התוועדות שבת שובה, "רעוא דרעוין":

אצל הרבי היה הסדר שבקביעות כשנה זו "סדר הניגונים" של כל הרביים היה בשבת, בשעת רעוא דרעוין.

נגנו ג' תנועות, ד' בבות, ניע זשוריצי, הקפלי'ה, ימין ה', לכתחילה אריבער, ניגון רוסטוב, הבינוני, שאמיל, "הוא אלהינו", יחי אדוננו (ועוד ניגון השייך ל"דור העשירי").

המגיד ממעזריטש נ"ע פירש את "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" שצריך לעשות תשובה עד ש"הוי'" יהיה "אלהיך", ובמושגינו היינו תשובה עד שהמודעות האלהית, "הוי'", תהפוך להיות מודעות טבעית של האדם, "אלהיך". על אף שרבי זושא אמר שהדבר קשה, וחלק את עבודת התשובה לחמשה דברים (כמובא בלוח "היום יום" בעשרת ימי תשובה), הרי בדורנו – בו מסוגלים להגיע לעבודת הצדיקים – יש לשאוף לפירושו של המגיד [ורמז לעבודת הצדיקים בפסוק: "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" (העולה  השגחה פרטית) הוא בגימטריא ה פעמים צדיק (צדיק פנים ואחור), היינו שזה ממוצע כל מלה מ-ה המילים בפסוק; ממוצע כל אות מ-כ האותיות הוא טוב טוב טוב, כאשר ראשי התיבות עולים כג פעמים טוב והשאר עולה עוד לז פעמים טוב (כמנין שופר גדול)]. כיצד זוכים ל"עד הוי' אלהיך"?

לשם הבנת ענין זה נקדים עיון בהשואה בראש השנה לתעניות במסכת ר"ה פ"ג משניות ג-ד – "שופר של ראש השנה... ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר" "בתעניות... ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות".

המגיד ממעזריטש דרש כי שתי חצוצרות הן "שתי חצאי צורות" – שתי צדדים משלימים של זיווג – המרמזים לקוב"ה ושכינתיה. לעומת הזוג המתאחד של החצוצרות – המגיע לדרגת "אחד" – הרי שהשופר הוא בבחינת "יחיד" (בשופר של ראש השנה, הבא לבדו, אך בתעניות יש שני שופרות כדי שהחצוצרות יוכלו להיות "באמצע"). ניתן היה להבין את תפקיד השופר שבין שתי החצוצרות כ"שכינה ביניהם" המייחדת את בני הזוג ופועלת שיזכו לבית מלא אושר עם הרבה בנים ובנות וכו', אך מדרגת ה"יחיד" היא למעלה מזה – זה גילוי העצמות (שיתכן כי מופיע גם בין בני זוג בדרגה גבוהה), הפועל בטול גמור בשני החצאים שהוא מופיע ביניהם, "שמצות היום בשופר" הנשמע בין שתי החצוצרות, כאשר מדרגת ה"אחד" בטלה לחלוטין למדרגת ה"יחיד". מדרגה נעלית זו של תענוג עצמי ד"יחיד" מיוחדת לבית המקדש (ומכיון שלא ניתן להשיגה מחוצה לו אין תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת בזמן הזה, וכדלקמן).

מעלת גילוי השופר באה לידי ביטוי בתופעה ה"על טבעית" של האפשרות לשמוע אותו גם בין שתי החצוצרות. גם בגבולין יש מעלה כזו בקולו של השופר, בכך שעל אף שבדרך כלל "תרי קלי לא משתמעי" הרי אם שמע "תרי קלי" בשופר יצא ידי חובה בדיעבד, משום שחיבת הקדש של השופר גורמת לשמיעתו. אבל, בבית המקדש ה"תרי קלי" הם לכתחילה – כאשר השופר נשמע לכתחילה בין שתי החצוצרות, ואף שהשופר מאריך, כבר יצאו ידי חובה עוד קודם לכן בקולו שבין החצוצרות, כמבואר שגם אם לא האריך יצאו יד"ח (שילוב השופר עם החצוצרות בתחילה והארכתו בהמשך נוגעת לשאלה המוזיקלית מי עדיף, סולן או תזמורת, כשבגבולין העיקר הוא הסולן ובמקדש נדרשים שניהם). השופר נשמע גם ב"תרי קלי" היא "כיון דחביב", ורש"י מפרש כי חבת הקדש והמצוה של מצות שופר היא משום ש"חדשה היא לו". אותיות ח-ק מתחלפות באלב"ם – ה"חדש" של השופר הוא ה'פנים' של ה"קדש" שבו ומקור חבת הקדש שלו, בסוד "תקעו בחדש שופר... כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".

לפי זה, במאמר מוסגר, יובן בפנים חדשות ענין החביבות גם בהקשר של "כל השביעין חביבין". מתברר כי חביבות השביעי אינה רק סגולה המתגלה בו בהיותו שביעי לראשון, אלא שכאשר מגיעים לשביעי מתגלה חידוש גמור, שהוא הפועל את החביבות היתרה. כלומר, בשביעי יש הן את בחינת היותו שביעי לראשון ומיוחס-מתייחס לכל מה שקדם לו, והן את בחינתו העצמית שהיא חידוש גמור. כך ביחס ל"יום השביעי", יום השבת, יש את היותה בבחינת המלכות הכוללת את ימי השבוע שעבר, למעלה מכך היא גם מעלה את בירורי השבוע שעבר, ועוד למעלה מכך היא גם מברכת את ימי השבוע, אך מדרגת ה"קדש" העצמית של שבת היא חידוש גמור ונבדל לחלוטין משאר ימי השבוע, בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא". ארבע המדרגות הללו בשבת מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה – בחינת המלכות הכוללת את ימי השבוע היא בסוד ה תתאה, העלאת בירורי ששת הימים (הפועלת בהם בירור שני) היא בסוד ה-ו שבשם (כח הבירור השני לניצוצות המתבררים העולים מהמלכות), הבינה, ה עילאה, היא מקור הברכה (ה"אמא") של ששת ימי השבוע, וה"קדש מלה בגרמיה" של שבת היינו ה-י (בסוד "שבת להוי'"). בחינת ה"קדש" של שבת נוגעת בתענוג העצמי המתגלה בתקיעת שופר במקדש, כאשר תקיעת השופר בשבת במקדש היא מדרגת קוצו של י – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" השורה במדרגה הנבדלת של שבת (ועל כן בבית המקדש תוקעים גם בשבת, משום שמדרגת "יחיד" המתגלה שם בתקיעה עולה על גבי קדושת השבת ושורה בה, משא"כ בגבולין אין התקיעה עולה על קדושת השבת והיא בטלה בה כ"שרגא בטיהרא").

והנה, את שייכות הדין של תקיעת שופר וחצוצרות יחד לבית המקדש בלבד לומדים מהפסוק "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך הוי'". ראשי התיבות של "לפני המלך הוי'" הם להי, הפנימיות של שם אלהים (סוד ה-אדם הנמצא ברחם האם, כמבואר במ"א, כאשר המשולש של אם עולה בית המקדש – כמנין ראש השנה, וכנ"ל – המקום בו מתגלה "לפני המלך הוי'"), והביטוי "לפני המלך הוי'" כולו עולה אלהים במילוי (אלף למד הא יוד מם, כמנין ארץ; בהתבוננות שלמה לפיה שם אלהים רומז לגילוי "לפני המלך הוי'" בתוך בית המקדש – מילוי אלהים בתוך המשולש של אם – עולה הכל כד בריבוע). זו דוגמה למעבר של "עד הוי' אלהיך" – יש כאן גילוי של שם אלהים (הן במילויו והן פנימיותו), אך הכל הוא "לפני המלך הוי'" (כאשר הפנימיות היא שם הוי', ועל דרך הרמז הידוע שאלהים = כלי הוי'). ואכן, בית המקדש הוא מקום המעבר ממודעות אלקית (כזו שנדרשה למלחמת עמלק, סוד ההבדלה, כפי שנתבאר אתמול) למודעות טבעית (שהיא התכלית וההמתקה) – בבית המקדש זוכים למודעות טבעית של חיים בנס (להפיכת שם הוי' הנסי לשם אלקים הטבעי ליהודי), כאשר עולים אליו ללא חשש מגזלנים ובטוחים שכאשר ישובו יזכו באופן טבעי לכל הברכות המובטחות לעולים לרגל. כאשר זוכים לכך ששם הוי' נעשה "אלהיך" מתגלה בכל יהודי היעוד של "אני אמרתי אלהים אתם" (פסוק אותו מביא האריז"ל כמקור לנפש האלקית, בתחלת שער ז בע"ח, ממנו ממליץ אדמו"ר הזקן להתחיל בלימוד ע"ח) במודעות טבעית של "האלהים עשה את האדם ישר". גילוי זה מתחולל עם תקיעת השופר הנעלית שבמקדש, בה מתגלה פנימיות נקודת הלב, בה שורה ניצוץ האלקות שבנפש. מודעות טבעית זו היא היכולת לחיות תמיד "לפני המלך הוי'" – לחיות עם המלך, כאזרח במדינתו, וביחד עם נוכחות המלך המורגשת לתפקד כראוי (כאשר הגילויים של המלך מידי פעם – כאשר הוא יוצא מארמונו – מעוררים התחדשות ורגישות מחודשת כלפיו מחד, ושומרים מפני נתק של המלך מעמו מאידך). זו התכלית של כל ימי אלול ושל התעוררות חגי תשרי (שכולם הם "לפני הוי'", כנ"ל) – ההליכה הישרה של "ויעקב הלך לדרכו" במודעות טבעית של שייכות למלך ה'.