ג. פרשתנו היא אחת העיקריות בהן רש"י פותח בביאור של סמיכות פרשיות – "למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". יש גם קשר גלוי בין מרים לבין המרגלים – האחרונים הם אותיות מרים בראש ובסוף, כשבתוכן נוספו אותיות גל (וביחד, מרים מרגלים עולה תריג = משה רבינו).

הרבי מבאר בשיחה (ראה לקו"ש חי"ח עמ' 141 ואילך) כי מצד האמת אין מה להשוות בין מרים הנביאה לבין ה"רשעים הללו" – מרים לקתה על "עסקי דבה", ולא על דבה רעה (לשון הרע, כפי שנקראת במקומות אחרים), ואילו המרגלים הוציאו את דבת הארץ רעה. [רש"י מסביר שפירוש דבה הוא דבור (לשון נופל על לשון), שאיננו רע בהכרח. בדרך כלל הדבה היא רעה, כי אם אדם מדבר יותר מדי – כמו שלומית בת דברי, שפטפטה עם כל אדם – אז מתוך תשעה קבין של דבור זה מתדרדר ליניקת החיצונים. גם על המרגלים מסביר הרבי שהם דברו יותר מדי וחוו דעה במקום להסתפק בדווח שנתבקשו למסור – הם לא ידעו לצמצם את דבורם. הלמוד הכללי מכך הוא שלגבי ארץ ישראל צריך להיות אמור מעט ועשה הרבה. זה נוגע גם למה שאנחנו אומרים שמאז תחלת שיבת ציון – במיוחד הציונות החילונית – אין דוברות אמתית. לא יודעים איך לדבר כי מדברים יותר מדי שטויות ודברים בטלים ודבה, וממילא מאבדים את הדבור האמתי ובעל העצמה. צריך לדבר מעט, אבל לענין, ואז היתה דוברות טובה. קשור ל"כן בנות צלפחד דוברות" – לא דברו יותר מדי, רק לענין. ככה צריך לחנך. זה גם תיקון של ברוריה, שהקפידה על דבור במשקל, לא להרבות דבור עם האשה. איך יודעים שהכל כאן קשור לדבור? פרשת מרים מתחילה "ותדבר", ואחר כך היא אומרת "הרק אך במשה דבר... הלא גם בנו דבר". והרמז: ותדבר-דבר-דבר = לב ברבוע. אח"כ יש עוד ד"פ דבור בפרשה, בדברי ה'. סה"כ יש בספור הזה ז"פ לשון דבור – "כל השביעין חביבין" – וכל שבעת הלשונות עולים 1870 = ז"פ רע-ער (ממוצע) = ה"פ חשמל (חשמל פנים ואחור), שהוא סוד תקון הדבור. הפרשה הבאה, כמו רוב הפרשיות בתורה, מתחילה "וידבר".]

יתר על כן, אל מרים אי אפשר לבוא באמת בטענות – כוונותיה היו טובות, היא אחותו הגדולה של משה, שמקטנותו משתדלת לחנך אותו (והיא זו שדאגה לו על יד היאור, ובזכות כך העם חכה עד האסף מרים), וגם כעת היא מרגישה שכאחותו הגדולה עליה להעיר לו על צערה של אשתו שפרש ממנה (מתוך אהבת ישראל לאשתו-גיסתה). גם על ההשוואה שהיא עושה בין נבואתה ונבואת אהרן לנבואתו של משה אין לבוא אליה בטענות, מסביר הרבי, משום שבהיותה אחותו ("חצי בשרו") באופן טבעי היא לא יכולה להרגיש שהוא התעלה והגיע למדרגה שבאין ערוך ממנה ומאהרן. [מרים תהתה איך יתכן שאחי מתעלה בקדש ולכן מצער אשתו – לא הולך יחד, להיות צדיק על חשבון מישהו אחר, בפרט על חשבון האשה. אכן, הערך הממוצע בין משה ל-צפרה הוא צער (העולה שכם, דונש, שלל וכו') – כלומר, משה צער צפרה = צער צער צער – היינו שזה הענין שמחבר אותם יחד, הצער הוא משהו 'גורלי' בקשר שלהם, וכנראה שיש בכך איזה תיקון (שרש צפרה, צפר, מתחלף בשרש צער, שהרי אותיות ע-פ מתחלפות באיכה)].

