הגאולת מגלות ישראל – לקיחת אחריות

אחד הפסוקים העיקריים המתארים את ארבעת העולמות הוא "כל הנקרא בשמי ולכבודי [היינו עולם האצילות] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מבואר כי בתוספת ה"אף" לפני עולם העשיה, "אף עשיתיו", יש שתי משמעויות הפוכות לכאורה: מחד ה"אף" מדגיש את ההפסק בין העולמות העליונים לעשיה, את הסתר האלקות וחרון האף המיוחד שיש בעולם העשיה. מאידך ה"אף" הוא לשון ריבוי, והוא מרבה גילוי אצילות גם בעולם העשיה התחתון (אף ר"ת אצילות פה[סה], כלשון המגיד ממעזריטש נ"ע "אצילות איז אויך דא" – אצילות היא גם פה).

בתיאור הגלות האחרונה שתי המשמעויות משתלבות: מחד זו גלות של נשמות דעשיה בידי "אצילי בני ישראל" (היינו שהמגלים הם במדרגת האצילות ביחס לגלויות הקודמות), ומאידך דווקא עובדה זו מרבה חרון אף ועושה את הגלות קשה יותר. דווקא בקליפה ששרשה באצילות קשה יותר להאבק – הרע הדק מתעה ומתעתע, ואף כשמזהים אותו קשה יותר להפטר ממנו (וגם בפשטות, מאבקנו בממסד כאן – ממסד של יהודים שכפרטים הם יקרים ואהובים, ואין לנו רצון להפעיל כנגדם כל אלימות ח"ו – שונה בתכלית ממלחמה בגוים). על ה"אף" הזה, "אף עשיתיו", אמר משה רבינו "יגֹרתי מפני האף"[סו] (מבואר כי ענוותנותו של משה היתה בפני דרא בתראה הנמצא בגלות הקשה ועומד בתלאותיה, וכן ידוע כי חשקו וצפייתו של משה היתה להכנס לארץ בשביל לזכות לממד של "המעשה הוא העיקר" לו אפשר לזכות רק בארץ ישראל, וכאן משתלבים הדברים: משה – נשמה מאצילות שבאצילות, אף למעלה מהאבות שהן נשמות דאצילות – ראה את הקושי של הגלות בידי יהודים, "אף עשיתיו", והשתוקק לגילוי שיבוא בעקבותיה של קיום יהודי מעשי שלם בארץ ישראל).

ההתמודדות עם גלות של יהודים בידי יהודים – בה הדמיון בין המגלה לבין הגולה מגיע לשיאו – היא דווקא דרך הזיהוי כי כאן ההסתר הוא 'מאותו סוג' של המוסתר. כשם שכאשר מזהים כי כל הסתר האלקות הוא "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" מובן כי "הצמצום לא כפשוטו" וכי אין דבר המסתיר לפני ה', כך התפיסה שהגלות בידי יהודים היא "מיניה וביה" בעם ישראל מאפשרת לפרוץ את גדרי הגלות. ההבנה שגם אם הגוי מיצר לישראל הוא עושה זאת כבא כח של היהודים (כפי שהיה מזמנו של הבעל שם טוב) צריכה להעמיק ולהגיע לכך שכל גלות חיצונית היא באת כח של המעגל הפנימי יותר. כלומר, אותם יהודים ה'חונקים' את היהודים שרוצים להביא לקיום יהודי יחודי בארץ ישראל הם בעצם באי כח של אותם יהודים 'גולים' עצמם. היהודים החיים כ'גולים' צריכים לשאול "מי אשם?" במצב, ולהגיע למסקנה שבמעגל הפנימי ביותר "אני אשם"[סז] (כמאמר השבטים כאשר יוסף אחיהם מתעמר בהם כמלך מצרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו"[סח] – אשמתנו היא שאחינו נעשה מלך מצרים המשתעבד בנו ומגלה אותנו – ואם "אני אשם" אזי בעצם "אני פרעה" המפריע לביאת המשיח). הכרה זו היא לקיחת אחריות (המתקנת את חרון האף של "אף עשיתיו" שהושלך קודם על האחר) – אם אני אשם, אני גם יכול לתקן את המצב ואין הדבר תלוי אלא בי – המאפשרת לפרוץ את כל מעגלי הגלות החונקים ולהגיע לגילוי ולמימוש מעשי של "תורה חדשה מאתי תצא".