הגאולה האחרונה – גאולת תורת המעשה

כמובן, כפי שהוסבר, תכלית כל גלות היא הגילוי שאחריה:

בגלות מצרים גלו פרצופי זו"נ דאצילות והנשמות דאצילות שבעם ישראל, והגאולה הביאה את מתן תורה – עצם גילוי תורת ה' בעולם, היינו גילוי האלקות בעולם, הופעת ה"עליונים" בעולמם של ה"תחתונים"[נב] (עם היכולת לקיים מצוות "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה").

בגלות יון היה השכל היהודי בגלות – גלות הנשמות דבריאה – והגילוי שבעקבותיה הוא גילוי השכל היהודי היחודי שמתבטא בתורה שבעל פה. רבי אייזיק מהומיל אומר כי את האופן בו יהודי לומד גמרא (החל מילדים יהודים בתלמוד תורה) לא יכול לתפוס גם הגוי הגאון ביותר בעולם – זהו סוג אחר לגמרי של שכל.

גלות אדום וישמעאל – המכוונים כנגד הגבורה והחסד של הקליפה – היא בעיקרה גלות לרגש היהודי, לנשמות דיצירה (עולם הרגשות הוא עולם הצבעים, וסתם צבע הוא אדום כמבואר במ"א, ובפרט מעיד הצבע האדום על רגשות התלהבות בוערים). בעקבות גלות זו נתגלתה פנימיות התורה המלמדת את האדם לעבוד את ה' באהבה וביראה פנימיות. כתוב כי יש סגולה לקרוא בזהר הקדוש גם בלי הבנה, משום שיש בדברי הזהר סגולה להוציא את הרגש הטבעי של היהודי, לעורר בו את אהבת ויראת ה'. כך גם מדרשי האגדה – שככלל המקור של רובם הוא אמוראי (מאוחר יותר ממדרשי ההלכה התנאיים) – הם בגדר דברי אגדה "שמושכין לבו של אדם"[נג] המאפשרים לאדם "להכיר את מי שאמר והיה העולם"[נד]. גם כללות צורת הלמוד של המדרש – ושל כל עולם האגדה, עולם פנימיות התורה – בנויה על דימוי מילתא למילתא לפי חכמת הלב (ולאו דווקא על שכל הגיוני או אפילו על גזרה שוה המקובלת איש מפי איש עד משה רבינו[נה], שעל כן "אין מקשין על הדרוש"), תיקון הגיון אדום כנ"ל. גם כתבי האריז"ל – סיום ההתגלות של תורת הקבלה (לפני הופעת החסידות) – עוסקים בתיקון מדות במובנו העמוק (היינו בתיקון שבירת הכלים – שבירת מדות התהו – ובנינן באופן מתוקן). כך אמר הרבי המהר"ש מליובאוויטש כי כתבי האריז"ל הם ספר המוסר שלו.

לפי כל זה, הגלות האחרונה עיקרה גלות לנשמות דעשיה – גלות המעשה – ועיקר הגילוי שבעקבותיה הוא 'תורת המעשה'. ואכן, מובא בספר התניא[נו] כי האריז"ל אמר שבדורות הראשונים – בימי חז"ל – עיקר העבודה היתה לימוד התורה, עבודת השכל היהודי, ואילו בדורותינו אלה, אמר האריז"ל, עיקר העבודה היא התפלה, עבודת הלב היהודי. אמנם, מוסיף אדמו"ר הזקן[נז], כי מאז ירדה עוד כנסת ישראל עד לעקביים – עד לעולם העשיה – ובימינו עיקר העבודה היא צדקה וגמילות חסדים, המעשה היהודי המתוקן. סדר זה של "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[נח] הוא סדר יורד של העולמות בריאה-יצירה-עשיה. [אכן, "נעוץ סופן בתחילתן"[נט], כרמוז בכך שגמילות חסדים בגימטריא תורה, והן מצטרפות יחד – "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו" אלא צריך לחבר למידה ועשיה, תורה וגמילות חסדים[ס]. "אף עשיתיו" בא לרבות את עולם האצילות – את תורת משיח – דווקא במקום העשיה, בעולם של גמילות חסדים (ובלשון הקבלה: "עולם חסד יבנה" נאמר בעיקר על עולם האצילות, סוד "זכר חסדו", הנבנה מחסד דעתיק שבגלגלתא דאריך, בעוד העולמות התחתונים בי"ע נבנים מגבורה דעתיק שבמו"ס דאריך – בה שרש השמות הקדושים א-ל ש-די א-ל הוי' וא-ל א-דני המאירים בעולמות בי"ע, כנודע – ועל כן במקום החסד מתרבה האצילות, וד"ל)].

