יח. האדם נברא מאין, האדם נוצר מעפר, האדם נעשה מקוף = אין במשולש. נברא נוצר נעשה = 32 בריבוע (1024, 2 בחזקת 4, מספר אותיות ק"ש וכו'). אין עפר (בריאה יציאה) = יש מאין (= תהו).

אמרנו שהרעיון הוא שהכל תלוי במהירות – אור זה אין זמן, ואז גם ברגע זה החויה היא שהאדם נברא מאין, כי הכל זה עדיין הרגע הראשון של הבריאה יש מאין. יצירה מעפר זה איזו בחינה של היום השלישי של מעשה בראשית, וזה מה שנמצא אצלך בהוה (קשור לר"ח שבט, ראש השנה לאילן, שאתה צומח מתוך הארץ – זו כנראה גם חוית משיח, "צמח שמו מתחתיו יצמח", אך היות שדווקא זה קשור לתחית המתים, יצירה מעפר, אחת לעולם הזה ואחת לתחית המתים – ואילו עולם הבריאה זה חיים נצחיים בלי מיתה ועשיה זה ביאת המשיח). עולם הבריאה זה עולם הבא, שגם אחרי תחית המתים, התודעה של אור – שכר מצוה מצוה, אור פשוט – אבל עולם היצירה זה להרגיש בהוה את ההתוות מעפר, "כי עפר אתה". לפי זה, מה שמסופר על הבעל שם טוב שרצה לקיים את זה זה חלק מהמשיחיות שלו ואפילו אחרי – חייו עד הסוף היו משיח ובסוף זה היה תחית המתים. מין שאין לו את המבט לאחור כל כך, שהעבר לא כל כך אצלו, הוא מתהוה מקוף – אותו אדם שלא יכול להרגיש יציאתו מאין או מעפר הוא באמת קוף, זה "אף עשיתיו". זה גופא מה שצאצאי קין התדרדרו להיות קופים – הפסידו את שתי הדרגות העליונות של המודעות והתדרדרו לדארווין, לאמונה שהתהוו מקופים (כלומר, דרווין וההולכים בעקבותיו הם צאצאי קין). סדר של צלם – פנימי, מקיף קרוב, מקיף רחוק (נר"נ, חיה, יחידה) – נר"נ עדיין בגדר אבולוציה, חיה זה עפר (ולכן בפסוק העפר כתוב "ויהי האדם לנפש חיה") והיחידה זה התודעה שהאדם נברא מאין. בריאה מאין זה מה-ם הסתומה, מהאותיות שעמדו בנס בלוחות – כל דבר שטרי מהאין עדיין עומד תלוי באויר.

יט. כב הפסוקים של תחלת פרק חלק:

קודם רמז: "כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא..." ואחר כך פירוט "ואלו שאין להם" – שלושה מלכים וארבעה הדיוטות – החל מירבעם. ירבעם = חלק לעולם הבא!

הפסוקים (לפי סדר התנ"ך, לא סדר הגמרא):

1. לתת להם. 2. אז ישיר (להם ישיר = 34 במשולש). 3. הכרת תכרת עוונה בה. 4. ונתתם תרומה לאהרן. 5. ואדם הדבקים... חיים כלכם היום. 6. אשר נשבע לתת להם. 7. הנך שוכב עם אבותיך וקם. 8. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. 9. יחי ראובן ואל ימות. (עד כאן מהתורה). 10. אז יבנה יהושע מזבח. 11. יחיו מתיך הקיצו ורננו שכני עפר. 12 בם עור ופסח אז ידלג (קמים במומם ומיד מתרפאים). 13. קול ירננו (זה שלושה מישעיה). 14. מראה העצמות היבשות (שלרוב הדעות כל הנבואה שם היא רמז לתחיה"מ, אף שבסוף חזרו לעפרם). עד כאן חמשה מהנביאים. 15. אקרא אל השמים ואל הארץ (הנשמה והגוף). 16. ויציצו מעיר כעשב הארץ. 17. אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה (כוונה פשוטה ג"פ ביום). 18. שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה. 19. דובב שפתי ישנים. 20. אתוי כמה רברבין (שבח שכמעט מגנה תהלים). 21. ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. 22. ואתה לך לקץ ותעמד לגורלך. (ותעמד = ישיר, ראשון ושני עולה כמו ראשון ואחרון; ישיר משה ותעמד דניאל = אדם במשולש = ה"פ אור = ג"פ משה). זה שלושה מדניאל (שסדרו גלות-משיח-תחיה"מ, הכל הולך אחר החיתום).

כ. יש שני פסוקים "להם" – הפסוק מ"וארא" והפסוק האחרון של "והיה אם שמוע". ב"והיה אם שמוע" רש"י מביא שזה תחיה"מ מן התורה (משא"כ ב"וארא"). לא בדקתי כמ"פ רש"י בפירושו לתנ"ך מביא תחיה"מ מן התורה – אפשר לבדוק – עכ"פ ב"אז ישיר" הוא כותב (בין עוד כמה פירושים) וגם ב"והיה אם שמוע" כותב (כפירוש יחיד).

זה עוד אסמכתא חזקה שזה קשור ליציאת מצרים: יש כמה דעות לגבי ק"ש מדאורייתא, והדעה הכי מרחיבה שזה עוד סוף הפרשה השניה. הפרשה השלישית היא ודאי לא מן התורה, וחז"ל הוסיפו אותה בשביל לזכור את יציאת מצרים כל יום – הפסוק הסמוך הוא הפסוק הזה, לפני שאפשר לזכור את יציאת מצרים צריך להתחזק באמונה בתחית המתים. עוד יותר, בתניא כותב שכל ק"ש זה הענין של יציאת מצרים – החל מהפסוק הראשון – אז פסוק זה עומד ב'אמצע' יציאת מצרים (על דרך שהסברנו שיש תחיה"מ לפני ואחרי יציאת מצרים, "לתת להם" ו"אז ישיר").

ועוד, אחד הפסוקים אחר כך זה "יקרא אל השמים ואל הארץ", נשמה וגוף, וכאן זה "כימי השמים על הארץ". מענין אם מישהו מקשר את הפירוש שם גם לכאן, שיש המשכה מהנשמה לגוף, "כימי השמים על הארץ". כאן כן דורשים, ואולי מובא בבעל הטורים, שזה שנות האבות (502), זה ה"לתת להם" – שנות האבות. בכלל, למרות שאין תחיה"מ בספר הישר (וגם לא בפרשת שמות, שהם עוד נזכרים), אבל עיקר תחית המתים זה האבות עצמם. לפי זה המקום העיקרי של חיזוק האמונה בתחית המתים זה מערת המכפלה, ששמה האבות (אפשר לומר שקבר יוסף זה להתחזק באמונה בביאת המשיח, והממוצע המחבר אותם זה קבר רחל – יתכן שבגלל שהיא "מבכה על בניה" בענין ביאת המשיח היא לא במערת המכפלה אלא רק בדרך, אמצעי-ממוצע). אפשר לומר שחומש בראשית זה עדיין תודעה של בריאה יש מאין, למעלה מצורך להחיות מחדש (אברהם – ברא-מה). שמות זה "עם זו יצרתי לי" – יצירה מעפר, תחית המתים. גלות מצרים ויצירת העם זה כמו "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ואז ה"ויפח באפיו נשמת חיים" זה מ"ת בו "על כל דבור ודבור פרחה נשמתם והחזירה להם בטל תורה" ואז "ויהי האדם לנפש חיה זה קיום תומ"צ במשך כל הדורות עד ביאת משיח. במובן מסוים, הכניסה לארץ זה עשיה – עיקר מצוות עשה הן בארץ, ולכן משה השתוקק להכנס לארץ. יש חשש של "אף עשיתיו", המרגלים פחדו מההגשמה.

לפי כל הנ"ל יש שלישית פסוקים – "להם" (וארא) "להם" (עקב) "יקרא אל השמים ואל הארץ" (ראשון של כתובים) – ולפי סדרם ב-כב פסוקים זה א-ו-טו, שעולים בעצמם כב (שלישיה – שאחד מוליך לשני – שכוללת הכל).