אם כן, מדוע נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים באופן המאפשר לטעות ולקשר בין המעשה של מרים הצדקת לבין חטאם החמור של המרגלים? בפשטות, סמיכות הפרשיות נועדה לכך שהמרגלים יקחו מוסר ממעשה מרים ובכך ינצלו מהחטא – ראית מעשה מרים, שמיד לאחריה נשלחו המרגלים, נועדה להמחיש למרגלים את הזהירות הנדרשת מפני דבה ובכך להצילם מהחטא. כדאית בעיני מרים הסמכתה למעשה המרגלים, עם כל מה שעלול להשתמע מכך, על מנת לנסות להצילם מהחטא. הרבי קושר זאת לדיון בענין של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", שלכאורה לפיו אין אדם צריך להכניס את עצמו אפילו בענין קל של חטא על מנת להציל את חברו. לשון רש"י בענין זה היא שאין אומרים לאדם חטא כדי להציל את חברו "מעונש חמור", ועל יסוד זה יש המבינים שדעת רש"י היא כדעת הריב"א בתוס' – שאין אומרים לאדם לחטוא חטא קל כדי להציל את חברו מעונש חמור, אך אם בכך יוכל להציל את חברו מהחטא החמור (ולא רק מחיוב העונש) יש להתיר זאת. על דרך זה כאן, סמיכות הפרשיות נועדה כדי להציל את המרגלים מעצם החטא החמור, ולכך כדאי היה מעשה מרים וסמיכות הפרשיות. אפשרות נוספת להסביר היא כשיטה האומרת שלטובת אדם יחיד אין אומרים "חטא כדי שיזכה חברך", אך אם יש בכך ענין של זכות הרבים יש להתיר – וגם כאן, הענין נועד להצלת כל עם ישראל מחטא המרגלים ומעיכוב הכניסה לארץ וכו'. בהערה בשיחה מבאר הרבי שאפשר לקחת עוד צעד קדימה, ולהגיד שכאן לא מדובר רק בזכות הרבים של אותו דור, אלא מכיון שמעשה מרים נזכר בתורה – ויש מצוה לזכור אותו – הרי יש בכך הצלה לעם ישראל לדורי דורות, וודאי שהענין כדאי.

שלשת הביאורים הם בדרך של הכנעה-הבדלה-המתקה: הצלת חבר אחד מחטא חמור דורשת הכנעה של האדם עצמו. הצלת הרבים נעשית מתוך הבדלת האדם מתוך עצמו, כפרט, והאספותו אל תוך הכלל. בהצלה לדורי דורות נמתק שוב מושג הפרט – ההצלה היא לכל לומד פרטי בדורות הבאים, וכן הפרט המציל נעשה נצחי בכך שהוא נזכר לדורות (החזרה אל הפרטים דווקא בהמתקה היא על דרך המבואר במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א כי דווקא עצם הנשמה כפי שהוא כלול בעצמות פועל גם על הפרטים, ועל דרך המשכת ה"שלל צבעים" מלפני הצמצום לפרטי הפרטים שאחריו, כנ"ל).

בכלל צריך לעיין במושג "סמוכים". מהפסוקים "...נאמנים כל פקודיו. סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" לומדים חז"ל שיש לדרוש סמוכים (וכפי שמפרש רש"י עה"פ), אך יש מחלוקת בחז"ל אם דורשים סמוכים בכל התורה כולה או רק במשנה תורה. רש"י בפשטות מביא דרשות של "סמוכים" בכל התורה (ותופעות רבות של סמיכות פרשיות ברש"י יש דווקא בחומש במדבר). נתבונן בדרשות של סמיכות פרשיות ברש"י. יש יותר  מפרצוף, אבל נעשה פרצוף של דרשות עיקריות, אך קודם נתחיל מהקשר המיוחד לפרשת שלח. לא רק שפרשת שלח היא מהפרשות היחידות שמתחילות בדרשת סמוכים ברש"י, אלא שהיא היחידה שרש"י מביא בה דרשת סמוכים בתחלה ובסוף – דרשה על סמיכות איסור ע"ז לפרשת המקושש וסמיכותן לפרשת ציצית (וכדלקמן).

