השלמות (טלפונית, למחרת; אור לר"ח שבט):

א. לא מובן מה מפריע לאנשים שפעם הייתי קוף (זו הסיבה האמיתית שמתנגדים לאבולוציה), לכאורה עפר זה יותר נמוך וזה לא מפריע (וזה שלא הייתי כלום זה עוד יותר גרוע קוף). הכל זה בטול – "ונפשי כעפר לכל תהיה" כי הייתי עפר זה בלב, לב בשר. שהייתי אין זה בטול היש. שהייתי קוף זה שייך למעשים – התנהגתי לו בסדר. בעל ההילולא תרגם כל המדרגות למדרגות של בטול. הכל קשור למלכות – "קופה של שרצים מאחוריו", פעם הייתי גוי, פעם הייתי קוף (בעשיה), פעם הייתי עפר (ביצירה), פעם הייתי אין (בבריאה). הייתי = יהודית.

[מכאן אור לר"ח שבט, בחתונה של שלום-צבי כיטוב] ב. הרמז הראשון היה על שם ש-די – "שאמר לעולמו די". די ר"ת דת יהודית, זה מתחיל מהאבות ("וארא אל..."), זה דרך ארץ שקדמה לתורה, שרש תושב"ע שקדם לתושב"כ. אצל הבחור ה"די" זה שמירת הברית (כפי שנתבאר ב-כט טבת בסיפור על רבי זושא) ואצל האשה זה הצניעות המוטבעת בגנים של האשה.

על שם ש-די כתוב בסוד הוי' בשער הפורים שזה יהודי, כי ש זה האות ה-יהו (מספר סידורי) ואז די. כשה-י נכנסת ל-ד זה ה, ואז שם ש-די הופך לשם הוי'. א-ל ש-די = משה, היינו שה' התגלה לאבות דרך נשמת משה (ילד אש, דלי אש וכו' – כמבוא רבאריכות בהקדמת שכינה ביניהם). יש "שאמר לעולמו די" ויש "שאמר לבנות ישראל דת יהודית" (= כדט פעמים חכמה).

ג. יהודית = כד טבת, וגם מתחלק: ידי = כד, תהו = טבת. כד טבת זה בירור של ידי תהו – "הידים ידי עשו" – ולכן יהודית מתחילה כאשתו של עשו, יהודית בת בארי.

ד. כדאי לצטט את הקדושת לוי – הקטע שבין חנוכה לפורים – וללמוד אותו טוב.

ה. לפי סוד הוי' הזה המצוה למסמך גאולה לגאולה זה חיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ענינו של אדמו"ר הזקן ב-כד טבת – יהודית – זה הדעת, כדי להעלות את ה-ו ולהוריד את ה-ה עילאה ולהשרות אותה על המדות (כי בלי תקיעת הדעת המדות זה דמיונות שוא). זה תשובה עילאה לפי הפירוש תשוב ה עילאה ל-ו, זה מה שקורה בזמן הזה ובפרט ב-כד טבת.

ו. הרבה פעמים דברנו, במיוחד בשכם (ישראל בטח יזכור), שרואים בנביאים (כזכריה וחגי) שיום ה-כד של החדש הוא כמו שבת מברכין של החדש הבא (ומשם נלקח הרעיון הזה). לפי"ז כ"ד טבת מעין "שבת מברכין שבט" – יום שמחבר טבת לשבט. האותיות שלהם זה ע-ץ, ושבט הוא ר"ה לאילן, ו-כד טבת הוא היום שמחבר אותם. עץ זה תיקון הברית (צ) על ידי עיון בחסידות (ע), כפי שכותב הרבי רש"ב. רמז יפה לכך ששני חדשים אלו מצטרפים במיוחד – שתי אותיות משותפות בשמות (מתחיל טב ומסתיים בט, ובאמצע תש), והערך הממוצע של שמותיהם הוא 19 בריבוע (נשיא = אדם חשוב = שאני וכו'). אמרנו שזה יום של דעת, שעיקר כחו של אדמו"ר הזקן זה דעת תורה. לפי שיטת חב"ד ההתקשרות לצדיק – עץ, אילנא דחיי – מתלבשת בעיון, ומכח העיון ההתקשרות יותר עצמית. כל המושג והמלה עצם זה עץ עם מים – המים עולים לעץ בר"ה לאילן. הייתי חושב שדעת זה עץ הדעת, אבל דעת תורה זה עץ החיים. דעת בעלי בתים זה עץ הדעת (לכן יש בזה טוב ורע) ודעת תורה זה עץ החיים. דעת תורה זה על דרך "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" שזה עץ החיים (דעת שקובעת מציאות, ולא רק מתייחסת למציאות חיצונית, כמבואר במ"א).

ז. אמרנו כבר הרבה פעמים בשם אבא של הרבי ש-כד טבת זה רומז לשם הקדוש כדט, העולה לג, וקשור ל-לג בעומר – שלוש האותיות האמצעיות של אלקים המתחלפות. אכדטם זה קטנות ב' – בטחון, לפי הסברנו (אכדטם ע"ה עולה בטחון). אכדטם = עד, "עד הוי' בכם".

