ו' תשרי ס"ח – ליקוטי לוי-יצחק תניא (3) – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "שאמיל".

לכבוד היארצייט של הרבנית חנה, אמא של הרבי, ב-ו' תשרי, וגם כדי לסיים דבר שהתחלנו – ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" – התחלנו ביארצייט של אבא של הרבי ללמוד בפירוש שלו על התניא (שזה חלק מלימודי התניא שלנו) קטע שלו על כל אחת מהספירות, לקבל איזו תמונה שלמה איך הוא מפרש את כל העשר ספירות. עד עכשיו עשינו מהכתר ועד התפארת, ועד בכלל, ומה שנשאר לנו זה נהי"ם. כדי להקל ולראות את הכל במבט כולל יותר, חפשנו קטעים שהוא מתייחס לספירות כקבוצה, אז היות שבאמת נהי"ם זה קבוצה של ספירות – הכחות המעשיים ביותר של הנפש – אז יש פה קטע מאד יפה ועמוק של התייחסות והסבר מה זה הנצח-הוד-יסוד-מלכות בספירות העליונות ובנפש האדם ("מבשרי אחזה אלוה"). ניסינו גם לבחור קטעים בסיסיים בתניא. אחד הקטעים החשובים והמעשיים מאד, לכל אחד, זה פרק כט. נתחיל לקרוא בתניא, ואחר כך נעבור לפירוש של אבא של הרבי (פכ"ט מתחיל בעמ' 70):

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו' הבינונים [זה ספר של בינונים, ובינוני זה מי שאף פעם לא מנצח לגמרי את יצרו הרע ונפשו הבהמית, והיות שהנה"ב חי וקיים אז לפעמים מתגבר יותר ולפעמים האדם מצליח מכח העזר האלקי העומד לימינו לנטרל את הנה"ב ולכפות אותו, אך יש פעמים שלא מצליח כל כך, ולכן הוא אומר] אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב [זה כנראה מצב שלא קורה אצל צדיק של התניא, אבל אצל בינוני – ש"היא מדת כל אדם", כל אחד צריך לשאוף לזה – יש פעמים שהאדם מוצא עצמו במצב לא טוב ולא שפיר נפשית, טמטום הלב זה שמרגיש עצמו באדישות, בנפילת רוח, שחור לו, זה מצב מצוי אצל בינוני] שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה [בדרך כלל יש לו התלהבות וחיות בתפלה, אבל הבקר אין לו חיות. מדובר על חב"דניק, אחד שלא מרמה עצמו ועושה עצמו כאילו יש לו חיות. או שיש לו או שאין לו – יש דברים שמעוררים, אבל לא חיצוני לגמרי, לא 'מייק בליו'. עיקר עבודת ה' זה להתפלל נוכח פני ה' בהשתפכות הנפש, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". זה על הבקר, אבל יש עוד דבר – במשך כל היום האדם יוצא לשוק, עיניו רואות כל מיני דברים, ויש כל מיני פיתויים בחיים. לכן הבינוני כל הזמן צריך לעמוד היכון לקרב, ולהלחם נגד היצר של התאוות, שעלולות לתקוף אותו משך היום, ועל זה כותב:]. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו [לא מדבר על אחד שנכשל באיסורים ממש, אבל אפילו דבר מותר – כמו גלידה טעימה עם הכשר הבד"צ – אז אם יש לו תאוה לזה ולוקח זאת, אפילו שאומר ברכה, עבורו זה נפילה, וכן הניצוצות שבאוכל במקום שהוא יעלה אותם הם מורידים אותו. בשביל זה צריך להלחם – לא שאסור לאכול את הגלידה, אבל צריך "בכל דרכיך דעהו", להחזיק ראש בכל מה שאתה עושה. אם הוא קם בבקר וגם לא יכול להתפלל כמו שצריך, אז הרבה פעמים הוא גם לא