ובעבודה הוא בבינונים [הטיפול בעה"ד זה דווקא עבודתם]. שבינונים הוא למטה מהחזה ששם הוא עה"ד טו"ר [בעוד הצדיק שבתניא הוא נפש שלמעלה מהחזה – זה כלל גדול, בלשון הקבלה – ומעל החזה יש איזה מקיף של יסוד אמא ששומר אותו מלהרגיש את עצמו, ולכן הוא חי. מה שמפיל את הבן אדם זה שמתחיל להרגיש את עצמו יותר מדי. אז הצדיק הוא למעלה מהחזה, מוקף ברחם של האמא, אבל הבינוני של התניא לא זכה להתעלות למה מהחזה, הוא למטה מהחזה, ושם אין לו את השומר הזה מפני המודעות העצמית, ולכן הוא פגיע, ועבורו צריך "לשית עצות", משא"כ עבור הצדיק]. (והיינו מה שבבינוני הרע הוא בתקפו כתולדתו כו' [לכן יש לו ימים שחורים, בגלל יניקת החיצונים, שנפגע מהאגו היתר שלו, שאף שבמלחמה במחדו"מ מנצח – גם ביום שחור יתפלל, אבל בלי חיות, ויאכל רק היתר, אבל בלי כוונה נכונה]. כי מקומו הוא למטה מהחזה ששם יש עה"ד טו"ר. ועבודת הבינונים הוא במח' דבור ומעשה שהוא בה' אחרונה דמל' [הכל זה הבעה, שבכללות זה דיבור, ועולם הדיבור זה המלכות, ה תתאה של שם הוי'] שקומתה לנגד נה"י למטה מהחזה.) הנה [מכאן מסביר לשון התניא, ומתחיל בבעיה הראשונה] לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. תפלה הוא [בעיקר] בהוד [התפלה היא מלכות, "ואני תפלה", אך "איהי בהוד" – כשאדם מתפלל המלכות שלו עולה להוד, הוא מתפלל מתוך הוד]. כי הרי התפלה מתחלת בהודו לה' כו' [וכן כשאדם קם בבקר אומר דבר ראשון "מודה אני"] ובסוף התפלה מסיימים אך צדיקים יודו לשמך [וכן סיום שמו"ע זה ברכות ההודיה; מודים בתחלה ובאמצע ובסוף. למה תפלה זה הוד? כי תפלה זה להכנס לבית המקדש, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וכל אדם צריך לבנות לעצמו בית מקדש, "מרחב אלקי" של שש מצוות תמידיות, ובתוך המקדש שלו האדם מתפלל. התפלה שואפת להיות תמידית, "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו", והיא עומדת בתוך שש המצוות התמידיות (שהן חובות הלבבות: אמונת ה', שלילת ע"ז, אהבת ה', יראת ה', יחוד ה', שמירה ממחשבות מינות וזנות). בבית המקדש הגשמי מקריבים קרבנות, אבל אם אין קרבנות – מה העבודה העיקרית שאדם עושה? עבודה שלמה, פולחן, אפילו שלא מביאים קרבן – משתחוים שם. זה האדם עושה בעצמו – השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, בטול במציאות באופן מוחלט. אז עיקר העבודה, שזה גם יסוד התפלה – תחלתה וסופה, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", להשתחוות על העפר ולהיות כמוהו, "ונפשי כעפר לכל תהיה"]. כי ענין הוד הוא להשתחוות ולהודות לה' כו' [כשאני מודה לך מעומק הלב זה כאילו שאני משתחוה לך, זה משהו מאד חשוב וציורי. כתוב בחובות הלבבות שעיקר תיקון הנפש זה להכיר תודה, ומי שלא מכיר תודה לחבר אז גם מה שנדמה לו שמודה לה 'בתפלה זה הכל כזב. הבסיס זה לרכוש בנפש את מדת ההודאה בין אדם לחברו. דלת – האות העיקרית בהוד – זה ר"ת דע לומר תודה, וזה הדלת להכנס לעבודת ה'. בנפש להודות בעצם זה להשתחוות, להתבטל. כשאני אומר "מודה אני", תודה רבה, אז אם זה נכון וממש מהלב באמת, נפשית זה להשתחוות. דימוי מאד יפה להתבונן מה זה להודות] כמ"ש באגה"ק פט"ו, והיינו תפלה. ותפלה הוא בחי' יהודה [שהוא המלכות, וכנ"ל בענין "ואני תפלה"] שהוא ע"ש הוד ["הפעם אודה את הוי'", כאשר זכיתי כבר לאחד יותר ממה שמגיע לי – ידעו ברוה"ק שיש ארבע אמהות וצריך להיות יב שבטים, כלומר שלכל אם מגיעים שלושה בנים, אז ברגע שהיא הולידה את הבן הרביעי שיותר מחלקה היא אומרת "הפעם אודה את הוי'". גם אפשר לחשוב באיזו הרגשה היא היתה, שנתנו לי יותר ממה שמגיע לי, ואז תודה – אז זו השתחויה. מכאן גם נלמד כלל גדול – שכתוב אצלנו בעוד מקומות בהרחבה – שבאמת אדם צריך להיות כל הזמן בתחושה שלא מגיע לי כלום, ואז באמת הוא מוכן להודות על כל דבר. כל פעם זה כמו הבן הרביעי, כי באמת צריך להיות בהרגשה שכלום לא מגיע – גם לא שלושה בנים – ואז כל מה שמגיע זה יהודה, שהוא באמת המלך, המשיח. הוא נולד כאשר אני מרגיש שבהחלט לא מגיע לי הדבר הזה, שאז אני אומר תודה, ואז התודה זה מתוך התבטלות גמורה שנקראת השתחוואה]. ועיין בתו"א בד"ה יהודה אתה ע"ש. [וממשיך לצטט התניא (ואומר ששתי הבעיות כאן, של התפלה ושל קידוש עצמו במותר לו, הן עצמן מנו"ה):] וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו כו'. המלחמה עם היצר. הוא מנצח כי פירוש נצח הוא לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' [להתגבר על המשיכה הטבעית לדבר] כמ"ש באגה"ק שם. ומפני שבהוד שהוא סוף קו השמאל הפגם יותר מבנצח שהוא בקו הימין (וכידוע במה שמהוד דוה. והודי נהפך עלי למשחית [שאז הופך לאותיות דוה, "כל היום דוה". ב"ערש דוי" הכוונה היא להפוך אותו ל"יוד" – כוונה של ביקור חולים, של "משכיל אל דל", אצל האר"י (זה שתי הכוונות שצריך לכוון – אצל המסוגל לעשות זאת בפנימיות – "משכיל אל דל" והפיכת "דוי" ל"יוד", לחזור ל"ימותו ולא בחכמה", יוד שמרפא את הפצע)]. והאלף הה' שלנגד הוד, הוא כולו חורבן וגלות. משא"כ באלף הד' נצח הוא רק * שנה [בו יש גם בית ראשון וגם בית שני, ובסופו חרב הבית, כך שהאלף החמישי כולו חורבן, ובאלף הששי בא משיח – מתחיל גלות, אבל הסגולה שלו היא כמו שאומר הרבי לקחת את הגולה עצמה ולהחדיר בה א, שהיא עצמה הופכת להיות גאולה, וזה הכל עבודה של יסוד. יש יניקה מסוף הנצח, שזה ברוחניות החולשה שאיני יכול לקדש עצמי במותר לי, אבל מההוד הכל זה יניקה, שאין כח להתפלל]) לכן בתפלה שלנגד הוד נקט לפעמים ועתים רבים. (עתים רבים י"ל הוא הי"ד עתים של רעה ר"ל [בספר קהלת,שקוראים בחג הסוכות, יש כח עתים – יד לטובה ו-יד לרעה – וה"עתים רבים" זה ה-יד לרעה. לפי זה יוצא לו שבעצם חצי מהזמן אני לא יכול להתפלל כמו שצריך]. שהם משמאל [קו ההוד. המצב שמתאר מכונה לקום ברגל שמאל, והסימן הראשון שקם ברגל שמאל הוא שאין לו כח להתפלל].) משא"כ במלחמה עם היצר שלנגד נצח. נקט רק לפעמים. (ולפעמים שייך לומר הן בהוד והן בנצח. כי פעמים [בתנ"ך] פירושו ג"כ רגלים כמו מה יפו פעמיך. וכדומה. והיינו נו"ה שהם רגליים. [במעיל כה"ג, במקום הרגלים למטה, יש שילוב של "פעמון ורמון" – רמון זה הוד בשבעת המנים ופעמון, לשון פעם, זה שייך לשתי הרגלים-הפעמים. גם הנצח הוא פעמון וגם ההוד פעמון, אבל מוסיף ההוד שהוא גם רמון (אם היה נצח, היה צריך לשים שם תאנים). כתוב שצריך פעמונים כדי שכאשר נכנס לפני ולפנים ישמיע קול – זה דרך ארץ, שיודיע שהוא בא. מכאן נלמד שתיקון נו"ה זה דרך ארץ שלא להכנס בלי להשמיע קול, ואכן כתוב בחז"ל כמה פעמים שאחת הדוגמאות העיקריות של דרך ארץ זה לא להכנס לבית בלי לדפוק חזק, אפילו בבית שלך (אם הבית שלך זה בית מקדש ואתה כהן גדול, אז צריך להכנס עם פעמונים – זו גם כוונה של הפעמון בדלת). מי שלא עושה זאת זה דוגמה מצוינת של פגם עץ הדעת טוב ורע בלא מודע שלו – אגו לא מודע, שאין לו כניעה, אין לו דרך ארץ (שהיא תיקון נו"ה). מלאכת המשכן ובגדי כהונה כתובה פעמים בתורה – תרומה-תצוה ואז ויקהל-פקודי – אבל יש ביטוי שיש רק פעם אחת, "את הפעמונים בתוך הרמונים", ר"ת אהבה. בתוך התנ"ך יש רק מקרים ספורים של ר"ת אהבה, וזה אחד מהם – בדרך ארץ הזו יש ביטוי של אהבה כלפי מי שאתה נוהג כלפיו דרך ארץ.]) הנה עצה היעוצה הוא ביטוש כו' [בטוש אותיות שבט – "חשך שבטו שונא בנו" – שבט זה גם עץ, זה עוד רמז לעץ ב"עצה היעוצה" חוץ מ"אעא". שבט הוא ר"ח לאילנות (שנים – עה"ח ועה"ד טו"ר)]. עצה היעוצה דוקא דהיינו נו"ה הנקראים עצות. הם מבטשין בהעצים [בנפש צריך דווקא לעורר אותו מקום, הכליות יועצות, כדי שהכליות עצמן יבטשו את העצים – "מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא" – מתוך אותו נהר צריך להביא את עץ הגרזן לחתוך את עצי הנהר, הוא צריך לחתוך עצמו (וזה מצוטט בהמשך התניא).]. האעא דלא סליק בי' נהורא כו'. ולכן אמר זה הרב מתיבתא בג"ע דוקא. שגן עדן הוא גם עץ הדעת טו"ר [ומי כמוהו יודע מה זה]. וצריך לבטשו. וי"ל שענין הביטוש בהאעא העץ הוא ע"ד כמו חביטת הערבה. שע"י החביטה ממתקין את הגבורות הקשות שבנו"ה הנקראים ערבות [לכאורה חביטה זה פעולה של דין, אבל אומרים בתפלה שאחר כך – אחרי מנהג נביאים חשוב זה – שעל ידי זה יתמתקו כל הדינים (לכן עושים זאת בהו"ר). הענין שלפעמים בשביל להמתיק דין צריך להפעיל דין – להכות ב'שבט' של הערבות, ועל ידי הנו"ה לתקן את היניקה מהפיק ברכיים ש"מנייהו". צריך לקרוא-למשוך מתוך הנפש פנימה, מפנימיות הנו"ה, להמתיק את החיצוניות על ידי חביטתה]. [עד כאן עיקר הפירוש, ומכאן תוספת, מתחיל משהו חדש, עוד סוכריה] וי"ל עוד בדא"פ. דקדוק הלשון עצה היעוצה. היעוצה דוקא. הוא שהעצה הזאת נמשכת מהשם יאעוצה (מהשמות כלך סעפה יאעוצה.) המבואר בזוה"ק פ' שלח דקנ"ו ע"ב. ועיין במק"מ שם בשם פע"ח שהשם יאעוצה הוא בדעת ע"ש [כנראה כל חב"דניק צריך לדעת לכוון שמות אלו, שהם כנגד חב"ד]. הנה נו"ה שייכים לדעת [עד כה דבר רק על "עצות מרחוק", מחכמה או מבינה, "בזוהר הקדוש" כפי שבאר, ואנו הסברנו שהשרש האמיתי בכתר (במו"ס ועוד יותר גבוה אפילו ברדל"א, אבל זה מתקשר גם לחיבור שעושה כאן), אבל לא הזכיר דעת, וכעת אומר שזה דווקא דעת, יותר מכולם, כי על פי פשט מי שיכול לתת עצה טובה זה "בר דעת" שמתמצא גם במציאות (כמו שהרבי היה אומר להתייעץ עם ידידים מבינים – כאלו שיש להם דעת, שיודעים ומבינים במציאות), אז ברור שעל פי פשט בשביל לתת עצה צריך בעיקר דעת. מכאן נוכל להבין הרבה דברים חשובים. אמרנו שעיקר העצה זה מה לדעת לתקן את העולם – "לתקן עולם במלכות שדי" (מלכות-שדי זה מלכות-יסוד, אמונה-אומן, גן עדן ורב מתיבתא, ו"לתקן עולם" זה העצות, סה"כ מכלול הספירות נהי"מ שאנו מסבירים) – התיקון בא מנצח והוד, אך מי יכול לתקן את העולם? בסופו של דבר רק משיח יודע מה העצה, אבל רואים שגוים עושים כל מיני 'תיקונים' לכאורה – בונים כבישים וכו', ככתוב בגמרא – אבל תיקון עולם באמת לא בא מהם (זה בדוק ומנוסה), כי אין להם דעת. זה דוגמה להבין שהעצה האמיתית חייבת להיות מבר דעת. כתוב שכל האבחון האמיתי בין קדושה לקליפה זה אם יש או אין דעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב", כי לא יכול להמציא עצה לתקן את המצב. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – לא יכול לעשות פירות, לא יכול לתקן את המציאות. בשביל עצה צריך ללכת ליהודי, שהוא באמת מאה אחוז יהודי – אז יש לו דעת, ואז סיכוי טוב שתקבל ממנו עצה טובה. מי שהוא הכי יהודי, כמובן, זה המשיח בעצמו. העצה האמיתית זה לא רק איך להרויח כסף, אלא עצה איך לנצח את המלחמה כולה אחת ולתמיד – לנצח את מלאך המות ולהגיע לנצחיות. זה עצה שלעולם לא תבוא מגוי, אבל מיהודי כן – אנו בני "יעקב אבינו לא מת", וצריך שאף אחד לא ימות. בשביל זה צריך המון דעת, והדעת היא במקום פנימיות הכתר (כשמונים את הדעת לא מונים את הכתר, ויש דעה בקבלה שהדעת במקום חיצוניות הכתר, אבל חסידות נוקטת שהיא במקום פנימיות הכתר, ועד שהדעת היא מרדל"א. עצה צריכה לבוא מהדעת, והנה כתוב כאן שהשם שבסוף ממנו "עצה היעוצה" זה דעת. ועוד, כתוב בחז"ל ש"אין חכם כבעל הנסיון" – רק אחד שעבר נסיון יכול לצאת חכם. אפשר לחשוב שמדובר על חכמה, אבל הפסוק אומר "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת וגו'" – רק על ידי נסיון אפשר לזכות לדעת (ה' לא צריך לדעת, כפי שאפשר לחשוב בפשט, אלא שה' מנסה כדי להביא אותך לדעת). כשמחפשים עצה צריך לחפש מישהו שגם אוהב אותך וגם עבר את הנסיון – שמבין את הבעיה שלך. לא סתם שיש לו נסיון פרקטי, אלא שגם עבר נסיון פנימי – בעיה – ועמד בו. אז עכשיו יש לו דעת, ואם יש לו דעת הוא יכול לתת לך עצה. זה משהו כללי, אבל במיוחד מדובר לגבי עזרה נפשית – פסיכולוג אמיתי. מי שיכול לתת עזרה נפשית זה מי שעבר את הבעיה, במדה זו או אחרת, וזה היה נסיון קשה שבזכותו קבל דעת וכעת יכול לתת עצה. מי שלא עבר את הנסיון לא יכול לתת עצה. כל זה מתקשר כאן לשם הקדוש יאעוצ"ה] כי נצ"ח הו"ד מספרם שם אהו"ה מלא ביודי"ן דדעת [זה רמז קבלי, על פי השם הקדוש של כל ספירה. הקשר כאן לדעת הוא גם כנ"ל שהכל זה תיקון עץ הדעת – צריך להגיע לכך שיהיה רק "עץ הדעת טוב", הכלול ב"מכל עץ הגן אכל תאכל", ואילו "ורע לא תאכל ממנו" (כפי שכתוב בחסידות שיקראו בימות המשיח). מי שזכה לכך על ידי נסיון, ובזכות זה שיש לו נפש אלקית – שהוא יהודי, ולא גוי – יכול לתת עצה. הטוב הזה הוא בקבלה שם אהוה – שם שלא מופיע אף פעם בפירוש בתנ"ך, אך בכל פרשה רמוז כמ"פ בר"ת, החל מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הבעל שם טוב נקרא כך בהיותו הבעל הבית של השם הזה, השם של הדעת, השם של הטוב. מההופעה הראשונה לומדים שמהות שם זה היא לחבר את השמים ואת הארץ, את הרוחניות והגשמיות, שזה בעצם לתת עצה ממקור הכי תורני ועמוק ועם זאת שתהיה קשורה לתיקון הגשמיות, זה "כימי השמים