הגלות של יהודים בידי יהודים מתייחסת דווקא לממד של "המעשה הוא העיקר". המעשה של עם ישראל כצבור שלם מתבטא בישוב ארץ ישראל, בבנית צבור שמתנהג באופן יהודי בכל אורחות חייו, ובעיקר בקיום מצוות הצבור (שיכולות להתקיים רק בארץ, שרק בה יש לעם ישראל דין צבור) – העמדת מלך, מחית זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה[סא]. הגלות בידי יהודים 'חונקת' את ההתנהגות, ומגבילה את היכולות הכבירות לחולל שינויים מעשיים בעולם (בכל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום, שתכליתם לשמש את הקדושה כך שבאמצעותם יפעלו פעולות עצומות ויזרזו את ביאת המשיח). הממסד היהודי, ה'חונק' את המעשיות היהודית, אינו מתנגד כל כך ללימוד תורה או לתפלה, ואף לא לקיום המצוות של הפרט ב-ד אמותיו, והוא אף מוכן לתת תקציבים לישיבות ול'תרבות יהודית', אך הוא נאבק בהתערות יהודית בעולם המעשה ובכל פעילות "לתקן עולם במלכות שדי".

אם כן, ההתגלות שצריכה לבוא בעקבות גלות זו, גלות היהודים בידי היהודים, היא דווקא גילוי תורת המעשה, בה מתגלה ההבדלה המוחלטת של ישראל מאומות העולם ומתוך כך האפשרות שלהם להביא גאולת אמת לנו ולעולם כולו. גלות מצרים נסתה 'להעלים' את עצם מציאותו של עם נבחר ואלקי – ובגאולת מצרים התגלתה התורה שמבדילה בין עם ה' לבין שאר האומות. היונים אולי נכונים היו 'להסכים' שיש יחוד נשמתי לעם ישראל, אך שהדבר לא בא לידי ביטוי בכחות הגלויים, ובשכל האובייקטיבי כל האומות שוות[סב], ובעקבות גלות זו התברר והתגלה השכל היהודי היחודי המתבטא בתורה שבעל פה. בני אדום (וישמעאל) מוכנים אולי לקבל שיש 'שכל יהודי' מיוחד, אך הם טוענים שבתחום הרגש כל בני האדם שוים, ובעקבות גלות זו התברר והתגלה הרגש היהודי העמוק והנבדל אותו חושפת פנימיות התורה. הגלות האחרונה, שהיא דווקא בידי יהודים, היא בידי מי שמוכנים לקבל – מתוך הזדהות שלהם עצמם, כיהודים – שיש יחוד יהודי, בנשמה, בשכל וברגש, אבל טוענים שבתחום המעשי, בהתנהלות של עם ומדינה, עלינו להיות "ככל הגוים" (ומתוך כך גם ההתנגדות והרדיפה על כל מי שאומר שיש הבדל בין ישראל לעמים בעולם המעשה, הבדל גופני "בין דם לדם"). בעקבות גלות זו צריך להתברר שגם בתחום הגשמי והנמוך ביותר, תחום המעשה, יש הבדלה מוחלטת בין ישראל לעמים. גם כאן, "נעוץ סופן בתחילתן": ההתחלה העליונה ביותר, סוד עצם האצילות, עצם שרש נשמת ישראל, מתגלה דווקא ביחוד ובבחירת הגוף היהודי[סג] (ודווקא בגלות האחרונה מתברר כי אפילו בין תופסי התורה, מי שמקדש את הממסד הקיים גם נוטה להכחיש את ההבדל בין גוף ישראל הקדוש לגופות או"ה, ר"ל, ואין להאריך בדבר המצער). גילוי זה, של תורת המעשה, הוא המביא את העולם לתכליתו, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[סד], וממילא מביאה גאולה לעולם כולו.

[נב] ראה שמות רבה יב, ג.