א.  האדם כ"מדבר" וכח השתיקה

בהמשך למה ששמענו עכשיו: כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". התרגום מתרגם "לרוח ממללא", ורש"י אומר שה"נפש חיה" אצל האדם זה חידוש, תוספת לגבי מה שכתוב אצל שאר בעלי החיים. התרגום אומר שהחדוש הוא שהוא מדבר, ולכן כינוי האדם הוא "מדבר". לכאורה יש שאלת תם, שהיות ש"מלה בסלע משתוקא בתרין", היה צריך לקרוא לאדם שותק – שזה "כפלים לתושיה" – ובכל אופן "נפש חיה" זה "רוח ממללא". יש כמה דברים שאפשר לומר בזה: קודם כל, ידוע שיש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, נפש זה הדבור – המלכות זה הנפש – אבל חיה של נרנח"י זה החכמה, זה מקיף, ולכאורה הוא לא מדבר. צריך לומר ששרש הדבור הוא משם, מהחיה, והיא המשפיעה את הדבור לנפש, והנפש היא המדברת, "נפש חיה". התרגום מכניס עוד ממד של הנשמה – רוח, "רוח ממללא" – אבל הפסוק אומר "נפש חיה". הנפש מדברת, והיא מדברת מכח החיה-החכמה, ועל זה כתוב "מצרף לחכמה" – החכמה היא כח שמצרף את האותיות, מה צריך לדבר ומה לא. שוב, החיה היא החכמה, ועל החכמה כתוב "סיג לחכמה שתיקה". צריך לומר שמי שיודע מתי לדבר ומתי לשתוק זה החיה שבדבור, וצריך שהחיה תשפיע לנפש. זה ווארט אחד.

עוד ווארט שני: רש"י כותב שהתוספת ב"נפש חיה" אצל האדם לגבי כולם זה "דעה ודבור". התרגום רק אומר "רוח ממללא", אבל רש"י כותב שמה שנוסף לאדם זה "דעה ודבור" – לא רק דבור, אלא גם דעה, והדעה היא לפני הדבור. אז גם צריך לומר ש"דעה ודבור" זה דעת מתי מדברים ומתי לא מדברים, איך מדברים, מה מדברים. צריך להיות דבור מתוך דעה צלולה, דעה ברורה – "דעה ודבור". הרבה פעמים אומרים על פי סוד ש"דעה ודבור" זה תרין עטרין שבדעת, שתי בחינות של דעת – "עטרא דחסדים" זה הדעה ו"עטרא דגבורות" זה הדבור (שרש המלכות, ש"בנין המלכות מן הגבורות", לכן האשה התברכה בתשעה קבין של דבור). יש אדם וחוה, וכתוב שחוה זה מלשון "יחוה דעת" – דבור – ואדם זה לשון "לך דומיה תהלה אלהים בציון". אז בעצם האדם הוא הדעה, שיודע מתי ואיך לשתוק, ומתי לחוות דעה. חוה באה לחוות את הדעה של האדם, היא הדבור, היא העלמא דאתגליא, וצריך להיות זווג נכון ביניהם.