איפה דרשת הסמוכים הראשונה שמביא רש"י בתורה? בחטא אדם הראשון – "ע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו פרשת הנחש להודיעך שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה". והנה, אם מחפשים בתקליטור את המלה "פרשת" ברש"י על התורה ההופעה השניה שלה היא במובן אחר – של פרישות – בטענת נשות למך על אדם הראשון, "בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו אמר להם וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו אמרו לו קשוט עצמך תחלה והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מיד וידע אדם וגו' ומהו עוד ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו". פרישות אדם הראשון מאשתו היא חלק מתשובתו – לפי דעתו – על חטא עץ הדעת, שנגרם מהנחש שראה את יחוד אדם וחוה וכו'. מכאן כבר אפשר ללמוד שהענין של סמוכים קשור בקשר הדוק לסוגיה של פרישות, עליה טוענת כאן מרים. יש להעמיק ולהתבונן בכך שלמרים יש רגישות יתרה לענין הפרישות – בילדותה היא טענה כנגד פרישת עמרם מיוכבד בשל גזירת פרעה (ובעקבות טענתה המוצדקת נולד משה, אחיה הקטן), בגדלותה פרשו ממנה בחורי ישראל (כמו שלומדים במסכת סוכה), וכאן היא טוענת על הפרישה של משה מאשתו. משה רבינו פרש מהאשה כדי להדבק בשכינה, מתוך ההכרה ש"אית לוי ואית לוי", יש לוי תחתון, שמתלוה לאשתו, ויש לוי עליון, שמתלוה לשכינה. אבל מרים יודעת ש"כל המוסיף גורע", וגם כאשר מישהו מוסיף ומתעלה במדרגות הקדושה ולכן פורש מאשתו יש בכך גריעותא ("ועֹנתה לא יגרע"). בעולם הזה משה היה צריך להכריע לטובת החסרון למטה בשביל המעלה למעלה, אך אליבא דאמת זהו מצב חסר, ולכן אצל משיח נאמר שלא יפרוש מאשתו – כטענת מרים. יש לומר שמרים הרגישה שאם משה פורש מאשתו זה יגרום גם לפרישה אצל עם ישראל – שהם יפרשו מדעתו של משה, כפי שקרה בחטא המרגלים (ושוב, הרבי מבאר בשיחות שהפרישה מדעת משה היתה עיקר חטא המרגלים) – ואת זה מרים ניסתה למנוע (לפי ביאור זה, לא רק שסמיכות הפרשיות מטילה דופי במרים – על אף שלא חטאה כלל – על דרך "חטא כדי שיזכה חברך", אלא שבמעשה מרים עצמו התקיים בפועל ובמודע "חטא כדי שיזכה חברך"). פרישת המרגלים ממשה הם על דרך פרישה של אשה מבעלה – כעולה מהשיחה, שהמרגלים צריכים להיות בבחינת נוקבא ביחס למשה ודעתו (ומי שבבחינת נוקבא צריך לעסוק בפרט בתיקון הדבור, כנ"ל על מרכזיות הדבור כאן) –  שאזי יש לה דין מורדת (ועל כן נאמר למרגלים "אך בהוי' אל תמרדו"), עם כל כוונות המלה מורדת הכתובים בחנוכה על קליפת תרמוד (לפי זה, נראה שהחנוכה הוא גם תיקון חטא המרגלים).

למלה "סמוכים" יש גם מובן של סמיכות, גם מובן של סמיכת חכמים (שעתידה להתחדש בסמוך לביאת המשיח, ובעל הצפנת פענח לומד כי היא עתידה להתחדש בטבריה דווקא, מקום חידוש הסנהדרין, כפי שפוסק הרמב"ם), וגם במובן של סמיכה על קרבן (שצריכה להיות בשתי ידים, בכל כחו, כשאחר כך צריך להתייחס לקרבן כנכנס תחת האדם לכפרה – כפי שאברהם אבינו אמר על כל פעולה באיל שהוא עושה שיהי רצון כאילו עשה זאת ביצחק). מובן נוסף של שרש סמך, כמובן, הוא שמה של האות ס.