על הארץ" – לקחת מהשמים עצה נכונה לגמרי "לתקן עולם – הארץ – במלכות שדי", וכפי שאמרנו קודם זה קודם כל עצה של צבא. בכל שם יש את עצם השם, אותיות השרש, ויש את מילוי השם, וכתוב בקבלה שכאשר כותבים את שם הדעת במילוי יודין – אלף הי ויו הי – הוא עולה נצח הוד, היינו שבשרש הם הגילוי המושלם של שם הדעת (עליו כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב")]. ובכדי להמתיק את הגבורות הקשות דהאעא [החיצונים היונקים מתוך האגו שלי, המודעות העצמית שלי]. דעה"ד טו"ר. צריך להמשיך מדעת [זו העצה היחידה, להמשיך משם, והדעת מבחינה בין הקדש ובין ההיפך, ועליה כתוב "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – עיקר הקנין בחיים זה דעת, וקונים אותה על ידי נסיון (וגם בגלל שאתה יהודי – מכח זה שאתה יהודי עכשיו ה' מוסיף לך, להוציא את הכח שלך מכח אל הפועל, ובשביל זה ה' שם אותנו בעולם הזה, עולם הנסיונות). אז האדם יכול לתת עצה – גם לעצמו וגם לזולת.]. ועיין מענין השם הזה במ"ח מס' חצות פ"ה משנה ח' ט' י' ע"ש [כל זה היתה תוספת בקשר לשם הקדוש של הדעת, שנתן לנו הרבה הרחבה והעמקה במהות העצות]. (והלשון עצה היעוצה איתא ג"כ לעיל בפכ"ו ע"ש. כי שם עצה היעוצה הוא ג"כ לטהר לבו מהכבדות וטמטום הלב כאבן ע"ש. כמו וע"ד כאן שעצה היעוצה הוא ג"כ להסיר הטמטום והכבדות שבלבו. אך שם עצה היעוצה הוא במילי דעלמא והוא ע"י מארז"ל כשם שמברך על הטובה כו' [לכן העצה היעוצה שם היא להכיר שמה שלא הולך לך בגשמיות בא ממקור מאד נעלה, מ-יה, "הנסתרֹת לה' אלהינו", ולכן צריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, ואם תעשה זאת בלב שלם גם תראה שזה יתהפך לטוב הנראה והנגלה] וכאן הוא במילי דשמיא [שיש בעיה רוחנית, קושי להתפלל ולנצח את היצר, ואז העצה היעוצה היא בטוש. בפל"ג, שלא משתמש בביטוי זה, יש גם מצב דומה – שאדם הוא פתאום 'אאוט' ברוחניות – ושם אומר שצריך להתעמק באמונה פשוטה הירושה לנו מאבותינו (שזה ודאי רמוז ב"עצות מרחוק אמונה אומן" – שיש עצה של אמונה חזקה)]. וד"ל).

בזה ברוך ה' סיימנו קטע זה, המלא וגדוש בכל טוב סלה, ובאמת "המעשה הוא העיקר", שלכן מכל מה שלמדנו אולי זה הכי חשוב – מה שנוגע לכחות המעשיים, נהי"מ. שהקב"ה יעזור לנו, דווקא עכשיו – בעשי"ת – לקבל החלטות נכונות למעשה איך לתקן את העולם. אם יש זמן חשוב שצריך להקדיש, להתבונן ולהתפלל – לא רק שאני אצא זכאי, אלא שהעולם יצא זכאי, שנזכה לביאת משיח תיכף ומיד ממש, זה עכשיו, הימים של בנין המלכות, ימים של "תיקון עולם במלכות שדי", שהקב"ה יעזור לנו, שהוא יצליח שאנחנו נצליח ונזכה להתגלות מלך המשיח, שיתן לנו את העצות הנכונות מהפלא "עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן", לתקן עולם במלכות שדי.

אם כן, יצא שיש שלוש עצות: "כשם שמברך על הטוב וכו'" (פכ"ו), בטוש (פכ"ט), אמונה אומן (פל"ג). שנזכה לכל העצות, ונזכה למשיח שנקרא "פלא יועץ", והוא ה"רב יועץ" – הרבי האמיתי שנותן את העצות לכולנו – שנראה אותו תיכף ומיד ממש, ושנחתם גמר חתימה טובה, כל עם ישראל, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות ורוחניות גם יחד. שיהיה יום כיפור שמח וחג סוכות שמח.