זהו עצה היעוצה הוא נו"ה (עצה נצח. היעוצה הוד. ועכ"ז הוא אחד [שהרי יוצאת טפה-עצה אחת]. (אם כי מקודם [בתחלת הפרק] נקט עצות לשון רבים. וכן בפסוק כתיב עצות מרחוק לשון רבים [אף על פי כן זה מתמקד בסוף בעצה אחת, מה עושים, שיש בה שתי בחינות – איהו בנצח ואיהי בהוד, גם כן כמו זכר ונקבה, כוליא ימין וכוליא שמאל, אבל ביחד צריך לצאת עצה אחת].) כי נו"ה הם תרין פלגי גופא שנחשבים לאחד. בערך המל' שבאחוריהם [אף על פי שמתחיל ממש בתוך הגוף, שתי כליות, ואחר כך מתחיל להתחלק בתרין ביעין, ולגמרי מתחלק בשתי הרגלים, אבל ביחס למלכות – הנוקבא העומדת באחורי הז"א, והיא גוף אחד (לא רגליה, אלא גופה), אז מצד האחדות שבה מקבלת את שני אלה כדבר אחד]. ובהם שם א' צבאות [עוד ביטוי לכך שהן דבר אחד, שיש בהן שם קדוש משותף, שם צבאות – ענין הצבא לו נוגעות עיקר העצות והתחבולות]. נצ"ח הו"ד עם הב' תיבות הוא מספר עצ"ה [אחת].) לכן אמר שעצה היעוצה בזהר הקדוש אמר רב מתיבתא בגן עדן הוא כמ"ש בפסוק עצות מרחוק. (היינו עצה היעוצה. והם מרחוק דחכ' או דבינה כמ"ש במק"מ שם [ואנו הסברנו קודם שמקבל אפילו מיותר מרחוק, מהפלא, שרש החכמה בכתר]. זהו בזהר הקדוש [אפילו ביטוי כזה, שלכאורה הוא רק ציטוט, הוא מבאר, כי אם אדה"ז הוצרך לכתוב זאת בדיו, באש שחורה על גבי לבנה, סימן שיש דברים בגו]. בזהר בינה הקדוש חכ'. גם זהר הקדוש הוא ע"ש והמשכילים יזהירו כמ"ש ברע"מ פ' נשא (ועיין לקמן באגה"ק פכ"ו.) משכילים הם נו"ה דז"א כמ"ש בזה"ק פ' בראשית דט"ו ע"ב ועיין במק"מ שם. והוא מן זיהרא דאימא עלאה [הייתי חושב שלהיות משכיל זה במוחין, ובפרט בחכמה, אבל כתוב בפירוש בזהר שהם נו"ה. זה לא ה'שכליים' – בעל שכל, שהייתי חושב שהולך על עצם החכמה בראש – אלא 'משכיל', מי שיודע מה עושים מול בעיה מעשית. אפילו רש"י מביא שבתנ"ך כאשר אומרים שמישהו הוא משכיל הכוונה מצליח – הצליח להתגבר על בעיה מסוימת. דוגמה הכי יפה ב"משכיל אל דל", שכתוב שזה ביקור חולים – שמשכיל איזו טובה לעשות לחולה, עצה מעשית. אם מזכירים זאת, בכתבי האריז"ל זה פסוק של ביקור חולים, של המבקר שלא סתם אומר מילים יפות אלא חושב מה להועיל. כתוב ש"משכיל אל דל" זה ר"ת מאד, ללמד שהעצה שמשכיל מהכליות יועצות שלו זה קשור ליחידה שבנפש שלו. הכל קשור למשיח בו כתוב "הנה ישכיל עבדי... וגבה מאד" – שרש השכלתו, שזה הנפש שלו, הצד המעשי, זה ב"מאד" שלו. אם כן, הזהר מדבר על הפסוק בדניאל "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" – מסוף הפסוק נלמד על תחילתו, שכמו ש"מצדיקי הרבים" זה העוסקים עם הציבור (בחז"ל זה מלמדי דרדקי, אבל בפשט זה מי שפועל עם הציבור), כך גם המשכילים זה לא משכילים בקבלה אלא משכילים מעשיים לדעת מה עושים כדי לשפר את המציאות. לכן המשכילים כאן זה נו"ה, ואותם משכילים יזהירו כזהר הרקיע – פסוק שהוא שרש שמו של ספר הזהר – היינו שהם מקבילים את יכולתם לתת עצה מ"זיהרא דאמא עילאה", מהזהר של אמא עילאה, שזה כמו טפת הדיו שמכינה האמא של הרבי. זיהרא זה גם טפה – אצל נחש זה טפת ארס, ובקדושה זה טפת דיו, שבאמת השרש זה אבא, אבל היא מכינה את זה, כדי שאבא