מה הקשר של ענין הסמוכים לברית? האות ס לא מופיעה בתורה בכל מעשה בראשית הראשון (וענין זה מפליא ויוצא דופן, ויש לדרשו, כמו שחז"ל דורשים את העדרה של האות ט מהלוחות הראשונים), וההופעה הראשונה שלה היא בביטוי "הוא הסֹבב" במעשה בראשית השני, ביטוי הרומז גם לצורתה העגולה-הסובבת של האות ס (ושם חוזרת האות פעמיים, "הוא הסֹבב... הוא הסובב" – ורמז: הוא פעמים הוא = הסבב הסובב – בסוד המקיף-הסובב הרחוק, "הסֹבב" בכתיב חסר, והמקיף-הסובב הקרוב, "הסובב" בכתיב מלא, וד"ל). מעשה בראשית הראשון נגמר במלה "לעשות", עליה דרשו חז"ל כי נותרה עבודה של תיקון בידי האדם, והדוגמה העיקרית שהם מביאים לכך היא תיקון גופו של האדם – ברית המילה. אם כן, האות סמך, היחידה שלא מופיעה במעשה הראשון ומתחדשת במעשה השני, קשורה עם פעולת התיקון בידי אדם, ברית המילה. ועוד, בכל ברית מילה יש סגירת מעגל (כצורתה וענינה של האות ס). בברית כאן זה בולט, שהתינוק נקרא על שם סבא-רבה שנפטר לפני פחות משנה, אבל בכל ברית יש סגירת מעגל אצל ההורה – שנימול בקטנותו כהכנה לנישואין וכו' (כדלקמן) וכעת הוא נעשה בעצמו אבא וזוכהה לקיים את מצות ה' למול את בנו.

"סמך" מופיע גם כתרגום בבריאת האשה – "עזר כנגדו" מתורגם "סמך לקבליה" (ואולי בכך אפשר להסביר את הפלא שהזהר אומר שה-ס הראשונה בתורה היא ה-ס של "ויסגר בשר תחתנה" בבריאת האשה, אף שזו ה-ס השלישית). גם בסיפור הראשון נמצאת האשה, אבל הנוכחות שלה לא מודגשת ואין 'סיפור' של בריאתה, ולכן אפשר להבין שה-ס שמופיעה רק בסיפור השני רומזת לאשה שנבראת בו כ"עזר כנגדו". זו גם סיבה לכך ששם הוי' מופיע רק בסיפור השני, משום שזהו שם הרחמים, ועיקר מדת הרחמים מופיעה בין איש לאשתו, כמבואר בחסידות. ברית מילה היא הכנה לנישואין, גם כפי הפשט של בעלי טעמי המצוות, שהמילה נועדה למעט את התאוה ולאפשר לבנות את חיי הנישואין בקדושה, וגם על פי סוד, בכך שגילוי העטרה היינו גילוי שרש הנוקבא, שרש בת הזוג של הנימול, וכן נתינת השם היא ענין שנוגע לגילוי המלכות (שהיא שם) ולנישואין העתידיים של הרך הנימול. ס היא האות ה-יה בסדר האלף בית. גם הגילוי של שם יה במילה ופריעה – מל-יה ופרע-יה, כפי שנתבאר – שייך לנישואין, שהרי זה הוא השם של "שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה). בזהר מבואר כי הקיום של עם ישראל בארץ הוא בזכות שמירת הברית, ולכן מובן כי הגילוי של שם יה קשור לקיום שלנו בארץ – בשביל שיהיה קשר בל ימוט לארץ צריך את גילוי הנסתרות, לימוד הסוד (יה הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" בתוך שם הוי', כנודע, וכן, על פי ההקשר בפשט הפסוק, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" היינו ההארה המאירה בערבות ההדדית השייכת לעם ישראל כאשר נכנס לארצו). כפי שיתגלה אצל משיח, הכל גם תלוי בשלום בית בשלמות, הגילוי של "שכינה ביניהם" – שם יה, כנ"ל – גם הוא מתחולל על ידי גילוי הנסתרות, ריבוי לימוד חסידות של בני הזוג ביחד (ובשעת הצורך, גילוי עצות מתחום הנסתר דווקא, על ידי יועץ בדרך הבעל שם טוב שהוא בגדר "פלא יועץ").

