ב. התינוק נולד בשבת בצהריים, אז חשבנו שמתאים שהניגון בשבילו יהיה על אחת מזמירות שבת, ונלמד ניגון חדש על "דרור יקרא לבן עם בת". בארבעה מתוך ששת הבתים של "דרור יקרא" חתום בר"ת שם המחבר – דונש (בגימטריא שכם). דונש בן לברט הוא אחד מראשוני המדקדקים, אלה שהאבן-עזרא קורא להם "זקני הלשון". דונש ומנחם היו שני בעלי שיטות בדקדוק בדורם, ורש"י מצטט את שניהם רבות בפרושו לתנ"ך (את מנחם מצטט רש"י בערך פי ארבע מאשר את דונש – דונש נזכר למעלה מחמשים פעמים ומנחם למעלה ממאתים פעמים (ורמז: חלק המילוי של דונש: דלת וו נון שין עולות 552, יהלום 23 – מספר שהוזכר לעיל – העולה ד"פ מנחם!), לפעמים הוא מסכים איתם ולפעמים חולק עליהם. מי שלומד רש"י לא יראה את זה, אבל היתה ביניהם מחלוקת קשה. דונש חלק בחריפות על מנחם – זו לא היתה סתם מחלוקת, היו דברים חריפים (אז היה חשש גדול מקראות, וכמו שבדורות האחרונים מי שהתעסק בדקדוק היה חשוד על 'השכלה', כך אז חששו מהקראים והמחלוקות על דקדוק היו מלוות בחשש הזה) – וזה המשיך כשתי שיטות, תלמידי דונש ותלמידי מנחם. אך אחר כך קם תלמידו של מנחם, יהודה חיוג, שהיה גדול ביותר והגן על רבו מנחם. דונש היה תלמידו של רס"ג, וכמה מחלוקות שלו עם מנחם היו כנגד השגותיו על הרס"ג, אך מענין שאחרי פטירת הרס"ג הוא עצמו השיג על הרס"ג בכמה דברים (עד שיש חוקרים שחושבים שמדובר בשני דונש). שמו העברי של דונש – בו נוקט האבן-עזרא לעתים – הוא אדונים. אז יש לנו שני רמזים: אדם ר"ת אדונים-דונש-מנחם (אדונים דונש מנחם עולה ג"פ אבר, רמז לאברהם – אבר ועוד מה-אדם, הר"ת כאן), ו-מיד (מלה שהרבי אהב לדרוש) ר"ת מנחם-יהודה (בן חיוג, התלמיד שהגן על מנחם רבו)-דונש (מנחם יהודה דונש עולה בגימטריא לב במשולש). זו תקופה מענינת ולא כל כך ידועה. מספרים רק כדי להכנס לאוירה של "דרור יקרא".

מכל מה שדונש כתב, מה שהכי השתמר והכי מקובל בעם ישראל זה הפיוט "דרור יקרא" (יש מי שכותב שהוא היה ראש הפיטנים, וכל הפיוטים אחר כך הם בהשראתו) – כנראה שזו גולת הכותרת שלו, ה"אין לך אדם שאין לו שעה" ("שעה שועת בני עמי") שלו. הפייטנים הקדומים הקפידו על המשקל בכתיבה, על בסיס של יתדות ותנועות, שמשתנה מפיוט לפיוט (יתד ר"ת יסוד-תפארת-דעת, הקו האמצעי ממטה למעלה, עליו נדרש "אמת [הקשורה לפנימיות כל אחת מהספירות המוזכרות] מארץ [מלכות] תצמח [ממטה למעלה]"). יתד היינו שוא (חטף) ואחריו תנועה, ותנועה כשמה היא תנועה בלבד (אם כן, היתד הוא "שלם וחצי" ביחס לתנועה). ידועה אצלנו התופעה שב'מכלול' של מושגים השני יוצא מהאות השניה של הראשון, וכך כאן – התנועה יוצאת מה-ת של יתד (גם ה-ד היא ת במספר קטן, רמז למשקל המיוחד של יתד-תנועה-תנועה שיש כאן). "דרור יקרא" בנוי כולו במשקל של יתד-תנועה-תנועה (כדאי לשים לב לזה בקריאה, קל לראות), חוץ מהמלה האחרונה ש'שוברת' את התבנית הזו (לכן היו שניסו לשנות בה את הגרסא, מ"קדשך" ל"קדושך", אבל זה לא נכון; אם הכל היה לפי המשקל זה היה מדי מרובע – אנחנו לא מרובעים עד הסוף, בסוף כדאי לרדת טפה במשקל). יתד-תנועה-תנועה ר"ת יתת, אחד מאלופי עשו (ששמו חוזר פעמיים בתנ"ך, אחת בתורה ואחת בדה"י), שכנראה אותו בא דונש לתקן. יתת במילוי (יוד תו תו) עולה ארץ ישראל (כנראה שהוא קשור במיוחד לארץ) וכשכופלים את אותיות השרש במילוי (י פעמים וד ופעמיים ת פעמים ו) עולה הכל 4900 – 70 ברבוע שעולה גם הפירמידה (סכום כל הרבועים מ-1 עד המספר המדובר) של 24 (זהו המספר היחיד שהוא גם רבוע וגם פירמידה, כפי שהוכח לפני כמאה שנה), סכום שמות האבות האמהות והשבטים.