ט. כד טבת קשור ל-י טבת – י זה כל המספרים מ-1 עד 4 ו-כד זה 4 בעצרת. טבת זה החדש העשירי, היינו ש-כד טבת זה עצרת 4 שבמשולש 4.

י. על הסוגיא של "כלה מחופתה" צריך לכתוב מאמר בנגלה. המאירי מסביר שזה על דרך יהודית שהרגה אלפורני (לצטט). יהודית זה משולש 29 ו-כלה זה משולש 10. יעל נתנה לסיסרא חלב ויהודית נתנה לו גבינה. התיקון של הכלה זה גבינה (יהודית אלפורני גבינה = אמת אמת). יעל = כלה כלה (יהלום 10). ההפרש בין יעל ליהודית הוא משולש 25 (נוסחא: יהלום 10 ועוד משולש 25 = משולש 29). יעל יהודית = טוב בהשראה. יהודית אלפורני במילוי = ג"פ אדם פעמים חוה.

יא. במשנה יש חמשה דברים שהם דת יהודית: לא לצאת עם שער פרוע (גם עם מטפחת עליו), לא טווה בשוק (שאז מגלה את זרועותיה, ופירוש אחר – כנראה הרמב"ם מביא שניהם – שהגויות היו שמות שושנה על המצח, כסימן של פיתוי [לפי זה "כשושנה אדומה ראיתי" הגורמת לפרוש זה רתיעה מהפריצות וממילא התיקון שלה]), לא משחקת עם הבחורים, לא קולנית, לא מקללת את אביו בפניו. צריך להקביל לה"ג, או כיו"ב – בנין המלכות מהגבורות, מהצניעות של תיקון ה"ג. לפני זה יש דת משה, שלא מכשילה אותו בכל מיני דברים (גם שם יש חמשה או ששה דברים). קולנית אפשר לחשוב שצועקת, אבל הפירוש שתובעת אותו בקול עד ששומעות השכנות. בכל אופן, לע"ל יהיה "קול כלה" – "משמח חתן עם הכלה". יש משהו מיוחד ב"קול באשה ערוה" ביחס לשאר הערוות (גם חמש), שזה כן יותר לע"ל – היו על זה שיעורים, אולי בע"ח (גם ב"א-דני שפתי תפתח", שיעורי התפלה) – יצא מכלל פריצות ותאוה. בכל אופן, לגבי עם ישראל "קולנית" זה לתבוע את הקב"ה עד שהקול יהיה כל כך גדול שהשכנות – אפילו הגוים – שומעות שעמ"י תובע את הקב"ה, "משיח עכשיו".

יב. אמרנו שהרמב"ם משתמש בביטוי "דת יהודית" לגבי תחית המתים והעיקרים לגבי חדוש העולם (רמז יפהפה: חדוש העולם = 469, מספר המלים של מעשה בראשית, ז פעמים זין, מספר השבת ה-13). לפי הרמב"ם יוצא שמי שלא מאמין בחדוש העולם הוא לא כופר בעיקר.

יג. צניעות ואמונה הולכות יחד מאד יפה (חוץ מהענין שזה רדל"א, שנאמר): ר"ת צא ושאר האותיות ז"פ צא (= יראת הוי'), ביחד זה אז פעמים שילוב הוי' א-דני (ד"פ יעקב). אמצעי התיבות עולים רלב (עסמ"ב, ד"פ חן). רו"ס תיבות עולים מלכות, משולש של א-ל.

יד. הפסוק הראשון מ-כב הפסוקים (שלא נקביל כרגע, צריך הרבה עיון כדי לספור את נכון) הוא העיקרי – "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם [המלה ה-כט, שכל המלים עד אליה עולות כד טבת, משולש כט]". להם במילוי יודין (המילוי של תחית המתים, טל תורה) – למד הי מם – עולה 13 בריבוע (תחית המתים = 1313). מכל ה-כב פסוקים יש רק שני פסוקים בהם הלימוד מאותה מלה – "להם" ("לתת להם" ו"אשר נשבע הוי' להם"). "על פי שנים עדים יקום דבר" (אכדטם = עד, כנ"ל, וע"ה עולה בטחון = להם, עיקר הבטחון של קטנות ב', שאת זה צריך לפני יציאת מצרים; אפש"ל ש"ויאמן העם" זה קטנות א', "וארא אל האבות באל שדי" גדלות א', מה שמעיד שצריך גדלות ב' זה "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לראות את ההבטחה מתממשת, שמה שהיה קיים בידיעת המציאות יופיע בראית המהות – ובשביל זה צריך לעבור דרך קטנות ב', והיינו ה"להם"). ה"להם" זה האבות באופן מובהק – "ושמי הוי' לא נודעתי להם... וגם הקימותי את בריתי לתת להם". זה שבתוך הפסוקים שמוכיחים תחה"מ מן התורה נכנסו גם כמה סברות (כמו לגבי העפר) זה קצת רמז שסברא דאורייתא (אם נפרש ככה, "תחית המתים מן התורה" הכוונה שיש לזה מקום להתלבש בדעת, כי מכל האמונות זה הכי לא נתפס – כפי שדובר כמה פעמים – זה תיקון ונקה, העולה איני יודע, יותר מכל האמונות, ואף על פי כן זה "מן התורה" ויש לזה מקום בשכל. יתכן שזה שמי שאומר שאין תחית המתים מן התורה רומז לכך שבזה זה תלוי – תחית המתים זה על ידי שדרגה זו שלמעלה מטעם ודעת נתפסת בטעם ודעת, וזה עצמו פועל את תחית המתים, ולכן מי שלא מאמין בזה לא קם).