[גילוי שם י-ה – מל-יה, פרע-יה – קשור גם לתפלת משה על יהושע, "יה יושיעך מעצת מרגלים". קודם היתה ליהושע ה, ומשה הוסיף לו את ה-י (חז"ל אומרים שזה ה-י של שרי, שקבלה ה במקומה – אצלה היה גרעון, שירדה ה, ולאברהם היתה תוספת של ה, בסוד "גורעין ומוסיפין ודורשין", גורעין משרי ומוסיפים לאברם ודורשין זה הזיווג ביניהם, הכל בסוד הנסירה כנודע). אם כן, יש קשר בין אברהם ליהושע – שכל אחד מהם קבל אות שלא היתה לו, אברהם קבל ה ויהושע קבל י. קשר זה רמוז בכך ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" = יב פעמים אברהם = ו"פ מלכות (מלכות פו"א), ממוצע כל מלה. הקשר בין אברהם ויהושע הוא ברית המילה – אברהם קבל את ה-ה בברית המילה, ויהושע מל את העם שנית. אברהם הוא המרגל הראשון – הוא הלך בארץ לארכה ולרחבה, תוך הסתכנות, כפי שהוזכר. כמו שיהושע היה נאמן למשה, כך הוא גם היה קשור לאברהם. גם כלב הלך להשתטח על קברי אבות, סימן שצריך להתקשר לאבות בכלל ולאברהם אבינו בפרט. שאר המרגלים פחדו מבני הענק – ראית מעשה מרים היתה אמורה להציל אותם מהפחד של "בני הענק ראינו שם" (רק שרשעים אלה ראו ולא לקחו מוסר – לא ראו בפנימיות). אמנם, מי שקשור לאברהם, "האדם הגדול בענקים", לא פוחד מבני הענק הקטנים ממנו.]

לפי כל הקישור של ענין הסמוכים לברית יש לומר כי שמירת וקדושת הברית יוצרת בנפש רגישות לסמיכות ויכולת לדרוש אותה. הדבר מתאים גם למה שנתבאר במ"א כי היסוד רגיש לסדר (כצינור המסדר גולות זו אחר זו).

נסדר דוגמאות של סמיכות פרשיות ברש"י לפי סדר הספירות:

חכמה: כפי שהוזכר, בסוף פרשתנו מסביר רש"י סמיכות של שלש פרשיות – "למה נסמכה פרשת מקושש לפ' ע"א (חולין ה) לומר שהמחלל את השבת כעובד ע"א שאף היא שקולה ככל המצות וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות שנא' ועשיתם את כל מצותי" [ורמז נאה: עבודה זרה מקשש עצים ציצת = ג"פ תריג, היינו שזה הממוצע – רמז יפה ששלשת אלה כוללים את כל התורה (ג"פ תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). כפי שהוזכר לעיל, תריג הוא גם סוד הסמיכות בה פותחת הפרשה, מרים-מרגלים (רק מרגלים ציצת עולה בראשית)]. את שלשת הענינים אפשר לקשור לספירת החכמה – ע"ז היא פגם בחכמה (בה מתגלה "אחד האמת" וממנה מקור המס"נ שלא לכפור בה', כמבואר בתניא), בשבת מאירים מוחין דאבא, ו-לב חוטי הציצית רומזים ל-לב נתיבות חכמה. ספירת החכמה רמוזה באות י של שם הוי' ב"ה, והאות י מורכבת משלשה חלקים – קוצא, גזעא, שבילא. ע"ז מכוונת כנגד הקוצא, הרומז לכתר (בעשרת הדברות איסור ע"ז, "אנכי" ו"לא יהיה לך", מכוונים כנגד פרצופי הכתר, כמבואר במ"א), שבת היא כנגד הגזעא, עצם ה-י, ו-לב נתיבות חכמה היינו ההארה מהחכמה לבינה (יסוד אבא שמתייחד ביסוד אמא, נתיב ה-לב בשער ה-נ) הרמוזה בשבילא הנמשך מה-י אל ה עילאה (וממשיך להתארך עד יסוד ז"א, כנודע).