את המבנה של יתד-תנועה-תנועה ניתן לדרוש על דרך חש-מל-מל. יש הרבה פירושים בחש-מל-מל, ואחד מהם הוא שחש במוטבע ומל-מל במורגש-מושכל. אם יש שתי תנועות, תנועה-תנועה, נדרוש שהתנועה הראשונה היא תנועה קטנה והשניה תנועה גדולה – ההבדל העיקרי בין תנועות, כנודע למי שעוסק בדקדוק. יש חמש תנועות גדולות, שסימנן "פִתוּחֵי חוֹתָם", וכנגדן חמש תנועות קטנות (עשר ספירות – חמש כנגד חמש).

בעבודת עם ישראל בארצו נסביר ש"יתד" היינו יסוד העבודה – ישוב ארץ ישראל, "ותקעתיו יתד במקום נאמן". באמת, כפי שאמרנו, יש ביתד תנועה ויותר, אבל "שמא מילתא הוא" שהעיקר בענין הוא תקיעת היתד – קביעת העובדות בשטח – ולא התנועה (על פי קבלה הניקוד שבא נכתב באות ב – ונדרש בסוד המלה באש – ויש לדרוש כי שבא הוא לשון "שבו איש תחתיו", ואזי שבא-תנועה רומז לכינוי המקובל, 'תנועת ההתיישבות'). תנועה קטנה היינו תנועת התשובה – כשמתעוררים להכיר שלא מספיק ליישב את הארץ, וצריך להחזיר את העם בתשובה. תנועת התשובה היא עדיין תנועה קטנה, משום שענינה הוא שינוי ברגש – גם כאשר מחזירים בתשובה דרך המח (כשיטת חב"ד), בסופו של דבר העיקר הוא השינוי בלב, ורק הוא גורם את החזרה בתשובה בפועל ממש של האדם (כאשר האדם מבין שהנאתו האמיתית תלויה בחזרתו בתשובה ומפנים תובנה זו בלבו, וכידוע שהלב דוקא פליג לכל שייפין במעשה שהוא העיקר), "ולבבו יבין ושב ורפא לו". תנועה גדולה היא תנועה של התקוממות, של מהפכה בכל החיים של העם בארץ – זו תנועה גדולה, שעיקרה שינוי המוחין, מהפכה תודעתית של כללות האומה. כלומר, היתד שייך לפרצוף הנה"י – הרגלים היציבות על הקרקע, תיקון המוטבע – התנועה הקטנה לפרצוף החג"ת (המורגש, הלב) והתנועה הגדולה לפרצוף חב"ד (מוחין בעצם, הפועלים על המציאות לשנותה מן הקצה אל הקצה). ובמושגים דלעיל, היתד היינו "לטובתך", התנועה הקטנה "להנאתך" והתנועה הגדולה "לדעתך".

בכתר המושגים מתחלפים, בסוד חותם המתהפך: "יתד במקום נאמן" שייך לאמונה, כפשוט. התנועה הקטנה, של החזרה בתשובה, שייכת לתענוג, כי עיקר החזרה בתשובה היא מתוך "טעמו וראו כי טוב הוי'". התנועה הגדולה, ההתקוממות, שייכת לרצון – הרצון התקיף שפועל לשינוי מוחלט של המציאות. הרצון הוא התהו שבכתר – מהפכה כזו היא "אורות דתהו" (אלא שהיא צריכה להיות ב"כלים דתיקון", כדי שלא תשבר, כפי שהדריך הרבי). אנחנו צריכים לפעול לשנות את המציאות כולה, ואנחנו מקוים שהקב"ה יטע את המשיח בתוך הפעולות שלנו. בסידור בית יעקב מפורשות כל הזמירות, והדבר הכי יפה בפירושו ל"דרור יקרא" – מזמור שכולו מדבר על הגאולה ועל התקוממות ונקמת ישראל – הוא הפירוש ל"נטע שורק בתוך כרמי", שהיינו נטיעת המשיח (בו נאמר "אשרקה להם ואקבצם") בתוכנו (שורק רומז גם לניקוד שׂוּרֻק, המכוון כנגד היסוד – ענין השייך לשכם, מקום קבורת יוסף).

