ב. "להאריך אפך לרעים ולטובים"

עוד יש לדייק בפיוט "דרכך אלהינו להאריך אפך לרעים ולטובים" כי ה"רעים" מוקדמים ל"טובים", ויש לומר כי הדברים אמורים בסדר של "לא זו אף זו" – פשיטא שה' מאריך אפו "לרעים", וחידוש גדול יותר בכך שה' מאריך אפו גם "לטובים" (הזקוקים גם הם לרחמים, שהרי אם ימתח ה' את מדת הדין וימצה את עומקה אין לעולם קיום כלל – "ראה שאין העולם מתקיים" – והרי "'וסביביו נשערה מאד' מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה"). מדוע? כל דבר שה' ברא בעולם נברא בכוונה ולשם תכלית מסוימת, וכך גם בנוגע לספירות העליונות, מדותיו של הקב"ה. ה' לא ברא את ספירת החכמה ואת ספירת החסד רק בשל אהבת החכמה ואהבת החסד שלו, אלא על מנת שימלאו תכלית – "המעשה הוא העיקר". וכך, מדת אריכות אפים – השייכת לפרצוף אריך אנפין שבכתר – גם היא נבראה בשביל משהו/מישהו. את אריכות אפים ברא ה', כמובן, עבור הרשעים – אלו שכדי לסבול אותם ואת מעשיהם ולחכות לתשובתם יש להאריך אף – ועל כן פשוט, יחסית, להבין שדרך ה' להאריך אפו לרעים, ויש חידוש בכך שגם הטובים זוכים לאריכות אפים (שלא נועדה עבורם במקור).

במושגי הספירות, מתברר כי לטובים יש קשר לכחות הפנימיים – חב"ד, חג"ת, נה"י – אבל אין להם שייכות עצמית לספירת הכתר, מקור אריכות אפים. את הכתר ברא ה' עבור הרשעים – בעלי התשובה בפוטנציאל – בשביל לעורר, לתמוך ולעודד בעלי תשובה, וכן בשביל לחכות לתשובתם של רשעים. וביתר העמקה, אף שאריכות אפים באה מהראש התחתון שבכתר, "רישא דאריך" (פרצוף "אריך אנפין"), הרי שהציפיה לתשובת הרשעים באה מהראש העליון ביותר שבכתר. הפירוש הנעלה ביותר לכתר הוא לשון המתנה וצפיה – "כתר לי זעיר" – ופירוש זה שייך ל"רישא דלא ידע ולא אתידע", הראש העליון שבכתר, המתבטא בנפש בכח האמונה. את הראש העליון שבכתר ברא ה' כדי להאמין ברשעים – כיסוד כל דרך הבעל שם טוב, שכמו שמאמינים בה' יתברך כך יש להאמין בכל יהודי – אמונה בניצוץ האלקי שיש בו ובכך שסופו לשוב בתשובה שלמה (כאשר עצם האמונה התקיפה מזרזת את גילוי היעוד הזה). לעומת זאת, את הראש השני-האמצעי שבכתר – "רישא דאין" (פרצוף עתיק יומין), המתבטא בנפש בכח התענוג – ברא ה' כדי להתענג על מעשיהם של הטובים והצדיקים (ועל כך נאמר בספר יצירה "אין בטובה למעלה מענג"). אם כן, בתוך הכתר הדרגה העליונה והתחתונה (האמונה ואריכות האף), "אני ראשון ואני אחרון", נועדו "לרעים", ורק הדרגה האמצעית נועדה "לטובים", ועל כן יש חידוש גדול בכך שה' מאריך אפו גם לטובים (והדבר מתאפשר בזכות התלבשות התענוג דעתיק יומין ברצון מאריך האף של אריך אנפין).

פירוש נוסף בחידוש של "לרעים ולטובים" הוא כי ה"לטובים" היינו מדרגה פחותה מ"לרעים" – אין מדובר בטובים באמת, אלא במי שסבורים שהם טובים, ובניגוד לרעים היודעים כי הם זקוקים לתשובה ולאריכות אפים, הם גם אינם מודעים למצבם. אלו שחושבים שהם טובים הכי מרגיזים את ה', והוא צריך להעמיק בתוכו כדי להוציא אריכות אפים עבורם, והחידוש הוא שאפילו לגרועים שבגרועים, "לטובים", ה' מאריך אפו.