בינה: בפרשה הבאה (אחרי קרח, שהתחלנו לקרוא במנחה), פרשת חקת, יש סמיכות בין מיתת מרים לפרה אדומה – "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרין (ס"א כמו שפר' אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת". פרה אדומה שייכת לספירת הבינה, כמאמר חז"ל "תבוא האם ותקנח את צואת בנה", וכן מרים הנביאה – בחינת נוקבא – שייכת כאן לבינה (הסתלקות מרים שייכת לבינה ללא הארת החכמה, "ימותו ולא בחכמה", ומתגלה בה בחינת "במחשכים הושיבני" של הבינה למעליותא, כצניעות, כאשר הסתלקותה "על פי הוי'" אינה מפורשת).

חסד: הדוגמה הבאה היא מהפרשה הקודמת לשלח, פרשת בהעלותך, שגם היא פרשה הפותחת בדרשה של סמיכות פרשיות – "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". העלאת הנרות היא התעוררות של אהבה רבה על ידי אהרן, ה"כהן איש חסד", בנשמות ישראל, והיא נעשית בצד החסד – "מנורה בדרום" (כאשר שרש החסד הוא בחכמה, שעל כן "הרוצה להחכים" – להמשיך את הארת י החכמה לחסד, כדי להפוך אותו ל-חסיד – "ידרים", וכן מתנת החכמה בספר יצירה ניתנת בחסד).

גבורה: עוד פרשה הפותחת בדרשת סמיכות פרשיות היא פרשת משפטים – "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". "פרשת דינין" שייכת לספירת הדין-הגבורה, כפשוט (ומקום הדין המיוחד הוא "היכל הזכות" שכנגד הגבורה בסוד ההיכלות), וכן עבודת המזבח היא ההעלאה השייכת לקו העבודה, קו שמאל. בעבודת האדם הפנימית מתחילה עבודת המזבח ב"זבחי אלהים רוח נשברה" – זביחת היצר בעבודה של "איזהו גבור? הכובש את יצרו".

תפארת: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". פרשת נצבים שייכת לספירת התפארת, משום שהיא מתארת את "תפארת ישראל" המורכבת מכל גווני היהודים – עשרה סוגים המנויים בתחלת פרשת נצבים, מראשי ישראל ועד לשואבי המים, "כל איש ישראל". הורקת פניהם של ישראל שייכת גם היא לתפארת, שצבעה ירוק, ופיוסם של ישראל הוא התעוררות מדת הרחמים לאחר הדין-הגבורה של הקללות (כפתגם שאחרי שרפה מתעשרים – אחרי דין מתעוררים רחמים).

נצח: כאן נמקם את הסמיכות שבריש פרשתנו, בין פרשת מרים לפרשת המרגלים – מרים פגמה בכך שדברה במשה, המכוון כנגד ספירת הנצח במדות הלב, וכך גם המרגלים. עצם שליחת המרגלים היא בגדר יציאה לבר, המתחילה מספירת הנצח (שהרי "נצח והוד תרין שוקין" הם "לבר מגופא"), וראוי היה שהמרגלים יצאו לארץ ישראל מתוך תודעה שהם יוצאים על מנת לנצח (אלא שלא עשו כך, ופגמו). משה רבינו, משלח המרגלים, הוא המנצח של כל עם ישראל, האמן בניצוח וארגון כל מבצע שלו (כפי שרואים בארגון כל המסע של עם ישראל בחומש הפקודים, השייך בפרט למשה, כמבואר במ"א).

הוד: "למה נסמכה פרשת נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף". קלקול הסוטה הוא בחינת "הודי נהפך עלי למשחית", ואזי צריך להזהר מיין המשכר (שרש היין המשומר הוא בבינה, אך "בינה עד הוד אתפשטת", ושם עלול היין להפגם ולהפוך ליין המשכר).

יסוד: סמיכות הפרשיות הראשונה שמזכיר רש"י בתורה, של פרשת הנחש ל"ויהיו שניהם ערומים", שייכת ליסוד, כפשוט – הנחש בקבלה הוא יסוד דקטנות, וכל הפגם היה מתוך שראה את התשמיש (ומכאן אסמכתא נוספת לקשר בין ענין הסמוכים למצות ברית מילה – תיקון הברית – שהרי זו ההופעה הראשונה ו"הכל הולך אחר הפתיחה").

מלכות: בסוף המנין של פרשת פינחס נאמר "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו'", ומבאר שם רש"י – "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". חבת הארץ של הנשים שייכת, כמובן, לספירת המלכות, ספירת האשה וארץ ישראל.