גלות ישראל

ניתן לחשוב כי בימינו אנחנו נתונים עדיין תחת גלות אדום, אך מקובל בשם מורנו הבעל שם טוב כי מזמנו החלה להופיע גלות נוספת – גלות של ישראל בידי ישראל. בדורנו אנו, כשיש ממסד של יהודים שאינו נוהג בדרך התורה והמצוות, ואף נאבק במי שמנסה ללכת בדרך ה', קל להבין מה הכוונה במושג גלות של ישראל ביד ישראל, אך כיצד החלו הדברים בזמן הבעל שם טוב? מימי הבעל שם טוב החלה תנועת ההשכלה הפסולה, שגרמה ליהודים להצטרף לתנועות שונות של רדיפת היהדות ברחבי העולם. בראשיתה התבטאה הגלות בידי יהודים בכך שהגוים התעמרו בישראל על יסוד מסירות והלשנות של יהודים (כדוגמת מאסר אדמו"ר הזקן, וצדיקים נוספים בתקופתו, על ידי הגוים עקב הלשנת יהודים, או בשל ההתנגדות לחסידות או בשל רדיפת ההשכלה את היהדות הנאמנה), בהמשך בכך שיהודים הזיקו ליהודים אחרים בחסות הגוים (כדוגמת מאסר הרבי הריי"צ, ויהודים רבים נוספים בתקופתו, בידי הייבסקציה), ובסופו של דבר הולידה תנועת ההשכלה את תנועת הציונות ואת הקמת המדינה בארץ ישראל. תכליתה של גלות זו היא גילוי תורתו של מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[יב], שראשיתה עם גילוי תורת החסידות (כשעל גילוי התורה מהגלות תחת יהודים בארץ ישראל נאמר "אמת ['אין אמת אלא תורה'[יג]] מארץ תצמח"[יד]).

קדימת הגלות לגילוי התורה שייכת לסוד של קדימת התהו לתיקון ו"קליפה קדמה לפרי"[טו], ובלשון מורנו הבעל שם טוב לסוד "הרע כסא לטוב"[טז] – שהופעת הטוב באה דווקא על רקע הרע ובזכותו. הבעל שם טוב מסביר כי ההבנה העמוקה שהרע כסא לטוב היא כה מהפכנית עד שיש בה סכנה שהאדם יטעה להכשיר את הרע ולקדש אותו בשל התוצאות החיוביות הנובעות ממנו בסופו של דבר (וככל שמעמיקים בפירושים השונים של "הרע כסא לטוב" מתברר שהקשר בין הרע והטוב הוא הדוק יותר, עד שלפי הפירוש העמוק ביותר הטוב מכוסה וטמון בתוך הרע עצמו[יז]). ענין זה נוגע במיוחד לגלות האחרונה – גלות ישראל תחת יד ישראל. בגלות כזו הזיקה בין הטוב והרע, בין הקליפה והפרי, הדוקה ביותר, וכל המעורבים הם בני אברהם יצחק ויעקב (כשעל פי דרך החסידות אין כלל מקום להבחנה בין "זרע קדש" ו'יהודים אמיתיים' ל"ערב רב" או כל כיוצא בזה, ומובטחנו כי "לא ידח ממנו נדח"[יח], כנודע[יט]), ועל כן גוברת הנטיה להכשיר ואף לקדש את הרע, דהיינו את הממסד שתחתיו אנו כבושים בגלותנו האחרונה.

חם, יפת ושם

עלה כי מבנה ארבע הגלויות-המלכויות בהתבוננות יסודית זו הוא:

·         גלות מצרים

·         גלות יון

·         גלות אדום

·         גלות ישראל

ההגיון של חלוקה כזו של שלש הגלויות הראשונות, תחת אומות העולם, יובן טוב יותר דרך התבוננות בשרשי האומות:

הגלות במצרים, ערות הארץ, היא גלות תחת זרעו של חם בן נח. חם היה שטוף בזימה ותועבה וכל דבר רע, עד שאפילו בתבת נח לא נזהר מלשמש את מטתו כנגד מצות ה'[כ], והבירור הראשון של עם ישראל הוא מתוך הקליפה הגסה הזו. העימות עם זרעו של חם והבירור התורני היוצא ממנו נמשך גם עם הכניסה לארץ ישראל, במלחמה בעממי כנען (בנו של חם). [וביחס לגלויות אשור ובבל, יש לומר שהן פחות מזוהות עם אחד מבני נח. אשור הוא מבניו של שם[כא], אך חז"ל אומריםב כי כל הגלויות נקראו על שם אשור ונינוה וההיבט הבין-לאומי מתבטא בכך ש"סנחריב בלבל את האומות"[כב], ובבל – שהיא המשכה הטבעי של ממלכת אשור[כג] – היא מקום הבלילה והערבוב של כל האומות. אכן, אף שנראה כי הכשדים הם מבני שם (מבני כשד[כד]), הרי מלך בבל הראשון הוא נמרוד, מבני חם, ועל שמו נקראת בבל לדורות "ארץ נמרֹד"[כה]. אם כן, יש מקום לשייך את גלות בבל עדיין כ'סניף' לגלות מצרים, ודוק].

הגלות השניה, ממנה מתגלה תורה שבעל פה, היא תחת בני יפת, שתרבותם עדינה ושכלתנית יותר (עד שעליהם נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[כו]). חז"ל אומרים כי "תירס זה פרס"[כז], ומדי ויון מופיעים בפירוש כבניו של יפת (ובמדרש[כח] אף נאמר שבני יפת זכו למלכות בזכות שיתוף הפעולה של יפת עם שם בכיסוי ערותו של נח). בפרטות, מוסבר[כט] כי עיקר הגילוי החדש של תורה שבעל פה הוא נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ל] המנוגדת בתכלית להגיון היוני השולל את קיומו של דבר והפוכו בעת ובעונה אחת. בשביל גילוי נשיאת ההפכים הזו של תורה שבעל פה היתה כדאית כל הגלות תחת בניו של יפת. גלות זו והגילוי שבעקבותיה מגלים את מעלת והבדלת ישראל גם ביחס ליפת, הקרוב יותר לשם, באשר שניהם משתייכים לצד 'המבורך' בין בני נח (ובעקבות הגלות מתגלה ששם מבורך 'בעצם' ואילו יפת מבורך 'במקרה', בלשון בעלי החקירה). [והנה, בעוד שהגאולה ממצרים באה על ידי עבודה של אתכפיא סטרא אחרא, בסוד "כי ברח העם"[לא] כמבואר בתניא[לב], הרי שהגאולה מיפת-יון היא בסוד "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא"[לג] – אז מתקיים "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (המתבטא גם בכך שהתורה הותרה להכתב ביונית[לד]), יון נהפך ל-נוי[לה] , ומבחינת יפת מגיעים לדרגה של "פתי יאמין לכל דבר"[לו] בקדושה[לז], באמונה שלמה בכלל נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"].

הגלות השלישית מתקרבת עוד יותר לעם ישראל, והיא תחת בניו של שם, מזרעו יצא עם ישראל. יתר על כן, עשו – ראש מלכות אדום, מלכות רומי הרשעה – וישמעאל הם אף מזרעם של אברהם ויצחק. כלומר, הגלות השלישית מחוללת את הבירור הפנימי בין ישראל לעמים בתוך זרעו של שם עצמו. מכאן גם מובן מדוע גלות זו נקראת בעיקרה על שם אדום-עשו, וישמעאל נכלל בו – עשו קרוב לישראל עוד יותר מישמעאל, גם בכך שהוא קרוב דור אחד נוסף לעם ישראל, ובעיקר משום שבהגדרתם ההלכתית ישמעאל הוא עבד שאיננו מתייחס אחרי אברהם[לח] ואילו עשו הוא "ישראל מומר"[לט] שנחשב כאח ליעקב אבינו[מ].

[יב] עפ"י ויקרא רבה יג, ג.