בתקליטור ה"להם" הראשון זה "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (הפסוק ה-כח של התורה). כאן מודגש, בניגוד ל"ויברך אותם..." בדגים, שיש "ויאמר להם אלהים" – אמ"ר זה המשכת הזרע, ממשיך בהם את הכח לפרות ולרבות (אצל הדגים ה' עושה זאת, זה טבעי ולא בחירי, ואילו אצל האדם זה בחירי, זה מצוה, וצריך להמשיך להם את הכח הזה). אפשר לומר שהכח של "פרו ורבו" זה כמו עצם הלוז של היהודי, שרש תחית המתים (כשהלידה היא פתיחת הקבר-הרחם, וכנ"ל). בסוף פרשת בראשית רש"י מביא על הגוי ששאל איך התעצב אל לבו וענו לו "בשעת שמחה שמחה ובשעת עצב עצב". מסתמא היו על זה שיעורים, אבל זה לא מתרץ – אם הסוף טוב הכל טוב, אבל אם הסוף לא טוב... – רש"י אומר שזה בשביל הצדיקים שיצאו. אבל, אם בכח האין סוף – פרו ורבו – טמונה עצם הלוז של תחית המתים אז הסוף טוב, כל העסק כדאי. תחית המתים זה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – זה מתאים למה שרש"י כותב, שזה בשביל הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", ואם יש להם תחיה"מ אז ממילא זה "סוף טוב".

ה"להם" של ק"ש הוא ה-150 בתורה = להם להם (הוא ה-להם השני הרומז לתחיה"מ מן התורה). לתת להם כימי השמים על הארץ = ו"פ הארץ (המלה האחרונה, "הכל הולך אחר החותם", היא הממוצע של כל שש המלים), כלומר שהתכלית זה נצחיות הגוף, שהנשמה תיזון מהגוף.

"ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (עד האתנחתא) – 12 מלים שהערך הממוצע שלהם הוא עץ החיים (חיים נצחיים, הסוד של חיים נצחיים זה פו"ר – עפ"י פשט פו"ר זה בגלל שאדם לא חי לנצח, לכן צריך להשאיר אחריו, ועל פי טבע בעולם של "אף עשיתיו" הוצאת הזרע אף מחלישה והיא אפילו סיבת המות אז יש בכך מס"נ, כמו המצוה התמידית של תחיה"מ, "ונקדשתי", אך דווקא כאן טמונה האין סופיות של תחיה"מ). יש בך מט אותיות (7 בריבוע), ואם מציירים כריבוע אז הפינות הן אותיות תורה – "טל תורה מחייהו":

ו י ב ר ך א ת

ם א ל ה י ם

האות שבאמצע זה י (של שם אלקים השני, כמו שה-י המקבילה ב"בראשית ברא אלהים" היא אמצע המשולש, אפשר לומר ש-י זאת היא בסוד הטפה לבנה של "טל תורה מחייהו", "אני אמרתי אלהים אתם"; אפשר לדרוש "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" – אם זוכים, לפני החטא, אנו רק בני עליון, רק אבולוציה ממעלה למטה, בני ה', אבל אם חוטאים אנו נעשים גם בני תחתון, בני הקוף).

כא. האריז"ל מבאר שאחרי חטא עה"ד נפלו כל העולמות ב-יד מדרגות, היינו שלפני החטא תפארת דיצירה היתה המדרגה הנמוכה ביותר. לפי זה, אז ארבע הספירות העליונות, המוחין, היו בבריאה, והו"ק היו ביצירה. כלומר, לפי ההסבר לעיל, המוחין היו בתודעה של בריאה מאין והמדות בתודעה של יצירה מעפר (כפי שהוסבר ביחס ללב בשר), ולא היו בכלל קופים. החטא הפיל לתודעה של קוף (כנ"ל שההתדרדרות לקופים היא היא הנפילה למודעות של דרווין).

שבת זה הזמן להגיע למודעות של אין ושבת – חוזרים למעלה ושומרים על תחום שבת, החלל המפריד בין הקדושה לקליפה (יד המדרגות בהן נפלו אחרי החטא זה היה חלל בין הקדושה לקליפה, וכשחטא זה כמו חילול שבת שיצא מהתחום ומלא את החלל הזה). אפשר לומר שבאכילת סעודות שבת, ענג שבת בגשמיות, זה להגיע לתודעת "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בשנת שבת חוזרים לעפר לפני "ויפח באפיו", כמקובל בעולם שהקימה משנת שבת אחרי הטשולנט היא הוכחה לתחית המתים...), והתפלה וכו' של שבת זה כדי להגיע לתודעה של אין. בימי החול חוזרים חזרה לקופיות.

