השברים שבעולם הבריאה, בו באה לידי ביטוי ראשוני שבירת הכלים, הם ברצון של הכתר, כנודע שהרצון הוא התהו שנשבר. שרש המספרים האסטטיים שבעולם היצירה הוא בתענוג שבכתר, כנודע שעיקר התענוג מתבטא בחוש הראיה (היינו שה"רישא דאין" מופיע בראית העין, ודוק). המספרים הבלתי נתפסים של עולם העשיה נובעים מהראש העליון שבכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע (ואפשר להקביל את e ו-p עצמם ל-מה ו-בן דרדל"א, כאשר דווקא לפאי יש זיקה למציאות הנראית לעין, וד"ל), כח האמונה (= אי פאי; וכן "אף עשיתיו" רומז ל-אמונה פשוטה וכן ל-אי פאי) המתבטא באמנות פשוטה ומעשית (ולא ויזואלית בדווקא) של העולם הזה, וד"ל.

[ט] יחסית, השמש והירח (שכנגד תפארת ומלכות, ז"א ונוק') שייכים לעולמות יצירה (בו מקנן ז"א) ועשיה (בו מקננת המלכות). בעולם היצירה, בו הלכה כשמואל, "שמש ידע מבואו" בדיוק, ואילו בעולם העשיה, בו הלכה כרב אדא, "ירח לא ידע מבואו" (ומסלולו בלתי-נודע בעצם, כפי שהוכח היום גם במתמטיקה בענין "בעית שלשת הגופים", וכמבואר במ"א) והכל מורכב ובערך.