ג. "גדולה תשובה" ו"גדול השלום"

ביומא (פו, א-ב) ישנה סוגיא המרכזת את מימרות חז"ל בענין "גדולה תשובה", והיא תתבאר לקמן בפרטות, וכהקדמה כללית: מאמרי "גדולה תשובה", המרוכזים במסכת יומא, בהקשר של יום כיפור, מזכירים בסגנונם את עשרות מאמרי "גדול השלום" בחז"ל, שאינם מרוכזים במקום אחד, אלא מפוזרים על פני הש"ס והמדרשים. ההגיון של "גדולה תשובה", כמו גם של "גדול השלום", מבוסס על המוסבר לעיל אודות התכלית שיש בבריאת כל דבר – אלו מאמרים שמעיינים בתוצאותיו של דבר ועל פי זה מעריכים את גדולתו. כלומר, אם משהו נברא עבור דברים גדולים, הדבר מעיד על גדולתו שלו (כאשר הסיבה גדולה עוד יותר מהמסובב, כנודע).

הקשר הפנימי בין "גדולה תשובה" ל"גדול השלום" רמוז בכך שהם עולים ביחד ריבוע מדויק – קשר מספרי המעיד על חיבור בין שני מושגים, על היותם "מכלול" – תשובה שלום עולה גל בריבוע ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). עוד כלל גדול לזיהוי זוגות של מושגים הוא כי פעמים רבות האבר השני (שהוא גם המשני-הטפל) יוצא מהאות השניה של האבר הראשון. דוגמה לכך – אחת מתוך מאות ואלפי דוגמאות – אפשר לראות בזוג שפרה-פועה (זהו כלל כה חשוב, עד שכדאי לעבור על התנ"ך כולו רק מתוך תשומת לב לכלל זה, כאשר מתוך כך זוכים ממש ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). וכך, שלום יוצא מהאות השניה של תשובה (ואף שה-ת היא אות נוספת, לא מהשרש, כתוב שלשון "תשובה" נעלית הרבה יותר מאשר "שובה" – ה-ת הוא "רשים רשימו לעתיק יומין" ביחס ל"שובה"). האותיות הנשארות בתשובה – חוץ מר"ת של הזוג, תש – הן ובה, העולה בגימטריא אהבה (מלה שהעיצור השרשי היחיד בה – שאינו מאותיות האמנתיו – הוא ב, העיצור השרשי היחיד גם ב-ובה).

ד. צדיק ובעל תשובה – כח ויכולת

ולפני לימוד הסוגיא בפרטות, רמז נאה: "גדולה תשובה" עולה בגימטריא כחותם התורה – "לעיני כל ישראל" (המלים החותמות את פרשת "וזאת הברכה", שבשנה זו – כאשר יום כיפור חל בשבת – מסיימים בהן את לימוד החת"ת של יום כיפור). הפסוק כולו הוא "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ומבואר ש"עשה" היינו לשון תיקון (כפירוש חז"ל ל"אשר ברא אלהים לעשות", שה' הותיר לאדם מה לעשות-לתקן בבריאה) – כל עבודת משה בחייו היתה לתקן את "עיני כל ישראל". תיקון העינים הוא סוד תיקון עולם התהו שנשבר, שמקורו בעיני א"ק, ולעתים פעולת התיקון צריכה להעשות באופן דומה לפעולת השבירה והקלקול – "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" (מתוך היער מביאים את ידית הגרזן כדי לחתוך אותו), כמבואר גם בספר התניא. לכן מפרש רש"י על "לעיני כל ישראל" – "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת' יישר כחך ששברת" – תיקון אור העינים שנשבר הוא על ידי שבירת הלוחות. שבירת הלוחות על ידי משה רבינו, שהוא תורה וכחו בתורה, היא מעין 'פעולת התאבדות' עבורו – הוא מוכן להרוג את עצמו, כביכול, כדי להציל את עם ישראל (כפי שבאר הרבי מליובאוויטש פעמים רבות), ועל כך אומר לו ה' "יישר כחך". שבירת הלוחות באה בגלל שחטאנו בחטא העגל, ותכלית הכל היא שנשוב בתשובה, בעקבותיה נזכה למתן תורה של יום הכיפורים – מתן תורה של בעלי תשובה, הגדול בדברים רבים ממתן תורה של שבועות, שהרי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". כלומר, התכלית של "לעיני כל ישראל" – תכלית עבודת התיקון של משה כל חייו – היא "גדולה תשובה" הבאה לידי ביטוי במתן תורה של בעלי תשובה.

