מכאן אנו מבינים ש"דת יהודית" זה עניני צניעות. אבל, שוב נסתכל ברמב"ם, בפירושו על י"ג עיקרי אמונה – בפרק "חלק" בסנהדרין – הוא משתמש בביטוי "דת יהודית" כשהוא מדבר ומסביר את העיקר האחרון מ-יג עיקרי האמונה שלו, האמונה בתחית המתים. הוא משתמש משום מה, לא ברור למה, אבל כותב שהאמונה בתחית המתים זה דת יהודית. אחרי הרמב"ם היה עוד גדול מאד בחקירה, ספר העקרים, והוא חלק על הרמב"ם שקבע במסמרות י"ג עיקרים. מה הפריע לו? הוא ודאי מאמין בכל העיקרים האלה של הרמב"ם, אבל הפריע לו שהרמב"ם כלל בהם – שהכופר בהם מוגדר ככופר בעיקר, יוצא מדת ישראל לגמרי – גם דברים שלא כל כך ברור ופשוט שמי שלא מאמין בהם יצא מכלל ישראל (יש לו על זה ספר שלם). לכן הוא לא כל כך אוהב את 'המצאת' הרמב"ם על עיקרי האמונה. לגבי העיקר הזה, של תחית המתים, לא צריך את הרמב"ם בשביל לפסוק שמי שלא מאמין בזה הוא כופר בגדול, שהרי כל י"ג העיקרים הוא כותב בפירושו על תחלת פרק חלק – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [שזה תחית המתים], ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחית המתים מן התורה...". יש ראשונים ששואלים – אחד ששומר כל השו"ע, ולא כופר בתחית המתים אלא אומר שהיא לא מן התורה אלא חלק מתושב"ע, זה כל כך חמור עד שאין לו חלק לעולם הבא? אם הוא לא מאמין באגדות ובדרשות חז"ל שמצאו רמז לתחית המתים בתורה, אלא מאמין בתחית המתים מן התורה, רק בשביל זה לא יחיה לתחית המתים? יש ראשונים שתמהים על זה, זה חידוש גדול מאד, אבל בכל אופן זה משנה. הרמב"ם קורא לזה "דת יהודית", אבל בעל העיקרים משתמש בזה אחרת. כדי להדגים למה ענין זה של העיקרים הוא קשה הוא שואל – מה תעשה עם חידוש העולם? ידוע שהרמב"ם מאד דן וחקר על חידוש העולם – אריסטו כתב שהעולם קדמון, והרמב"ם אומר שאם היה יכול להוכיח זאת היה 'מכופף' לכך את התורה, אך היות שאין לכך הוכחה הוא מקבל את קביעת הכתובים וחז"ל שהעולם נברא מחודש, יש מאין ואפס המוחלט. זה דבר שקצת קשה לומר אותו, אך כך הרמב"ם כותב, כידוע לכל מי שקצת מכיר את הרמב"ם. פונה העיקרים לרמב"ם ואומר לו – לדעתך, מי שיכפור בחידוש העולם, ויפרש כמו אריסטו שהעולם קדמון, אז בשבילך זה לא יקרא כופר בעיקר, כי לא כללת זאת ב-יג העיקרים. הוא יהודי כשר – יש לו טעות, ומפרש כל הפסוקים לא נכון, אבל לא כופר בעיקר – כי לא כתבת זאת באחד מ-יג עיקרים. אלא מה, אומר העיקרים, זה "דת יהודית" – דת יהודית זה חידוש העולם. הוא לא מזכיר, עד כמה שראיתי, שהרמב"ם משתמש בביטוי זה בשביל האמונה בתחית המתים.