יכתוב וביחד יולידו את הרבי, כמו שהסברנו קודם לילדים]. כי נו"ה למודי ה' [עוד כינוי לנו"ה, למה נקראו משכילים. "למודי" כאן זה כמו תלמידים – כל עם ישראל זה תלמידים של ה', והבחינה הזאת זה נצח והוד, וה"למודי הוי'" הם המשכילים שמזהירים כזהר הרקיע, כלומר שמקבלים מזיהרא דאמא עילאה] נמשכים מבינה. כמו עצות נו"ה מרחוק מבינה.) אמונה אומן. (אמונה הוא הגן עדן. מל' אומן הוא הנהר הרב מתיבתא. יסוד.) [עד כאן הסביר את המילים בתניא, וכעת צריך להתייחס לעצם העצה:] ומה היא העצה היעוצה הוא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו' גופא דלא סליק כו'. והוא כי עצה מלבד שפירושו עצה. פירושו ג"כ מלשון עץ [לכן זה שמתחיל עם "עצה היעוצה" ואומר שזה משל של עצים, אז זה מאד מתקשר]. דהיינו עצים כי הרי בדי ערבות הם עצים. ועיין במאו"א [ספר של הערכים של כתבי האריז"ל, כל מילה וביטוי לאיזה ספירה רומזים] מע' עצי שטים נ"ה כו' ע"ש. ושטים פירושו ג"כ מלשון שטות [מסביר כעת עוד ממד, שהוא בעצם ה"פלא יועץ" – יש שטות של קליפה, שזה עצת היצר, כמבואר באריכות בתניא, וכדי להלחם נגד זה (בפרט בדור האחרון, בעקבתא דמשיחא, כמבואר במאמר האחרון של הרבי הקודם, "באתי לגני") מוכרחים לנקוט בשטות דקדושה, וזו הדרך היחידה בדורנו, לנקוט באותו הדבר מצד הקדושה. לתת עצה שטותית מהקדושה למישהו, אם זה שטות של הקדושה זה צריך להיות למעלה מטו"ד – לא לבוא אפילו מחו"ב גלויות, אלא מהכתר, למעלה מטו"ד לגמרי. לתת עצה שטותית מצד הקדושה זה נקרא "עצי שטים" – עצה של שטות]. כי בדי ערבות אין בהם לא טעם ולא ריח. ועל תורה כתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. המחזיקים הם תמכין דאורייתא בחי' נו"ה [עץ חיים זה התפארת, ומי שמחזיק בעץ חיים זה נצח והוד. בספר תורה יש "עצי חיים" עליהם מגלגלים את קלף הספר, והם נקראים "תמכין דאורייתא", שהם ממש מחזיקים וחלק מהספר. בשמחה תורה, כשרוקדים, רוקדים עם ספר סגור, ומה שמחזיקים – האחיזה בספר – זה ה"עצי שטים", ואז צריך לכוון שהעצים שמחזיקים זה הערבות של הלולב, שהפכו להיות העצי חיים שמחזיקים את הספר תורה, ורוקדים עם זה, כי נו"ה זה הרגלים. להחזיק את העצי חיים של ספר תורה, התמכין דאורייתא, זה מה שמעורר ומקפיץ את הרגלים שלי – אם אני מחובר נכון – לרקוד בשמחה רבה ומופלגה, גם למעלה מטו"ד. כדי להגיע בשמח"ת למצב של שטות דקדושה אז מנהג חסידים שקצת צריך לעזור לגוף עם קצת לחיים, ואז אפשר להגיע למקום הזה, שכאשר אני מחזיק את רגלי הס"ת הרגלים מתעוררות לרקוד בשמחה הכי גדולה] וקאמר על זה עץ חיים. הרי שנו"ה הם בחי' עצים. ויש ב' בחי' עצים. א' עץ החיים. ב' עה"ד טו"ר [כשהם ממש תומכים את התורה, עץ חיים, הם עצי חיים, אבל כשהם לא בתוך גלילת הספר תורה הם עה"ד טו"ר – בעץ הדעת יש כבר מודעות עצמית, בעוד שעץ חיים זה בטול ומודעות אלקית. כשהאדם עסוק ומוטרד ומבולבל בעניני היום יום שלו, וצריך לחפש עצה, הוא מחפש בעצם איך לתקן את הפגם של אדם הראשון שאכל מעה"ד לפני הזמן ובכך המשיך על עצמו יתר מודעות עצמית, ובכך כל פעם מפיל עצמו יותר ויותר, שלא מסוגל לתכנן ולחשוב את התחבולות הנכונות, ועליו נאמר "באין תחבולות יפול עם", והעצה שלו זה לתקן בנפש שלו את "עץ הדעת", שזה מה שיסביר לנו בהמשך. התיקון של העצות ביום יום – וגם העצה הספציפית של לבטש את הגוף כדי שהאור ידלק – זה תיקון של עץ הדעת. הבינוני של התניא הוא נפשית במצב של "עץ הדעת", והצדיק של התניא הוא "עץ החיים". הבינוני הוא עדיין ברושם של חטא עץ הדעת, והוא כל הזמן מתחבט – בסוד חביטת הערבות – בבעיות שלו שנובעות וצומחות מעץ הדעת, והוא צריך לתקן אותו, ובשביל צריך עצות נכונות]. ושני העצים הם בגן עדן [כמו שכתוב בתחלת התורה]. הנה עץ החיים הוא כולו טוב [חיים = ד"פ טוב, ממוצע כל אות, לכן כתוב "ראה נתת לפניך את החיים ואת הטוב"]. ועה"ד הוא טו"ר. ועה"ד מתחיל למטה מהחזה [בקבלה, עד הלב של ז"א יש התלבשות של יסוד אמא, וזה שומר אותו מליפול במודעות עצמית יתרה. לכן, מהחזה ולמעלה הוא במצב של עץ חיים, אבל מהחזה ומטה, כשיסוד אמא פוסק מלהאיר, האדם כל הזמן באגו, מודעות עצמית, וזה "עץ הדעת" – שיודע את עצמו, שיותר מדי חושב על עצמו. כשאדם חושב על עצמו יכול להיות בזה גם דברים טובים, אבל בכללות זה קליפה, ואם הוא לא מתחבר לעץ החיים בסוף זה רק יפיל אותו. עבודת הבינוני כל חייו היא לתקן את עץ הדעת שבו, מהחזה ולמטה, כביטוי בקבלה]. הוא מה שמנו"ה [הכליות הן למטה מהחזה, והיות שנמצאים במקום של מודעות עצמית יתרה] יכול להיות יניקה ללעו"ז כמו הפגם בירכי יעקב [שם פגע שרו של עשו, הס"מ, שאף שיעקב הוא צדיק, עשו – האגו, אנא אמלוך – יכול לפגוע לו בירכיים]. וכמו הני ברכי דשלהי הני כרעי דמנקפי מנייהו [כתוב בגמרא שאצל תלמידי חכמים חכמים, אם רואים שהברכיים שלהם חלשות – פיק ברכיים (ב"כלה", כשבאו כל העם לשמוע דברי תורה לפני החגים, פתאום מישהו חווה פיק ברכיים) – כתוב בגמרא שזה "מנייהו", מהחיצונים המזיקים שיש בציבור ,שלא רואים אותם, אבל מהם זה בא. אותו הדבר כשיש "כרעי דמנקפי". למה מביא זאת? מה זה מלמד? שברגלים, יותר מכל מקום אחר בגוף, בגלל שזה נו"ה, יש יניקת חיצונים – איזה חולשה – כי נו"ה זה למטה מהחזה וזה עה"ד טו"ר, שהרע יכול להאחז שם]. כי בדי ערבות אין בהם לא טעם ולא ריח [בזה שאין טעם וריח יש טוב ורע – מעליותא, שזה יכול למשוך מהפלא שלמעלה מטו"ד, וגריעותא שהוא פגיע "מנייהו"]. לכן יכול להיות מהם יניקה ללעו"ז. והוא מה שהאעא העצים דנו"ה לא סליק בי' נהורא כו' [מסביר את המובא בתניא שאם יש עץ גס מדי, שהאור לא נאחז בו, העצה זה לחתוך אותו לחתיכות יותר קטנות. זה דימוי מאד יפה גם לריקוד – יש אחד שכולם רוקדים והוא יושב בצד, לא בא לו לרקוד. זה גם איזה פיק ברכיים בנפש. יש כמה עצות בחסידות, כתוב אפילו שיש ענין למשוך אותו בכח לריקוד, אבל בכל אופן יש אחד שלא בא לו לרקוד עם כולם – זה "מנייהו", שהנו"ה, הרגלים שלו, לא קופצות, יש לו כבדות ברגלים. בלשון חז"ל ברכיים נקראות "קפיצים", זאת אומרת שהברכיים אמורות – אם עובדות טוב – להקפיץ. אם זה לא עובד טוב זה "מנייהו", בגלל שיש כאן יניקת חיצונים. אז גם, העץ שהאש לא נאחזת בו הוא גס מדי, והגסות הזאת זה האגו, המודעות העצמית של יניקת החיצונים].