[מכאן שייך לדף של אדר, "חלום מצחיק"] קוף המחט = עצם הלוז. חז"ל אומרים שאי אפשר לראות פילא דעייל בקופא דמחטא. קוף המחט זה חלל, זה שום דבר. בפיזיקה הקוואנטית היום יש מאין נוצר כל הזמן בתוך הוואקום – כל הזמן יש פילים שצצים בקוף המחט. שירת הפיל זה "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבותיך" (לא "מה רבו" כמותי אלא "מה גדלו" איכותי, וה"מאד עמקו" זה למעלה מ"כולם בחכמה עשית"). כאשר הפיל נכנס לתוך הקוף יוצא אדם (למסור לבעלי האבולוציה, שאם מרכיבים קצת גנים של פילים בתוך הקוף יוצא מזה בן אדם...). זה החלום המצחיק של הפיל שנכנס בקוף המחט. אמרנו בביתר שהאדם יוצא מהקוף זה קופה של שרצים מאחריו, סוד המלכות. זה גם מתקשר לזה שדוד הוא משרש קין – תיקון קין – ודווקא אצלו צריך קופה של שרצים (שזה בעצם קופים). כשלמדנו על אבולוציה אמרנו שהיא תמיד חוד המחט, מה שמתקדם, והקוף של המחט זה צד האחור – איפה שמשחילים את החוט. חוד המחט זה מה שפועל את פעולת התפירה, שמקדם את המחט קדימה. בכלל קוף וקופה זה מאחוריו, וכולם זה "כקוף בפני אדם" – מצב אחורי, אחוריים. מחשבת האדם קדמה לקוף – ה' חושב על האדם, משתעשע עם נשמות ישראל. אדם = מושלש 9. אדם קוף (פנים ואחור) = רלא = משולש 21. כלומר, קוף מעלה את המשולש מ-9 ל-21. אחר כך בא פיל (= משולש 15) ומעלה את החשבון ל-351 = משולש 26. גם כאן יש איזה כלל מתמטי: משולש י"ה ועוד משולש יה"ו = משולש הוי'. לפני החטא כל האבולוציה היתה דבר וירטואלי שקורה בקוף המחט, ובלי החטא זה לא היה יוצא מהחלל הזה. קוף המחט הוא הלעומת זה של עצם הלוז. (על הדף צריך לצייר מחט שראשה קוף, ואז רואים פיל נכנס לקוף המחט, החל מהחדק שנברא בשביל זה, ויוצא מצד שני כאדם – ציור אבולוציוני מובהק). מצחיק = קוף המחט (תוספת מ ליצחק עולה אברהם). חלום מצחיק = צמח צדק = מקום פנוי. הממשלה היום זה הקוף, והאבולוציה זה להכניס איזה פיל לכנסת... (פיל = 120, יכול להחליף את כל הח"כים), ויוכל לחולל פלאי פלאים של היפוך הקוף לאדם, מלך המשיח. פיל יוצא מ-פ של קוף.

האות של חדש אדר זה קוף והחוש של חדש אדר זה חוש השחוק, סימן שקופים צוחקים. לפי תורת הבעל שם טוב על פחד הנחש, שהוא מפחיד כי נברא עם פחד, כך קוף מצחיק כי נברא מצחוק (לכן יש להניח שהוא עצמו צוחק, כפי המחקר האחרון – שנראה ידוע ומפורסם מאז ומתמיד). אז יש שלושה צחוקים בקוף – שבורא אותו, שהוא צוחק, שמצחיק אותי (לא ברור אם כך גם אצל הנחש – לא מוכח שהוא פוחד). זה כמו שבכל ספירה יש מקורה, מה שהיא בעצמה ומה שמעבירה הלאה. כשהמלך עצוב מביאים לו ציפור מדברת, שינוי, כדי להצחיק אותו. על שלמה המלך כתוב שהיו לו קופים – כנראה שזה כל הזמן מצחיק (בעוד צפור מדברת מצחיק פעם אחת, עד שתופסים את החידוש, קופים זה כמו ליצנים שכל הזמן מעוררים את האנרגיה של הצחוק, עושים זאת במודע).