כל מה שאמרנו כעת זה חומר למחשבה. מה שרצינו להסיק מזה שהביטוי דת יהודית – עליו מדברים בגלל כד טבת (ואם ענינו של אדמו"ר הזקן להלביש פנימיות התורה בטוב טעם ודעת אין נושא יותר חשוב מעיקרי היהדות, או של הרמב"ם, או שלושת אלו שבעל העיקרים נשאר איתם בסוף, שזה חקירה אלקית, חסידות) – זה או דרכי הצניעות של בנות ישראל או שזה קשור לאמונה, או אמונה בתחית המתים או אמונה בחידוש העולם [אנו יודעים שלפי הבעל שם טוב והחסידות העולם לא רק נברא לפני 5668 שנה, אלא ה' מהוה את העולם בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט; דעה שהרמב"ם, אגב, בפירוש לא מקבל, עד שמוציא לעז על מי שחושב ככה, אך פשיטא שאליבא דאמת של הקבלה והחסידות ככה זה, ולומר את זה ולחשוב ככה, להתבונן ולהאמין – אמונה שכתוב עליה שהיא קרובה להבנה, הרבי רש"ב כותב שזה אמונה במדרגת החיה, שמרחפת, נוגע ואינו נוגע, לגבי השכל, לגבי החוש, ונפש טהורה וזכה, אדם שעובד על עצמו לתקן את המדות, כמעט יכול לחוש את זה ממש, לראות את זה, צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", כל יהודי בפוטנציאל, כשמסתכל על המציאות כמעט יכול לחוש, "עין בעין יראו", שהעולם מתהוה ומתחדש בכל רגע תמיד, יש מאין ואפס המוחלט – זה אמונה במדרגת החיה, החכמה, מדרגת "כלם בחכמה עשית" בה ה' מחדש את העולם, ויש אמונה שבמדרגת היחידה, והיינו "צדיק באמונתו יחיה", ב אמונות, על כל פנים, כמה שהאמונה יותר מוחשית זה יותר "דת יהודית", כמו שצניעות טבעית יש אמונה בחוש טבעי]. מה הקשר בין צניעות לאמונה? החלק הכי עמוק בזהר הוא "ספרא דצניעותא", ושם מדובר על הצניעותא – רישא דלא ידע ולא אתיידע – ובחסידות מבואר שהמקור של זה הוא כח האמונה. אם כן, יש קשר מובהק בין המושגים צניעות ואמונה. מי שהוא צנוע, האמונה אצלו מתבטאת, ומי שמאמין חזק יקיים בעצמו "הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

נתחיל להתמקד עוד יותר: מה כל זה אומר לנו היום. היום אנו בפרשת וארא, תחלת הסיפור של יציאת מצרים – עשר מכות מתחילות בפרשה זו, בה יש שבע מתוך עשר המכות. הפרשה מתחילה "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". נחזור לפרק "חלק", "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ומה הסוגיא הראשונה בגמרא (אחרי המשנה הראשונה)? כל מי שזוכר פרק בסנהדרין יודע שכל הדפים הראשונה, בערך שלושה דפים, זה "תחית המתים מן התורה מנין?". העבירה כאן זה מי שאומר שאין תחית המתים מן התורה, ואז צריך לחקור "תחית המתים מן התורה מנין?". ומי שעוקב ומתבונן שמה יראה שיש בדיוק עשרים ושנים פסוקים בתנ"ך שבהם יש רמז לתחית המתים (באמצע יש עוד כל מיני אגדתות, אבל הכל קשור לחקירה של תחית המתים מן התורה מנין). בדרך מאמר מוסגר, היום – כמו שגם נאריך להסביר – תחית המתים קשור עם מה שהרבי קורא "חיים נצחיים", אז כל הפרק הזה והענין הזה דן בתחית המתים מן התורה. ידוע, וזה כלל גדול שהרבי תמיד מביא, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – אם רוצים להבין משהו, שחוזר כמה פעמים בתורה, אז העיקר זה הפעם הראשונה (הראש של הענין, ו"בתר רישא גופא אזיל"). לכן, אם אמרנו שבתחלת פרק "חלק" יש כב פסוקים שלומדים מהם תחית המתים – תשע בתורה וחמש בנביאים ושמונה בכתובים – וראוי לפרש ולהסביר את כולם, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה". ידוע שהרבי מקומרנא מקביל יג עיקרי האמונה ליגהמ"ר, והעיקר הזה – האחרון, אך ממנו מתחיל כל הדיון בעיקרים בפרק "חלק" – זה מכוון למזל "ונקה" (ממנו יונקת אמא), זה המקום של תחית המתים. "לא ינקה" זה מי שלא זוכה לתחית המתים, מי שאומר שאין תחית המתים מן התורה.

