ד. ניגנו "צמאה לך נפשי".

הניגון "צמאה לך נפשי" הוא ניגון עצמי של הרבי, שמקשר אותו לאדמו"ר הזקן, משום שהרבי לימד ניגון זה של אדמו"ר הזקן שלא היה מוכר בין החסידים קודם לכן. זהו קשר בין דור השביעי, "כל השביעין חביבין", שחביבותו היא דווקא בהיותו שביעי לדור הראשון, דורו של אדמו"ר הזקן (כפי שלימד הרבי במאמר "באתי לגני" הראשון).

שרש ציה שבניגון זה – "בארץ ציה ועיף" – הוא השרש של המלה ציון (שהיא ה"בקדש חזיתיך", בפשטות). שרש זה, צ-יה, מתקשר לשרש צוה, צ-וה (שרש כל המצוות, כאשר תפקיד כל מצוה הוא "ליחדא קוב"ה [הרמוז באות ו שבשם] ושכינתיה [הרמוזה באות ה תתאה שבשם]"), כאשר ביחד הם "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון" המשלימים את שם הוי' ב"ה. מבואר כי באותיות וה (שרש צוה) אפשר לפגום ר"ל על ידי עבירה על המצוות, אך לאותיות יה (שרש ציה) לא מגיע שום פגם (כאשר גם כוונות לא טובות וכו' – שנוגעות לכאורה למוחין – אינן פוגעות אלא בלבוש המחשבה, החיצוני יחסית, וניתן לתקנן על ידי "מחשבה מועלת" דקדושה), מלבד פגם הגאוה (העולה בגימטריא יה). לכן מסופר כי גם האריז"ל וגם הבעל שם טוב התפללו ברגעי חייהם האחרונים (הזמן בו קיימת סכנת הכשת הנחש המזיח את הדעת במחשבת גאוה, כנ"ל) – "אל תבואני רגל גאוה".

והנה, ב"פנים יפות" לבעל ההפלאה (פירוש שהשתתף בסבב הלימוד הארבע-שנתי של הרביים בחב"ד – החל מאדמו"ר האמצעי, כנראה – אשר חזרו את הפרשה עם תרגום ופירש"י ועם פירוש נוסף מבין ארבעת הפירושים רמב"ן-ראב"ע-אוה"ח-פנ"י) מובא הרמז כי אתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה". הרבי בהתייחסו לרמז זה ציין כי אנו נוהגים לכתוב אתרוג מלא, כאשר ה-ו רומזת למלה הבאה בפסוק – "אל תבואני רגל גאוה ויד [רשעים אל תנידני]". רמז זה מלמד כי דווקא מי שיש בו גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מעשים טובים, כמו האתרוג, הוא הנמצא בסכנת הגאוה הפוגמת ביותר, ועל כן עליו להתפלל "אל תבואני רגל גאוה ויד". לעבודה וכוונה זו באתרוג יש סגולה מיוחדת בשנה זו, שנת תשס"ח, העולה "אל תבואני רגל גאוה ויד".

גם פירוש הבעל שם טוב ל"צמאה לך נפשי" מכוון לאותה נקודה, של הזהירות מגאוה לאחר ההישגים, כאשר הוא מפרש ש"כן בקדש חזיתיך" היינו – הלואי שגם כאשר "בקדש חזיתיך" יוותרו בי אותם צמאון וגעגועים (מתוך שפלות) של הזמן בו הייתי "בארץ ציה ועיף בלי מים" (שאם לא כן, ר"ל, צריכים לחזור למצב של ציה). שפלות ה"ציה" היא השומרת את ה-יה מפגם הגאוה. הלואי הוא אותיות אליהו, מבשר הגאולה, אשר תפקיד להזכיר גם בגאולה השלמה את מצב ה"ציה ועיף בלי מים" והצמאון האדיר שבו שהיה קודם לכן.

ניגנו שוב "צמאה לך נפשי" (ואחר כך את הניגון "שאמיל").

ה. שתי המשניות האחרונות של פרק ג במסכת ראש השנה הן:

(ז) הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:

(ח) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

מתוך דין שמיעת שופר במשנה ז עוברת משנה ח באופן חד לעניני אגדתא (וחוזרת בסופה שוב להלכה בעניני שופר), ופלא שהמפרשים אינם מעוררים על המעבר התמוה הזה (לאגדתא, שגם הגמרא מתעלמת ממנה לחלוטין). בפשטות נראה שהזיקה בין הדינים לבין האגדות נועדה לחזק את הענין של כוונת הלב – בשופר "אם כון לבו יצא ואם לא לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כון לבו וזה לא כון לבו" (וכן דיני חש"ו שאינם מוציאים ידי חובה הם מפני העדר הדעת וכוונת הלב אצלם), ואחר כך ביחס לידי משה ולנחש הנחשת "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהן שבשמים" (כאשר שלוש הלשונות – ראשונה בודדת, ואחריה שתים זהות – יוצרות מבנה של חש-מל-מל, סוד הכנעה-הבדלה-המתקה, כדלקמן). מוסר ההשכל של הכל הוא כי סגולה היינו פעול מעשית – כמו שופר, ובעיקר כמו הרמת ידי משה או ההסתכלות בנחש הנחשת – אך זו פועלת את פעולתה רק ביחד עם כוונת הלב.

