נקודות מהתוועדויות ר"ה ושבת שובה – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

התוועדות יום ב' דר"ה:

א. נגנו ניגון "תקעו בחדש, בחדש השביעי, שובה ישראל".

זהו ניגון של יהודים פשוטים מחסידי הרבי מהר"ש, אשר מכל תוכן מאמרי ראש השנה ושבת שובה אצל הרבי זכרו רק את המילים הפותחות את ה"דיבור המתחיל" – "תקעו בחדש" ביום א' דר"ה, "בחדש השביעי" ביום ב' דר"ה ו"שובה ישראל" בשבת שובה (ועוד צריך לבאר מדוע דווקא שלושה דיבורי המתחיל הללו נבחרו, שהרי יש עוד פתיחות למאמרי ר"ה ועשי"ת). לניגון זה יש שייכות מיוחדת לקביעות שנה זו, בה באים ברצף כל שלושת הימים בהם נאמרו מאמרים אלו – שני ימי ראש השנה ושבת שובה (שאזי יש רצף שלש שלושת ימי קדושה – בסוד "קדוש קדוש קדוש" – בארץ פעם אחת, ובחו"ל שלוש פעמים במשך חדש תשרי).

בקביעות כבשנה זו החיבור יש משמעות מיוחדת לזמן בו נערכת ההתוועדות – החיבור בין יום ב' דר"ה לבין שבת שובה – בהיותו בבחינת "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין" (נושא המבואר רבות, ובאופנים שונים, בדא"ח). שהרי, יום ב' דר"ה הוא יום השבת של מעשה בראשית (כאשר יום א' דר"ה הוא יום בריאת האדם, היום הששי למע"ב, כנודע, שעל כן יום בריאת אדם וחטאו הוא יום של "דינא קשיא" ואילו היום השני הוא יום של "דינא רפיא", כמתאים ליום השבת) – כמורגש במיוחד למי שמקיים את המנהג (שהזכיר הרבי) לקרוא מכ"ה אלול עד יום ב' דר"ה את פרשיות הבריאה של אותו יום בשבוע – ושבת שובה היא השבת של אותו השבוע. לפי הניגון של חסידי הרבי מהר"ש חיבור שתי השבתות הוא חיבור של "בחדש השביעי" עם שבת "שובה ישראל". כאשר חלה קביעות כזו, של שתי שבתות, ישנה סגולה מיוחדת של גאולה בשבת זו, כאשר ניתן לשמר שתי שבתות כאחת. בשנה זו ישנה גם שבת כללית, "שבת הארץ" (וכן הכל חל בהיקף של "בחדש השביעי" השבתי), כך שבה ניתן בכל שבת ושבת של השנה לשמר "שתי שבתות" – לשמור את שבת הארץ במשך ששת ימי המעשה ואת שבת בראשית ביום השבת. שתי השבתות של "בחדש השביעי" ו"שובה ישראל" נמשכות מהקביעות של היום הראשון – "תקעו בחדש" – כאשר ראש השנה חל ביום חמישי, היום המשיחי, הדבר נפעל למעשה על ידי שמירה כהלכה של שתי השבתות שאחריו, ו"מיד נגאלין".

ב. שני השרשים הנזכרים ביחס לשבת הם שבע ושבת (כמוקש בפרשת "ויכולו" – אותה קוראים, על פי המנהג, ביום ב' דר"ה – "ביום השביעי... כי בו שבת"). האותיות המשותפות לשרשים אלו הן שב (שער השייך יותר לשרש שבת מלשרש שבע), ושתי האותיות השונות יוצרות את המלה עת. בסוכות קוראים את ספר קהלת, בו מתאר שלמה המלך כח עתים, מ"עת ללדת" ועד "עת שלום", אך יש לומר כי ה"עת" העצמית ביותר אליה רומזים כאן היא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", ממנה דרשו חז"ל כי יש עתים שצריך להפר את התורה כדי לעשות לה' (כאליהו בהר הכרמל). אכן, עת זו יוצאת עוד קודם לכן מה-שב, שיתבאר על פי מאמר התיקוני-זהר ש"בראשית" הוא אותיות "שב ביראת" (כאשר ה"יראת" מכוון בפשטות ליראה עילאה השייכת ליום השבת דווקא, כפירוש אחר של התיקוני-זהר ל"בראשית" – "ירא שבת" שהוא הוא "ירא בשת" ביראה עילאה שלמעלה גם מאהבה רבה). רבי הלל מפאריטש מסביר כי יראה בטבעה גורמת לכיווץ ולבריחה לאחור, תנועות הפוכות מאשר התיישבות, אך כאשר ישנו גילוי עצמי ניתן להגיע לישיבה והתיישבות בתוך היראה הגדולה ביותר. ענין זה שייך ליעקב אבינו, הממצע בין מדת האהבה של אברהם למדת היראה של יצחק, עליו נאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – יעקב מסוגל להגיע להתיישבות פנימית במדרגת היראה של "ארץ מגורי אביו [יצחק, בעל היראה והפחד]". דווקא מתוך ההתיישבות העצמית של "שב ביראת" ניתן להתקומם ולהגיע באופן מתוקן ל"עת לעשות להוי' הפרו תורתך", כאשר כל הקימה והזריזות של הפעולה תהיה "זריזות במתינות" מתוך התיישבות אמיתית (ולכך ניתן לצרף את גירסת הגר"א לתקו"ז, שגרס "שׂב ביראת" ב-שׂ שמאלית – מלשון שֵׂיבה וזקנה – ולדרוש "מפני שיבה תקום", כי מתוך ה"שב ביראת" נדרש בעל השיבה בעצמו לקום כראוי ל"עת לעשות להוי' הפרו תורתך").

[ועוד תוספת בענין זה: שרש שבע מתחלף גם בשרש שבח (בחילוף ע-ח באותיות הגרון). קשר הלשונות שבת-שבע-שבח-שב מופיע בברכת "יוצר אור" של שבת, בה מופיעים בתוך "לאל אשר שבת מכל המעשים" יג לשונות של ביטויים אלו (5 לשונות של שבת, 4 לשונות של שבח, 3 לשונות של שבע ולשון אחת של ישב), וד"ל.]

ג. ניגנו "תשב אנוש עד דכא".

הרבי אהב עשירים, גרס שליהודים צריכה להיות עשירות ואמר כי העשירים יביאו את המשיח. "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ובע"ה תהיה השנה הקרובה שנת עשירות (עשירות עולה בגימטריא חן פעמים טוב – אותיות בטחון; זו נוסחת העשירות – בשביל עשירות צריך בטחון, ואת הבטחון צריך לפרק ל-חן ו-טוב ולעשות הכאה שלהם זה בזה, ואז זוכים בעשירות). סימן העשירות של רמוז בפסוק "תשב אנוש עד דכא", ראשי התיבות של שלושת הדברים שחז"ל אומרים כי הם מרחיבים דעתו של אדם (ומאפשרים עבודת ה' כדבעי, מתוך הרחבת הדעת) – דירה נאה, כלים נאים, אשה נאה (במעשיה). ארבעה שמות נקראו לאדם – אדם, איש, גבר, אנוש. בחסידות מבואר כי אדם הוא על שם השלמות במוחין, איש על שם השלמות במדות, אנוש על שם חולשה באחד מהם, וגבר על שם ההתגברות על החולשה. "תשב [אותיות שבת, שהיא עצמה בחינת תשובה] אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" מלמד כי כדי לתבוע מאיתנו לשוב מהנחיתות של "אנוש" אל המעלה של "אדם" – "שובו בני אדם" – צריכים קודם כל להרחיב את דעתנו בכל המצטרף בעניני ה"דכא", דירה-כלים-אשה, כרמז הנ"ל. והרמז הנוסף לכך, כי דירה-כלים-אשה עולים בגימטריא אדם במילוי (אדם השלם, בעל דעת רחבה) – אלף דלת מם – העולה גם דכא בריבוע (ועוד על היות ה"דכא" מפתח להגיע למדרגת אדם: השל"ה מבאר כי "דכא" הוא ר"ת "דמות כמראה אדם"; "דמות כמראה אדם" עולה כמנין "לעיני כל ישראל", מספר ההשראה ה-20, כאשר דכא הוא מספר ההשראה ה-4). כאשר זוכים לשלמות המילוי והרחבת הדעת של אדם אפשר להגיע גם לשלמות של אדם-דוד-משיח, עד להתגלות המשיח תיכף ומיד ממש.

חשוב להבחין בין הרחבת הדעת החיובית לבין זחות הדעת השלילית. בין שני הדברים מפריד רק חוט השערה, עד שמצינו כי אפילו דוד מלכא משיחא נפל בזחות הדעת. כך, בהקדמת פרק שירה מסופר כי כאשר סיים דוד המלך לחבר את כל ספר תהלים זחה עליו דעתו, ואז ה' זימן לו צפרדע (שבקטע הקודם שם מבואר כי היא שלמה המלך) אשר למדה אותה כי עבודת ה' שלה בזמירות ותשבחות גדולה יותר משלו. הבחנה בין הרחבת הדעת הרצויה לבין זחות הדעת המסוכנת היא כפי שמבאר הבעל שם טוב בסוד אפשר פרה אדומה (שבתחלה "מטהר את הטמאים" ובסוף "מטמא את הטהורים"), כי כאשר נדרשת גבהות בשביל שהאדם יתחיל לפעול הדבר רצוי והכרחי ("מטהר את הטמאים"), אך כאשר באה מחשבת גבהות וסיפוק בסיום המעשה הטוב הדבר מטמא והרסני ("מטמא את הטהורים"). כך, הרחבת הדעת הנדרשת והרצויה היא כאשר הדבר מניע את האדם תוך כדי פעילותו הטובה, אך כאשר נותרת תחושה זו בסיום המעשה זו הכשת הנחש הגורמת לזחות דעת שלילית (לסיפוק עצמי העומד בניגוד ל"שמחה של מצוה" רצויה). זחות הדעת היא תזוזה של ה"דעת דבין כתפין" – הדעת המתפשט, ממנה החלה שבירת הכלים (בסוד המלך בלע בן בעור, המכוון כנגד מדרגה זו של דעת, שהרי בדעת עליון לא היתה שבירה) – הפוגעת במי ש'טופח לעצמו על השכם' (ואזי צריך להחזיר את דעתו למקומה, כפי שעשתה הצפרדע לדוד המלך).

ניגנו שוב "תשב אנוש עד דכא" – בשמחה.