הפסוק הראשון שממנו מוכיחים זה המלה ה-כט בפרשתנו – "וגם הקימותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען", "'לכם' לא נאמר אלא 'להם', מכאן לתחית המתים מן התורה". ושוב, זו הפעם הראשונה, זה חידוש – בכל "ספר הישר", חומש בראשית, אין רמז לתחית המתים. אפשר ללמוד חומש זה, להתדמות לאבות ("מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"), ולא לדעת על תחית המתים. אפשר גם לקרוא כל פרשת שמות ולא לדעת על תחית המתים. מתי מתחילים לדעת ולהוודע על תחית המתים, שזה חיים נצחיים? רק בתחלת פרשת "וארא". מתי הפעם השניה? הפסוק השני של תחית המתים מן התורה – שלפי הלשון ברמב"ם זה "דת יהודית" מן התורה – זה בסוף יציאת מצרים, החותם של יציאת מצרים זה קריעת ים סוף, בפרשת "בשלח", אחריה יש שירת הים (שאם חזקיהו היה שירה כמותה אחרי מפלת סנחריב היה זוכה להיות משיח, שירת הים זה משהו מאד גדול ונשגב), הפותחת "אז ישיר". כאן, בפרשתנו, רש"י לא מביא את הגמרא מסנהדרין בפשש"מ, אבל שם הוא כן מביא – שמשה עתיד לשיר שוב, בתחית המתים. הרי "משה לא מת", וגם עליו נאמרה תחית המתים – זה מה שאמרנו, שתחית המתים, עוד יותר בגדול,זה  הענין של תחית המתים. זה המסר המיוחד, לגבי כל הדור הזה, דור הגאולה. אם כן, רואים כאן משהו יפה מאד, שהעיקר של תחית המתים, של חותם העיקרים (כמו שכתוב "הכל הולך אחר הפתיחה" גם "הכל הולך אחר החיתום", וכמו שראינו שהרמב"ם הגיע גם לראשון מהסוף, כי הכל בפרק "חלק"), זה מקיף את נסי יציאת מצרים.

זה אומר שאי אפשר להתחיל לתת מכות למצרים לפני שמקדימים רפואה כזאת לישראל. בגמרא כתוב שמה שהקב"ה מקדים רפואה למכה זה דווקא בישראל גופא, שאם חלילה צריכה להגיע איזו מכה לישראל, ה' מכין את הרפואה קודם. משא"כ באומות העולם, שגם אם ה' מרפא אותם בסוף, הוא קודם מכה ואז מכין את הרפואה. כך כתוב בגמרא, זה ההבדל בין יהודי ויהודית, להבדיל, לגוי. אבל כאן חידוש יותר גדול – לפני שה' מכה את המצרים מכין רפואה לישראל, והרפואה זה הכרת תחית המתים. אומר ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם", אבל הגילוי של שם הוי' דלעילא זה "וגם הקימותי את בריתי וגו'". אפשר להיות צדיק כמו האבות, ולא לדעת מתחית המתים. בשביל לצאת ממצרים, בשביל להתחיל לתת מכות לרשעי או"ה – המצרים המיצרים את חיי ישראל – אנו צריכים לדעת קודם, אפילו משה רבינו בעצמו, על תחית המתים מן התורה. אם כן, כל יציאת מצרים מוקפת "תחית המתים מן התורה".