ההתבוננות בסדר של יתד-תנועה-תנועה בסוד חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה – ממחישה שצריך להשמר מהטעות של קפיצה להמתקה לפני ההבדלה (וההכנעה). לעניננו, יש לדעת כי התנועה הקטנה של שליחות והחזרת עם ישראל בתשובה חייבת לקדום לתנועה הגדולה של מהפכה בארצנו הקדושה. בלי הרצון וההתמסרות לכך ש"יהודי עושה עוד יהודי" באופן פרטי לא ניתן לדבר על שינוי הראש של עם ישראל כולו (אולי אלה שמתחתנים מוקדם, כדי ללדת עוד יהודים בגשמיות, עושים זאת – במודע או שלא במודע – כדי לקיים "יהודי עושה עוד יהודי" באופן פרטי, וחושבים שבכך יוצאים ידי חובת תנועה-קטנה, אך לא די בכך, וצריכים להתמסר בפועל להחזרה בתשובה). כמובן, עוד קודם לכן זקוקים ל"יתד" של תנועת ההתיישבות, ובמדה מסוימת מי שאין לו את היתד של ישוב הארץ לא יכול להתחיל (והדבר מומחש עוד יותר בסדר הדברים כפי שהוא בכתר, שם היתד במקום נאמן היינו האמונה ממנה מתחיל הכל). לכן קשה לדמיין איך חב"דניק שנמצא בחו"ל ואין לו את היתד הזה יכול להגיע באמת למבצע משיח מהפכני – הוא לא בנוי לזה. הרבי עצמו היה כל הזמן בתודעתו בארץ, יותר מאשר בחו"ל, והיה מעורה מאד בכל מה שקורה בארץ (וכספורים הידועים והרבים בהם התגלה כי 'נהירין לו שבילין דארץ ישראל יותר משבילי ניו יורק'), והיתד של ישוב הארץ היה אצלו חזק מאד. אמנם, קשה היה להנחיל יתד זאת ממקום מושבו בחו"ל (בפרט שהרבי לא קרא לעליה המונית, כדי לא להיות "נאה דורש ואין נאה מקיים"), ולכן קשה לעתים לחב"דניק שיושב במקום אחר להבין את היתד של הרבי בנוגע לארץ ישראל. כאשר זוכים שהיתד יהיה בתיקון, היינו שהוא באמת יהיה ממד ההכנעה בתהליך – התיישבות שאיננה 'שפיץ', אלא באופן של "שבו איש תחתיו" בשפלות אמתית – אפשר להתקדם הלאה, אך לא ניתן לקפוץ לפעילות צבורית רחבה ומהפכנית (דוגמת הקמת מפלגה) לפני התנועה הקטנה של החזרה בתשובה. אמנם, תוך כדי התנועה הקטנה יש לדעת שמגמת פנינו היא קדימה – לא להסתפק בשינוי אישי-מקומי, אלא לחתור לתנועה גדולה של מהפכה מוחלטת. בדורנו הכל צריך להיות באופן של "עד מהרה ירוץ דברו", ולא צריך להתעכב מדי בין שלב לשלב, אבל אי אפשר לדלג על שלבים.

הדוגמה העיקרית של תנועת התשובה שיש בה גם יציאה מה"יתד" היא יציאה לשליחות בחו"ל, והמקום הכי טוב לצאת אליו הוא הודו – שם מגיע הכי מהר החיבור בין התנועה הקטנה לתנועה הגדולה. השליחות בהודו פונה אל ישראלים, שתוך כדי שמעוררים אותם לתשובה – התעוררות הניצוץ היהודי – מעוררים בהם גם את התשוקה לארץ ישראל. אפילו כשמדברים רק על פעילות עם ישראלים בחו"ל, יש הבדל גדול בין פעילות עם יורדים לפעילות עם מטיילים – יש אין סוף עבודה עם יורדים, אבל זו לא תנועה קטנה שמיד תתחבר לתנועה הגדולה, ואילו כאשר פועלים עם מטיילים יש מיד חיבור למה שקורה בארץ, שהרי הם מאד מודעים ואכפתיים למה שקורה בארץ (ורוב המטיילים הצעירים הם חילים וכיו"ב, שרק בורחים לתקופה 'לנקות את הראש', להרגע קצת ולהפתח קצת). כאשר מעוררים את המטילים בתשובה ומציתים בהם את הניצוץ היהודי הם מיד מתעוררים לחזור לארץ עם מודעות המוכנה לתנועה הגדולה (ואכן, רואים שמכך פוחד הממסד כאן, ולכן הוא מנסה 'לשים רגל' לפעילות ההחזרה בתשובה בהודו, ומכאן הגיעה ההשפעה על ההודים להקשות על 'אנשי דת' לקבל ויזות).