שלוש הענינים במשניות אלו מכוונים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: תקיעת השופר היא בשופר כפוף של איל (כאשר להלכה, בזה"ז, "כל דכייף טפי מעלי"), וענינה להכניע את הלב למלך מלכי המלכים. הרמת ידי משה במלחמת עמלק ענינה לפעול הבדלה – כדי לנצח את האויב צריך להבדל ממנו ולעלות מעליו (כמבואר בחסידות בענין "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך"), ומשה מרים את ידיו כדי לפעול התעלות והבדלה זו באנשיו הלוחמים (שהם "אנשי משה", המובדלים בעצם), ובאם לאו הרי הם מתלבשים שוב בתוך הטבע והשויון עם האויב ולא מתגברים עליו. הרפואה – ובפרט רפואת מר במר מה"נחשים השרפים" על ידי נחש הנחשת – היא בעיקרה פעולה של המתקה (במדרגתה הנעלית של "טעמין מרירו למיתקא", משום שהחולי הוא תחושה של מרירות, ולא רק חויה של חשך), כרמוז גם בכך שבהמשך ל"וימתקו המים" (פעולת ההמתקה היחידה בתורה) נאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך". כאן ניכרת התופעה הידועה, שכאשר מגיעה ההמתקה ללא ההבדלה – ללא נשיאת הלב לשמים, מעל המציאות הנראית לעין – הדברים מתדרדרים, שעל כן בסופו של דבר נאלץ חזקיה המלך לכתות את נחש הנחשת, כאשר החלו להאמין בו במקום לבטוח בה' (כך הורה הרבי – כולל גם למישהי ששאלה דרכי – שיש לציית לרופאים אך לא לבטוח בהם כלל, היינו שכל הרפואה היא סגולה על דרך נחש הנחשת, שהוא סמל הרפואה).

אמנם, מודל עוד יותר ברור ועניני לשלושת הענינים במשניות הוא שלוש מצוות הציבור בהן נתחייבו ישראל כשנכנסו לארץ – להעמיד להם מלך, למחות זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה: תקיעת השופר היא "מינוי מלך" – התקיעה היא המלכת ה', כמאמר חז"ל "אמרו לפני 'מלכויות' כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר" (היינו שתקיעת השופר היא בעצם צעקת "יחי המלך"...). סגולת ידי משה נוגעת למלחמת עמלק – הכרתת זרע עמלק, כפשוט. סגולת הרפואה שייכת לבנין בית המקדש, ממנו יוצאת רפואה לעולם – כך ב"ביתי בית תפלה לכל העמים" עיקר התפלה היא על רפואה (וכפי שמזכיר שלמה המלך בתחינתו שה' יענה לתפלות במקדש כי המדובר גם בתפלה על "כל נגע כל מחלה") ובבית המקדש השלישי עיקר החידוש הוא המעין היוצא ממנו להמתיק את כל המים המרים שבעולם, בו יתקיים "ועלהו לתרופה".

סיום המשנה השניה הוא בדין שחרש שוטה וקטן אינם מוציאים ידי חובה. מובא בחסידות כי חרש-שוטה-קטן ר"ת חשק – הם פגם ונפילת החשק, אשר תיקונו הוא בחשק דקדושה (ר"ת של ניקוד שם הוי' הפשוט, חולם-שוא-קמץ), בסוד "כי בי חשק ואפלטהו" (פסוק ממנו יוצא השם הקדוש ביט, וד"ל). את החרש השוטה והקטן יש לכוון כחסרונות העומדים כנגד שלושת הדברים המוזכרים קודם לכן: החרש הוא מי שאינו שומע כלל את קול השופר – הפגם ב"אם קול שופר שמע". השוטה הוא מי שנפגע מעמלק ואיננו מסוגל להלחם בו, שהרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", ורוח השטות הפוגמת בדעת היא ארס הספק של עמלק (ארס הנחש הקדמוני) הפוגם בדעת. הקטן הוא מי שנפגע מהכשת הנחשים השרפים, והוא המצב ההפוך לרפואה ולבית המקדש. קטנות הדעת היינו התרגשות והתפעלות מהבעיות (כדרשת מאמר חז"ל "צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה" כי דווקא כאשר הדעת קצרה וקטנה ישנם צרכים מרובים ומטרידים), העושה את האדם רגיש להכשות הנחשים. כדי להתרפא צריך האדם להגיע להרפיה (בסוד הפסוק "מחצתי ואני ארפא", כפי שנתבאר בהתוועדויות קודם ר"ה), וזו תלויה בדעת רחבה ובאי-התפעלות מכל הבעיות הסובבות. וכך, המצב הקיומי של בית המקדש הוא מצב של מוחין דגדלות, שעל כן בנין המקדש הוא ההגעה "אל המנוחה ואל הנחלה" המתקיימת רק אחרי מחית עמלק "בהניח הוי' אלהיך לך מכל אֹיביך מסביב". המנוחה מהאויבים היא מצב קיומי של גדלות מוחין – כאשר האדם מגיע למנוחת הדעת, משום שאינו מתפעל כלל מהאויבים (וכאשר לא מתפעלים מהאויב, כאשר הוא 'לא פונקציה', מציאותו מתבטלת) – ובמצב זה אפשר לבנות את בית המקדש. קטנות היא "מום עובר" – הקטן עתיד לגדול, וגם מי שמצוי במצב של קטנות מוחין והתפעלות מהאויבים ומהצרות יכול וצריך להגיע למצב קיומי של גדלות מוחין ומנוחה. בנין בית המקדש הוא התכלית של ראש השנה (חושבנא דדין כחושבנא דדין), ואחר כך באים לתודעת "לפני הוי'" השייכת למקדש (כדלקמן בהתוועדות שבת שובה) ביום כיפור ("לפני הוי' תטהרו", שהוא גילוי כתר בבינה, וד"ל) ובסוכות ("ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים").