ג. מחר נאמר בברית את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" ("'ששון' זו מילה"). למצוא שלל היינו לברר ניצוצות (כאשר "כמוצא שלל רב" רומז ל-רב הניצוצות שהעלו ממצרים, וענין זה חוזר בכל דור). אבא של הרבי מלמד (בהקשר לאיחול פסח כשר ושמח, בחזרה של יציאת מצרים בכל שנה) ש"כמוצא שלל רב" ר"ת כשר – יהודי כשר (בראשית = משיח יהודי כשר) תמיד מחפש למצוא שלל רב, להתפשט ולברר עוד ועוד חלקים מהמציאות (ואם לא, יש ספק בכשרותו...). "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל" הוא אחד הענינים שנאמרו על פרעה וצריך לקיים בו "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'", להוציא יקר מזולל, ועל ידי "אמר אויב ארדף אשיג אחלק [שלל]" זוכים לביאת המשיח. ורמז: "כמוצא שלל רב" עולה י"פ בן – עשרה בנים – ובהקשר של פרשת השבוע היינו י"פ כלב, וכאשר עושים משולש מעשר אותיות "כמוצא שלל רב" הפינות יהיו כלב. ה"שלל" רמוז בשם פרשתנו, "שלח לך" נוטריקון שלל (וכן שלל ר"ת שלח לך לדעתך, כאשר האותיות הנוספות על שלל עולות 552, כנ"ל). סופי האותיות, שאינן נכללות במלה שלל – "שלח לך" – רומזות ל-כח הפעמים שמלה זו חוזרת בתנ"ך, ד פעמים בתורה ו-כד פעמים בנ"ך (וראה עוד לקמן), אחד מהם באחד משמותיו של המשיח, "מהר שלל חש בז".

שלל עולה בגימטריא שכם (את שכם שללו השבטים – בבחינת "ואכלת את שלל אויביך" – אחרי פעולת שמעון ולוי, ר"ת של). זה מספר שגם הזכרנו קודם – דונש (שאותיות המילוי שלו, דלת וו נון שין, עולות ה'מילוי' של ר"ת שלל – "שלח לך לדעתך", כנ"ל). השם העברי של דונש, אדונים, עולה בגימטריא אלף (א במילוי), ו-דונש עולה שין (ש במילוי) – יש לומר שהוא היה אש ומנחם היה מים, ולכן היתה כזו מחלוקת ביניהם.

בארבעת היסודות אש-רוח-מים-עפר האש מכוונת כנגד עולם האצילות, ולכן גם האש היא היסוד היחיד שמשמש כינוי לה' – "הוי' אלהיך אש אוכלה הוא". ה'עימות' בין האש ליסודות האחרים היה גם חלק מהבעיה בשליחות המרגלים. משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל – דעת דאצילות, דעת עליון – וכל דורו, "דור דעה", שייך לעולם האצילות. שילוח המרגלים לארץ ישראל היה לשלוח אותם אל עולם הבריאה, אליו שייכים הנכנסים לארץ, מתוך נסיון שמחד הם ישארו מחוברים  לדעתו של  משה ("'שלח לך' – לדעתך") ומאידך יצליחו לרדת אל המציאות התחתונה. השילוח לעולם הבריאה רמוז בר"ת של תיאור המרגלים – "[כֻלם] אנשים ראשי בני ישראל המה".

המלה "אנשים" הפותחת את התיאור כאן היא הפעם השניה בה נאמר "אנשים" בשילוח המרגלים, אך זו הפעם העיקרית עליה מבאר רש"י כי אנשים היינו לשון חשיבות ו"אותה שעה כשרים היו" (היינו מוכנים לשליחות של "כמוצא שלל רב", ר"ת כשר, כנ"ל, כפי שמביא הרבי בדבר מלכות שלח). [לכאורה יש סתירה בין "באותה שעה כשרים היו" ל"'וילכו ויבואו'... להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה". יש בזה הרבה פירושים, אבל הרבי מסביר שבהליכתן זה לא מרגע שנשלחו – קודם היו צריכים לעלות לארץ, ואחר כך ללכת  לארכה ולרחבה, ו"וילכו ויבואו" היינו אחרי שעלו לארץ, מרגע שהתחילו לקיים את השליחות (ולא בדרך אל השליחות). כשהיו עדיין אצל משה, לפני שהגיעו לארץ, היו בסדר, אבל מהרגע שהראשון שהגיעו לארץ התקלקלו. מה המסקנה? שיש יצר הרע שמתגבר רק כשמגיעים לארץ ישראל – בחו"ל אתה בסדר, ורק ברגע שאתה דורך על אדמת הקדש מופיע היצר הרע, כנראה היצר הרע של "כחי ועצם ידי" (ולכן צריך "זכירת ארץ ישראל")].

פרשת שלח היא הפרשה ה-לז בתורה, ואחד הסודות של לז הוא החיבור בין זה (מספר הפרשות בחומש בראשית) ל-כה (הפרשות משמות ועד שלח) – נבואת משה רבינו ונבואת שאר הנביאים (שגם נערכות זו ביחס לזו כאצילות מול בריאה, אספקלריא המאירה לעומת אספקלריא דלא נהרא). בכל פרשה יש חשיבות למילה שמספרה בפרשה הוא כמספר הפרשה בתורה, ובפרשתנו המלה ה-לז היא המלה "אנשים" הנ"ל.

נקשר את זה גם לברית: בברית המילה יש מילה ופריעה (והמוהל שלנו מקפיד, כהוראת הרבי, שיהיו בזה אחר זה, ולא כאחד), והאריז"ל דורש שמילה זה מל-יה ופריעה זה פרע-יה. לכאורה, גם מל הוא לשון גילוי (מול, כמו שמוזכר גם במאמר של אדה"ז שחוזרים בברית, "בעצם היום הזה נמול אברהם"), כמו פרע (הרי בפריעה מתגלה ראש העטרה), אז מה ההבדל ביניהם? הגילוי על ידי המילה הוא עדיין לא גילוי שלם, אלא רק גילוי של הצורה הכללית, "אספקלריא דלא נהרא", בחינת "כה", אבל רק על ידי הפריעה יש גילוי העטרה בשלמות, ב"אספקלריא דנהרא", בחינת "זה" (ובהמשך למה שנתבאר לעיל, בשיחה הראשונה: בפשטות, אברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה, והחידוש של הפריעה הוא אצל משה רבינו – זה החידוש של ה"לדעתך", של ההפנמה וההבנה הדרושות בשביל לקיים את המצוות בארץ בשלמות ובשמחה, בפרצוף מוחין). ורמז: פרע עולה ה"פ מל (וביחד הם עולים יעקב רחל), היינו שהביטוי השלם של מל הוא ב-פרע (כמבואר ב"מאמר הוראת המספרים" שענינו של המספר חמש הוא התחלקות והבעה)

[וכמה רמזים בכל זה: מילה = 85, מספר השראה ה-7, פריעה = 365, מספר ההשראה ה-14 (7 ועוד 7). יחד = 450 = י"פ מה (מילה אותיות מה לי), אדם השלם. יש גם פעולה שלישית, מציצה, הנדרשת מצץ יה, ואם כן, שלש הפעולות יחד הן בסוד "יהיה יה-וה אחד וגו' (ורמז לשלמות שלש הפעולות הקשור עם נבואת משה דווקא: ברית מילה = זה מילה פריעה מציצה). מציצה היינו סוד העבודה עד מיצוי הנפש, לאחר שני שלבי הגילוי, היינו שלאחר שני הגילויים מגיעים אל העצם וזוכים לגילוי העצם ממש, בחינת "אור חדש". פריעה מציצה = 600, פר (דפריעה) ו-שך, המתקת כל הדינים. ביחד עם מילה (השם הכולל) = 685, מספר ההשראה ה-19 (לאחר 7 ו-14 הנ"ל, 613, השראה 18) = 5 פעמים 137, וד"ל (עוד יש לדרוש כי מל הוא לשון מלוה, ופריעה-מציצה רומזות לסוד "פריעת בעל חוב מצוה", כאשר כללות הברית היא תיקון רבית, בה נמצץ דמו של הלווה, ואכמ"ל).]

"שלל רב" עולה בגימטריא 562 – מספר שדברנו עליו הרבה (ציונות וכו'). בהקשר הזה אפשר גם לפרש שלל רב כשלילה גדולה ורבה של הענין...