לפני שנמשיך נאמר שיש פירוש אחד בחסידות שחייבים להאמין שתחית המתים מן התורה – ולא מספיק להאמין שזה תושב"ע, הלכה למשה מסיני – כי צריך להאמין שבכח התורה לחיות מתים, "טל תורה מחייהו". לא להאמין שזה כתוב בתורה בלבד, אלא שכח תחית המתים הוא בתורה, ובלעדיה אין תחית המתים. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלהים על ההר הזה" – תכלית הכל זה להגיע להר סיני, לקבל תורה, ועיקר ענינה של התורה הוא שיש לה את כח להחיות מתים. זה הקפידא, לדעת מה זה התורה.

יש גם כן, כתוב בחסידות, ש"וידבר אלהים [= הטבע] אל משה וידבר אליו אני הוי' [וזה הגילוי של התורה, השרש של הנסים הגלויים ממש]". התחלנו מכך שיש טבע, ולמעלה מזה חנוכה – השתתפות התחתונים בנס המלובש בטבע – ולמעלה מזה פורים, שיותר גילוי מלמעלה ופחות השתתפות מלמטה, ואחר כך הנסים הגלויים של יציאת מצרים שמתחילים מפרשת וארא. זה סוד הוי' מלמטה למעלה – טבע זה ה תתאה; השתתפות התחתון בחוזק להוריד את הנס שיתלבש בטבע זה ה-ו, מדות הלב; שהתחתון רק עושה השתדלות – יש מס"נ בפנים, אבל בחוץ נותן לה' לעשות את הנס – זה ה עילאה; נס גלוי זה "הוי' בחכמה", ה-י של שם הוי', שהוא גם המקור של י מכות מצרים. אם כן, התקופה בין חנוכה לפורים זה חיבור המדות למוחין – סגולת אדמו"ר הזקן – כששני האורות בנפש זה אור המוחין ואור המדות, והחיבור שלהם בתור נסים זה התקופה בין חנוכה לפורים. זה מה שיצא לנו מהקדושת לוי.

בכל אופן, נחזור לענין – יציאת מצרים מוקפת תחית המתים, מתחיל מ"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם", ומסתיים ב"אז ישיר משה". לכאורה, נשאלת השאלה,בשביל לצאת ממצרים – כמו בדור שלנו, בשביל לצאת מהגלות – מה עיקר האמונה? לכאורה העיקר זה האמונה ה-יב ברמב"ם, לא ה-יג, האמונה בביאת המשיח. החידוש שיוצא כאן מחז"ל זה שיציאת מצרים מוקפת אמונה בתחית המתים דווקא – מה הקשר? מה עם האמונה במשיח? כתוב ש"בזכות האמונה יצאו אבותינו ממצרים" – כמו ש"בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים", שזה היינו הך, שניהם יחד זה "דת יהודית", ואפשר לסכם ולומר ש"בזכות דת יהודית יצאו אבותינו ממצרים", ובאמת מובא הקשר במדרש (שהרבי מביא), שהנשים בשירי הערש לילדים שרו שירי גאולה ומשיח, ובזכות זה יצאו ממצרי – האמונה בביאת משיח זה תנאי, אבל לפני שהתהליך מתחיל בפועל ממש. זה לפני פרשתנו – פרשת שמות זה להאמין בביאת המשיח – אבל כדי שהענין יתחיל להתממש בפועל ממש, כמו היום, כל הזמן מאמינים במשיח, אבל אם רוצים שהתהליך יתחיל בפועל צריך להאמין במשהו אחר, בתחית המתים, בחיים נצחיים. עוד הפעם, ברגע שהעסק מתחיל לזוז ממש – שזה מה שהרבי אומר על הדור שלנו – אז האמונה במשיח זה כבר היה, זה לא החידוש, זה לא תוספת הכח הדרושה בשביל עכשיו לזוז, ובשביל לנסוע ממש לקריאת הגאולה צריך אמונה בתחית המתים, "לתת להם", "אז ישיר".

נאמר לחיים, נשיר ניגון, ונמשיך עוד קטע קצר. לחיים לחיים – לחיים נצחים!

ניגנו "קול דודי".