[אחרי הסעודה:]

ד. נוסיף עוד בשבח המקום (חוץ ממה שידוע משנים עברו, ש"עד מקום שכם עד אלון מורה" זה בחינת "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל", לפי ביאורו של רבי אייזיק שמה שהיום לא נתפס, "עד ולא עד בכלל", יגיע לע"ל לבחינת "עד ועד בכלל"): יש ארץ מגדלת גבורים וכו', ולפי זה "אלון מורה" זו ארץ שמגדלת מורים טובים. אבל, בשביל להיות מורה בדור הגאולה אי אפשר להיות סתם מורה – צריך להיות "אלון מורה". כשם שאישון הוא איש קטן ונחשון הוא נחש קטן, ושמשון הוא שמש קטנה, כך אלון היינו א-ל קטן – גילוי של ה"חלק אלו-ה ממעל ממש", "אני אמרתי אלהים אתם" – שמי שזוכה לו יכול להיות מורה טוב בדורנו.

ה. הכלי יקר בתחלת הפרשה דורש על "שלח לך אנשים" – "'לך' לדעתך" – ש"לדעתך", דעת משה, יש לשלוח "אנשים", אבל אם היית שואל לדעתי, דעת ה', היה טוב יותר לשלוח נשים, משום שהנשים מחבבות את הארץ (בעוד האנשים שונאים את הארץ, כך לשון חז"ל):

ד"א לכך פרט אנשים, לפי שארז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז ד) וע"כ אמר הקב"ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם. תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור:

על זה יש ששואלים איך אפשר לומר דבר כזה, מצד צניעות וכו', ומוכיחים מדברי החת"ס שאשה לא מדליקה נר חנוכה על פתח הבית מבחוץ משום "כל כבודה בת מלך פנימה", ואיך יתכן לשלוח אותה כמרגלת? קודם כל, נקדים, שזו אכן דעת משה – גם החתם סופר נקרא משה (בפרט זה הסבר שמאד מתאים לו, ובכלל לראש של למדני ופוסקי הונגריה) – אבל דעת הקב"ה יכולה להיות אחרת (כמובן, התשובה הראשונה היא שאין מקשים על הדרוש, ובקטע הקודם ב"כלי יקר" הוא אומר להיפך). צריך לקשר את זה לנושא שדברנו בארוכה, על היחס בין כבוש לחזקה – איש דרכו לכבוש, ולכן מתאים לשלוח אנשים, בפרט בכניסה הראשונה לארץ שהיתה צריכה להיות דווקא בדרך כיבוש. אבל, צריך להגיד שזה גם חסרון – שכיבוש לבד זה לא מספיק (ולכן הוא מתבטל), וגם כאשר כובשים צריכים להיות בראש של 'חזקה', בראש שאומר שזה היה שלי מקדמת דנא ('אני הייתי פה קודם'). מי שרק כובש, בלי להרגיש זיקה ובעלות מוקדמת על המקום, הוא במובן מסוים – גם אם לא מודע – שונא את הנכבש, שונא את הארץ. דווקא הנשים, שפועלות בדרך של חזקה, הן המחבבות את הארץ. בשביל שכבוש הארץ יעלה כדבעי, כדעת ה', היה צריך להקדים 'ראש נשי' (ראש נשי בגימטריא ראש השנה, בית המקדש וכו') של חזקה לכיבוש בפועל. לפי זה אפשר לבאר שיהושע וכלב לא השתתפו בסחיבת הפרות מהמדבר (דבר תמוה, כי זו היתה מצוה של משה, ואף אם הבינו שזה חלק מעצה רעה – עדיין זו מצוה של משה) משום שהיו בבחינת נשים, ולנשים אין כח לסחוב. אפשר להגיד שיהושע היה מלך, שלא סוחב – כמו יוסף בארונו של יעקב (והרי יהושע בא משבט יוסף) – וכלב היה בחינת אשה. כלב – סוד שם בן, שבמלכות – בא משבט יהודה, בחינת המלכות-הנוקבא, שטעם שמו הוא "הפעם אודה את הוי'", בבחינת "איהי בהוד". לכן מצינו שכלב הלך להשתטח על קברי אבות – המשתטח על קברי צדיקים הוא תמיד בבחינת אשה, צדיק תחתון המעלה מ"נ, ביחס לצדיק הקבור, צדיק עליון הממשיך מ"ד (ובכלל העלאת מ"נ שייכת לשם בן, ובעולם החי היא מתבטאת בכך שהשיר העיקרי בפרק שירה – עליו מאריכים חז"ל במדרש – הוא שיר הכלבים דווקא, המשטחים באומרם "בואו נשתחוה ונכרעה"). וכן, כמובן, ההשטחות על קברי אבות מבטאת את הזיקה המוקדמת לארץ – תחושת החזקה שמקדימה את הכיבוש. ה"רוח אחרת" של כלב היא בבחינת "רוחא דשביק בה בעלה" מכחה מעלה הנוקבא מ"ן (בבחינת "אשה מזרעת תחלה", ר"ת אמת)

לפי זה, יש לומר שהצלחת המרגלים ששלח יהושע היתה בכך שזכו לתמיכה נשית של רחב הזונה, היינו שבפנימיותה היא סייעה להם כמרגלת, וזיכתה את עם ישראל במדרגה של "ארץ טובה ורחבה" (כמבואר במ"א). רחב הזונה עצמה לא הידרה ב"כל כבודה בת מלך פנימה", אך אפשר ללמוד ממנה כי כאשר אשה נשלחת למרגלת עליה להיות צנועה ככל שניתן וללכת דווקא בבגד רחב. יש לומר כי ה הנשים המחבבות את הארץ, חמש בנות צלפחד, נכללות ברחב הזונה (ומתגלגלות אחר כך – בעודן בחיים – בבנות שנולדו ליהושע ממנה, בזיווג ארץ-ישראלי-נשי המוליד נשים בלבד), בסוד התכללות ה הגבורות המתפשטות בה"ק בספירת היסוד, כנגדה מכוונת רחב (על רחב נאמר "כל האומר רחב רחב" – בסוד זיווג יעקב רחל – "מיד נקרי", והגמרא מסבירה כי המדובר הוא "ביודעה ומכירה", וחסידים הראשונים דרשו ענין זה על קריאת "אין סוף" בפי החסידים, שכאשר מדובר "ביודעה ומכירה" מעוררת את ההתלהבות בעבודת ה').