להם במשולש פרטי (465, 15, 820) = 1300 = נ"פ הוי' (שער ה-נ של שם הוי'). אמרנו ש"להם" זו המלה ה-כט. אם מחשבים את כל הקטע – מתחלת הפרשה עד "לתת להם את ארץ כנען" (עד האתנחתא, סימן שזה רומז גם למדת ההכנעה – סוד כנען – סוד תחית המתים התלויה בהכנעה, "הקיצו ורננו שכני עפר", כפי שהסביר הרבי) – הכל עולה 29 פעמים 250. עד סוף הפסוק השלישי זה יג"פ נצח ישראל (העולה יג פעמים גן, היינו שזה 13 בריבוע פעמים נג).

טו. אמרנו ווארט חשוב, שעד שהתהליך מתחיל העיקר אמונה במשיח, אבל ברגע שמתחילים – צריך לעבור פאזה – צריך אמונה בתחית המתים, זה נותן כח לגאולה להתחיל שלב אחרי שלב (עם עשר מכות מצרים, ולע"ל "כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות"). יציאת מצרים זה היציאה מהרחם, שנקרא קבר – לידת העם היא עצמה תחית המתים מהקבר של ערות הארץ, כור הברזל.

זה בכלל ווארט חשוב לגבי משיחיסטים וכיו"ב, קצר וקולע: אצל הגוים משיח זה תכלית הבריאה, ולכן הוא האלהים שלהם, אבל להבדיל אצל היהודים משיח זה אמצעי ולא תכלית, והתכלית זה "והיה הוי' למלך על כל הארץ", "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". מי שמסתכל על התכלית רק רואה את ה' דר בתחתונים ומקדם את זה כאמצעי זה משיח. בתוך יציאת מצרים וביאת משיח הולכים כבר עד הסוף, וזה תחית המתים ועולם הבא שאז "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – דירה בתחתונים. כמובן שהמשיח נכלל בזה. זה כמו הסדר של הרמב"ם, שמשיח הוא י"ב ותחיה"מ זה י"ג.

טז. בכתבי האריז"ל משה זה חיבור שני שמות – קס"א (איני יודע = ונקה, אהי' במילוי יודין) קפ"ד (אחוריים דע"ב). אף שאבא למעלה מאמא, פשיטא באריז"ל ש-קסא למעלה מ-קפד. לעניננו, שם קפד זה "פקד פקדתי", שאפשר לפרש על ביאת משיח, ושם קסא – אמא עילאה, פנימיות אמא פנימיות עתיק – זה איני יודע שהולך על תחית המתים. את כל ה"איני יודע" חז"ל לומדים מ"כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" – זה מכת בכורות. אם כי זה להכות את בכורות מצרים, אבל אם מכח התורה הולכים להרוג מישהו זה בא מאותו מקום של תחית המתים. זה שה' ממית ומחיה זה תיקון "ונקה". לפי זה, משה רבינו הוא הרכב של משיח ותחית המתים, שני השמות קפד ו-קסא.

יז. "וייצר" זה הופעה ראשונה בתורה של יי, שבהשגח"פ כך כותבים שם ה' (וידוע ווארט היהודי הקדוש בזה). על זה חז"ל דורשים שתי יצירות – לעולם הזה ולתחית המתים (על דרך הסברא שאם מתחילה ברא מהעפר כ"ש שיכול לשחזר את זה).

רמז מאד יפה: בקהלת כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (העפר אותיות פרעה, דמיניה אתפרען ואתגליין כל נהורין עילאין) ובבראשית אחרי החטא "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – שני פסוקים לגמרי מקבילים, שאחד לגבי כל היקום והשני לגבי האדם בפרט ודווקא אחרי החטא – וביחד הם עולים ט"פ עפר (חייבים לחבר אותם בשביל זה)! ט"פ עפר = ע"פ אדם (כמו ע אומות העולם). אם מצרפים לשני הפסוקים האלה "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (מתבקש) מקבלים הוי' פעמים ג"פ חן (מ-אדם נעשה נח) = יג"פ שמח. המשך הפסוק – "ויפח [ד"פ הוי', זה ממוצע כל אות] באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה [= הוי' אחד בריבוע כללי]" – עולה 1625 (כפולת 13 ו-א-דני ), מספר השראה ה-כט. היות שזה כפולת 13 וגם כל ההרכב לעיל הוא כפולת 13, אז גם הכל יחד יוצא כפולת 13 – 6149 = ה וחצי פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".