ולתוספת העמקה: תכלית התורה שנתן משה רבינו היא גילוי הפוטנציאל של כל עם ישראל להיות צדיקים. כל יהודי הוא צדיק בכח – "ועמך כֻלם צדיקים" – ותכלית התורה היא להוציא זאת מהכח אל הפועל. אך בחסידות מבואר כי דבר עמוק עוד יותר מה"כח" הוא ה"יכולת" שבנפש. כח הוא כדוגמת כשרון שטמון באדם וטרם נתגלה במודע, שעל מנת להוציאו מן הכח אל הפועל, מההעלם לגילוי, צריך לעשות את המאמצים הנכונים – מימוש הכשרונות תלוי בחינוך טוב ובעבודה מתאימה. הכח (הפוטנציאל) הוא, בלשון החסידות, מה שנמצא ב"העלם שישנו במציאות" – הוא קיים ומוגדר כבר במציאות, אך עדיין נעלם מן העין. עמוקה יותר היא היכולת, שקיומה בנפש הוא "העלם שאינו במציאות" – אין לה כל קיום מוגדר, וטרם שקראו לה לגילוי היא כלל לא קיימת (והמשלים לכך בחסידות הם האש באבן הצור, שטרם ההכאה המציתה את האש אין כל קיום ממשי של אש באבן – בניגוד לשלהבת המצויה בתוך גחלת עוממת – ושמו של האדם, שטרם ניתן לו ו'נתגלה' ממנו אין לו שום קיום ממשי בתוכו). היכולת העצמית מתאפיינת בכך שהיא כוללת תמיד דבר והיפוכו בו זמנית (ודווקא משום ש"אינה במציאות" היא נושאת הפכים, שהרי כל דבר שכבר קיים במציאות הוא מוגדר וחד-צדדי). וכדוגמה לכך מבואר תמיד כי ה' יכול להאיר ויכול לא להאיר במדה שוה, ושני הקוים ההפוכים הללו הם היינו הך, הם יכולת עצמית אחת (בעוד שאם היה מדובר במאור, הכולל בתוכו בכח את האור, היתה רק אפשרות אחת – להאיר). וכך, כל יהודי מוכשר להיות צדיק, זה טמון בו בכח, אבל היכולת העמוקה עוד יותר שלו היא שרש התשובה – יהודי יכול להיטיב מעשיו או לא להיטיבם, וכך גם לחטוא או לא לחטוא, במדה שוה (ועל יכולת זו, שהיא שרש הבחירה, מבוססת עבודת התשובה, כבולט בהלכות תשובה לרמב"ם). החטא והתשובה באים כאחד מאותה יכולת בנפש (יכולת העמוקה יותר מהכח להיות צדיק).

לפי זה, מדוע "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה"? הלא החטא והתשובה שייכים לאותה יכולת בנפש! אכן, אדמו"ר הזקן כותב באגרת התשובה שגם מי ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" יכול להתעקש ולשוב ואזי יקבלוהו בתשובה. היכולת היא כח עמוק כל כך בלא-מודע, שהאמירה או המחשבה הגלויה של "אחטא ואשוב" אינה יכולה לחשוף אותה. מי ש'משויץ' בכך שהוא יכול לחטוא ולשוב, וביכולתו הכל שוה, ודאי משקר ומתיימר לחשוף את היכולת הנעלמת והעצמית ביותר. אבל העקשנות של "עם קשה עורף" לשוב גם כאשר "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" היא מאמץ המגיע לעומק הנפש ומגלה את היכולת העצמית, ואזי ודאי שמקבלים את החוטא והשב, שהרי במדרגת היכולת החטא והתשובה הם היינו הך (ובלשון המהר"ל מפראג – "המוכן לחטא מוכן לתשובה").

דבר זה גם עולה בקנה אחד עם המבואר לעיל כי אמונה היינו להאמין בכל יהודי ובכח התשובה שלו – כח האמונה, "רישא דלא ידע ולא אתידע", הוא מקום היכולת בנפש. האמונה בכל יהודי היא ההכרה ששרש ישראל הוא במדרגת "כל יכול" של ה' (שעל כן נאמר על "האבן הראשה", אבן הפינה של כנסת ישראל, "תשֻאות חן חן לה" – חן חן עולה כל יכול). מכח מדרגה זו גם באה הגאולה, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה – "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". הגאולה "מיד", באופן של "לא עכבן המקום אפילו כהרף עין", שייכת דווקא להתגלות התשובה מהיכולת – מימוש כח הוא תהליך שלוקח זמן, הרף עין על כל פנים, אבל גילוי היכולת הוא "מיד". על מימוש היכולת הזו של ישראל "כבר הבטיחה תורה", הדבר הוא ודאי והוא תכלית התורה (ושבירתה) כולה – אף שכל התורה נועדה לצדיקים-בכח, הרי שחתימתה בשלוש המילים "לעיני כל ישראל" היא הבטחת "גדולה תשובה" שמיועדת לבעלי-תשובה-ביכולת.