בתורה מופיעה המלה "שלל" ד"פ. והנה, יש פסוק אחד בנביא שבו לבד חוזרת המלה ד"פ, כנגד כל ההופעות בתורה, בסוף שירת דבורה (מי שלמד בארץ בדרך כלל גם זכה ללמוד את השירה בעל פה): "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". כמו בפסוק זה, ברוב המקומות המלה שלל מופיע עם הפועל חלק – חלוקת שלל – וגם אחד המובנים של שכם הוא חלק (כבפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", ועוד). בחלוקת שלל צריך תודעה של התחלקות בין החברים, ולא שכל אחד זולל לעצמו את השלל (אדרבה, שלל זה להוציא יקר מזולל – להוציא מהזולל). [זה בעצם מאמר חז"ל בסנהדרין על "פשטו בגדוד" – שאם אין הבור מתמלא מחוליתו ואין הקומץ משביע את הארי צריך לפשוט בגדוד, לחלק שלל, ולחלק בין העינים (שם הפשט שהעשירים לא מצליחים לפרנס את העניים). זה עוד סוג של ערבות וחברות, "כל ישראל חברים", צריך לפשוט יד בגדוד – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", כנראה כל השלל שייך לשבט גד (לשון גודו אילנא, שזה ברית מילה)]. בפסוק בשירת דבורה, כמו בפסוק "כמוצא שלל רב", מופיעה גם המלה מציאה – "ימצאו יחלקו שלל". לכאורה מציאה באה בהיסח הדעת, בלי יגיעה, ואילו בשביל לשלול שלל יש להתאמץ ולהלחם וכו', לכן יש לבאר (כמבואר בדא"ח ביחס ל"יגעת ומצאת") שבמציאת שלל המציאה היא שלא בערך כלל למאמץ. אם כן, בביטוי "כמוצא שלל רב" יש משמעות רבה וחשובה לכל אחת מהמילים – מדובר ב"שלל", ולא סתם שלל אלא שלל "רב", והוא נמצא מציאה שלא בערך.

כפי שהוזכר, אפשר לפרש "שלל" גם מלשון שלילה, ובעבודת ה' היינו ידיעת השלילה – ידיעה שה' אינו כמו שום דבר שמוכר לנו, לא חכם במובן שמוכר לנו, לא חסיד במובן שמוכר לנו, וכו'. דווקא בארץ ישראל צריך לשלול שלל, לשלול את כל מה שהאדם היה נעול עליו קודם לכן, בבחינת "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". אפשר לחשוב שידיעת השלילה היא חד-גונית – ה' הוא לא שום דבר שאנחנו מכירים, וממילא אין בזה שום גוון ופירוט והבנה. אבל כאן רואים שפעמיים מופיע הביטוי "שלל צבעים" – יש הרבה צבעים לשלילה (העין יכולה לראות שעח גוונים – כמנין מיני צבעונים, כפי שכותב האריז"ל, והוא מנין חשמל = מלבוש רב גוני – כנראה יש אין סוף גוונים, אבל העין האנושית מוגבלת). צריך להסביר שאם אין 'הרגש' בשלילה זה אכן חד-גוני, אבל אם יש 'חוש' ו'הרגש' בידיעת השלילה, אז כל שלילה נוספת מוסיפה גוון – להבין ולחוש שה' הוא לא חכם במובן המוכר לנו זה גוון אחד, ולא חסיד במובן המוכר לנו זה גוון נוסף וכו', וכך, על ידי ריבוי התבוננות עם 'הרגש' פנימי, זוכים ל"שלל צבעים" בידיעת השלילה. בשרש, ידיעת השלילה מגיעה לאור אין סוף שלפני הצמצום, בו אין תפיסה והשגה על דרך החיוב. ניתן לחשוב שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא אור פשוט, ללא גוונים, אך מבואר בקבלה וחסידות כי לפני הצמצום הראשון יש סוד של ספירות אין קץ, שרש הריבוי באחדות הפשוטה (במדרגה נמוכה יותר, בסוד "קדמון", מאריך לבאר רבי אייזיק כיצד ניתן לראות גם את כל הפרטים שמתגלים אחרי הצמצום כפי שהם נמצאים באור הפשוט שלפני הצמצום). ידיעת השלילה מאירה את שלל הצבעים מלפני הצמצום לתוך העולם שאחר הצמצום. לפי זה יש לבאר שחלוקת שלל היינו החלוקה הפנימית לצבעים וגוונים בתוך מה שנתפס במבט ראשון כפשוט ונטול גוונים (וכך יש לפרש כי "לערב יחלק שלל" היינו החלוקה של מצב שנדמה כערבוביא, כמשל של רבי אייזיק, שבחצוניות רואים רק את הלבן הכללי, ואם מתעמקים ו'קופצים על הרכבת', כמשל שלו שם, אפשר לחלק את השלל, לראות את כל הפרטים באוא"ס לפנה"צ – אך כנ"ל, זה רק במלבוש, בקדמון, וספירות אין קץ הרבה יותר גבוה).