יכול לקדש עצמו במותר לו] מפני כבדות שבלבו [כבד לו, הוא כמו אבן. אז מה עושים? הרבי הריי"צ הגדיר את הספר הזה כ"עצות לתחלואי הנפש", אז מה העצה לכאלה מצבים? קודם כל צריך להיות מוכן, בינוני צריך להיות מוכן שיכולים להיות מצבים כאלה בחיים, אפילו שהוא עושה את כל המאמצים לעבוד את ה' ולללמוד תורה וכו', בהחלט יכול להיות איזה יום שהוא קם לא טוב, לא יכול לפתוח את הלב להתפלל וקשה לו לכוון כשהוא אוכל, והספר הזה לתת את העצה לזה בדרך הבעל שם טוב] וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש [מסתכלים בפנימיות התורה ושם מוצאים את העצה] דאמר רב מתיבתא בגן עדן [ראש הישיבה בגן עדן] אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' [עץ שהאש לא נאחזת בו, בגלל עובי העץ, שהוא גס מידי, אז צריך לבקע את הארץ, וכשבוקעים אותו לחתיכות יותר דקות האש נתפסת, וכמו שעץ שהאש לא נאחזת בו צריך לבקוע אותו, כך גוף שאש הנשמה לא נאחזת בו להבעיר אותו לעבודת ה' בהתלהבות צריך לבטש אותו. אם כן, העצה לכל המצבים שהוא תאר קודם היא, במלה אחת, ביטוש. לכן כל הפרק הזה בא ללמד את האדם מה זאת אומרת לבטש את עצמך. לבטש זה שפלות חיובית, ואם האדם יבטש וישפיל עצמו נכון אז פתאום אש הנשמה תוכל להאחז ולהבעיר גופו שוב, ואז הוא יקום לתחיה (כמו שמסביר ענין זה של קימה לתחיה קצת יותר מאוחר בתניא, בפל"ג, שם מסביר שזה קשור להתעמקות באמונה הפשוטה בה', ואילו כאן מדבר על השפלת עצמך). העצה הזו היא עצה פשוטה, אך בשביל להבין את זה טוב צריך לשמוע את זה מפי אמרו, וכדי להביא גאולה לעולם – וגאולה אן זה להחזיר את האש קדש כדי שתאחז גם בגוף הגשמי של היהודי – אז צריך לשמוע את זה מפי אמרו ולומר מפי אמרו, "רב מתיבתא דגן עדן". אין עוד פעם בתניא שאדה"ז מצטט כך, זה משהו מאד חריג שמשהו הוא בשם "רב מתיבתא בגן עדן" – דבר שהיה יכול לכתוב את הענין בלעדיו – ולכן זה כנראה משהו מאד חשוב. כדי לקבל את העצה וכדי ליישם את העצה הזאת צריך לדעת שהיא מגיעה מרב מתיבתא בגן עדן. ושוב, העצה היא שכמו שאש שלא נדלק צריך לחתוך אותו, כך גוף שלא נדלק צריך חיתוך ברוחניות, וחיתוך זה נקרא בטוש, ובמלים יותר פשוטות זה נקרא שפלות. כאן זה שפלות ובפל"ג זה אמונה, ולפי הספירות והכחות הפנימיים של הנפש אמונה זה רדל"א, הכי גבוה, ושפלות זה מלכות, הכי נמוך, אבל "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", שהשפלות והאמונה נעוצות זו בזו וקשורות זו בזו, והרמז היפה ששפלות עולה ח"פ אמונה. זה שתי העצות איך להתחיות כאשר אדם במצב של היפך החיות, איך להחזיר את זרימת הדם. העצה הראשונה לכך שהדם לא זורם טוב בעורקים היא בטוש, ושמה – בפל"ג – שמדבר על מצב דומה העצה זה להתעמק באמונה, כאילו שאין עלי שום חובה בעולם, רק להאמין בה' מכח הירושה (שלא עשיתי את זה אלא קבלתי את זה מן המוכן, על מגש של כסף, מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב), ואז האדם מתחילה ועל זה כתוב "צדיק באמונתו יחיה" (עי"ש הוא כותב זאת)]