חדירת הגלות לתוך עם ישראל עצמו

התבוננות כזו בסדר ההולך ומתקדם של הגלויות הולידה אצל החסידים בעלי ה'חוש' הפנימי – מעין רוח הקדש – את ההבנה הברורה שצריך לבוא גם שלב רביעי, בו יש גלות של יהודים ביד יהודים, הכל לצורך בירור פנימי שיגלה בסופו של דבר בשלמות את התורה החדשה ואת מעלתם הפנימית והאמיתית של עם ישראל. לאידך, מובן מדוע מי שלא חש בראשיתו של תהליך זה נוטה גם שלא לזהות את הבעיתיות והעיוות בממסד של מדינת ישראל שהופיעה בסופו של התהליך (ודוגמה עיקרית לכך אצל חלק מתלמידי הגר"א, שבתחלת הדרך אף היו מי מהם שהשתתפו בהלשנות ורדיפות כנגד החסידות, ה"י).

התבוננות זו גם ממחישה מדוע במובן מסוים יש חפיפה בין הגלות האחרונה לבין גלות אדום, ודמיון פנימי ביניהן בענינים שונים – הגלות ביד יהודים שאינם הולכים בדרך התורה מזכירה את הגלות ביד עשו, שבמקורו הוא יהודי משומד (אלא שאדום היא מלכות גוית, שרק יש לה שרש קדום בעשו, ואילו הגלות ביד יהודים היא ביד כאלה שהם יהודים בפועל – יהודים על פי הלכה, אחרי מתן תורה – ועל כן אצלם בסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח", בעוד שדין של ה'קרובים' המשעבדים אותנו מחוץ לעם ישראל נגזר לכליה, "כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים"[מא]).

יתר על כן, כשם שמבואר בחסידות[מב] כי יעקב שלח מלאכים אל עשו כדי לומר לו שהוא מוכן לגאולה והוא מצפה לנכונות דומה של עשו לשתף פעולה ולהביא את המשיח, כך סיום הגלות האחרונה תלוי בכך ש'יעקב' שנמצא בגלות בידי 'עשו' היהודי יצליח לעורר אותו בעצמו להשתתף בתהליך הגאולה (בדורנו, אומר הרבי מליובאוויטש[מג], אף עשו עצמו כבר מוכן לגאולה ורוצה לשתף פעולה, אך בעוד שאצל בני עשו די במיעוט המוכנים לשתף פעולה והשאר כלים הרי בבני ישראל זקוקים לשיתוף פעולה של כולם ו'אף יהודי לא ישאר בגלות').

ארבע הגלויות כנגד ארבעת העולמות

לפי המדרש ארבע המלכויות-הגלויות רמוזות, בין השאר, בחלום יעקב ובמלאכים העולים והיורדים בסולם יעקב. על פי המוסבר[מד] שלסולם יעקב ארבע שליבות המכוונות כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה מתבקש לכוון גם את ארבע הגלויות כנגד ארבעת העולמות.

במחשבה ראשונה, על פי מה שהוסבר ביחס לסדר המתעדן והולך של הגלויות, אפשר להניח שההקבלה היא מלמטה למעלה:

בני חם שייכים לעולם העשיה הנמוך ש"רובו רע" – "אף עשיתיו"[מה] (כאשר "אף" רומז ל"אני פרעה" דקליפת מצרים – ובפרט לשר האופים – ולקליפת הנאוף[מו] של מצרים, ערות הארץ).

בני יפת שייכים לעולם היצירה, כאשר יפייפותו של יפת שייכת לעולם הצורות שעיקרו ספירת התפארת (ואף השכל היוני היה מדע 'איכותי' המבוסס בעיקרו על אסטטיקה, ותפיסת האידיאות של אפלטון היא תפיסת ה"מינים" שבעולם היצירה, כנודע).

בני שם שייכים לעולם הבריאה, עולם השכל. הצדיקים שבבני שם, לפני בירור עם ישראל מתוכם, עסקו בהשכלה אלקית, בבית המדרש של שם ועבר. עיקרה של השכלה זו היינו איך כל דבר נברא – לפי השגת עולם הבריאה – על ידי השם שלו בלשון הקדש[מז]. בהמשך הדורות, בגלות אדום, הדבר מתבטא בשכלתנות של המדע המודרני (שרש הצבע האדום – צבעה של מלכות אדום – הוא בספירת הבינה, "אמא מקננא בכורסיא" בעולם הבריאה). בעוד הגיון יון דומה יותר ל"קל וחומר" (שאדם יכול לדרוש מעצמו, ואינו נדרש למסורת של תורה שבעל פה) הרי שחכמת אדום דומה יותר לגזרה שוה, ליכולת לדמות מילתא למילתא. לכן גם יצר הרע בזמן גלות אדום מכונה (בפרט אצל רבי נחמן מברסלב) "כח המדמה" (ועוד, לפי הקבלת יג המדות שהתורה נדרשת בהן ל-יג מדות הרחמים[מח], אזי הגזרה שוה המשובשת של אדום מכוונת כנגד מדת "רחום" – הנצרות, קליפת אדום, יצאה מעיוות הרחמים, וד"ל).

בני ישראל עצמם הם כבר "אצילי בני ישראל"[מט] שמקור נשמותיהם בעולם האצילות. מבואר כי קליפת האצילות – תחתיה הגלות – עומדת בראש עולם הבריאה. כלומר, היהודים המגלים יהודים אחרים מזדהים הזדהות מלאה עם תרבות אדום (והיינו ה'התיונות' של גלות אדום, כמבואר במ"א). מכאן גם מובן למה גלות ישראל נחשבת בדרך כלל כחלק מגלות אדום, "גלות החל הזה" האחרונה. עולמות בריאה ואצילות – כנגדן גלות אדום וגלות ישראל הנכללת בה – נחשבים "עלמא דאתכסייא", שעל כן בגלותנו האחרונה הקץ מכוסה, "אחרונים... לא נתגלה קיצם"[נ].

אמנם, כל העליה הזו מלמטה למעלה  נכונה מהצד החיצוני, מצד אלו המגלים את ישראל, אך מצד הגולים עצמם – שהם תמיד נשמות ישראל – דווקא ניכרת ירידה ממעלה למטה, בסדר של ירידת הדורות: נשמות דור המדבר, דור דעה, היו נשמות דאצילות. ויתר על כן, בקבלה מבואר כי הגלות במצרים היתה גלות פרצופי זו"נ דאצילות עצמם. נשמות התנאים – שפעלו בימי בית שני, והיו תחת גלות יון ואחריה – הן נשמות דבריאה. נשמות האמוראים והבאים אחריהם (כולל עד דורו של האריז"ל, ועד בכלל, כפי שיתבאר לקמן) – כל מי שחי תחת הגלות השלישית, גלות אדום לסעיפיה – הן נשמות דיצירה. ואילו הנשמות של הדורות האחרונים, דורות עקבתא דמשיחא, הן בכללות נשמות דעשיה (עד שגם ראשי הדור הם בבחינת 'הראש של העקב' – ראש שפועל עם תודעה של עולם העשיה, תודעת "המעשה הוא העיקר"[נא] – וכדלקמן).

[מא] מתוך נוסח הסליחות.