ה. הלקח מצו הרחקה – שינוי רשות למעליותא

אמרנו שנאמר כמה מילים לגבי העבודה הרוחנית של לקבל צו הרחקה. בגמרא בסוף מסכת ברכות, בפרק "הרואה" שמדבר על חלומות, כתוב "הרואה שור בחלום ישכים ויאמר 'בכור שורו הדר לו', קודם שיקדימנו פסוק אחר, 'כי יגח שור את איש'". "כי יגח שור את איש" הוא פסוק מפרשתנו, פרשת משפטים. אם כן, הגמרא הזו נוגעת לנו. מישהו בזמן האחרון ראה שור בחלום? לדאבוננו, בגלל התרבות המודרנית פחות רואים שוורים, לא בחיים ולא בחלום. אחרי שהגמרא אומרת שאם אתה רואה שור בחלום תשכים ותאמר את הפסוק "בכור שורו הדר לו" (הכל קשור לנו, כי "בכור שורו הדר לו" זה פסוק של יוסף הצדיק, של קבר יוסף, של "עוד יוסף חי" – אם כי ש"עוד יוסף חי" שוה חמור, זה רמז, והפשט הוא ששייך לשור).

אחר כך הגמרא ממשיכה ואומרת "חמשה דברים נאמרו בשור" (משהו מיוחד, שהגמרא לא אומרת לגבי דברים אחרים שרואים בחלום) – "האוכל בשרו מתעשר". רש"י צריך לפרש: האוכל בשרו בחלום. בכל אופן, מזה שצריך להסביר שמדובר בחלום, סימן שיש הו"א שזה גם במציאות. זה נוגע גם לשאר הדברים, שיש הו"א שגם במציאות ולא רק בחלום. שור לשון אשורנו, לשון ראיה, אז יתכן שמכל החלומות חלומות על שורים הם הכי מציאותיים. הדבר השני, "נגחו [אם השור נגחו בחלום] – הויין ליה בנים מנגחים בתורה". רגע קודם הגמרא אמרה שיקדים לפסוק "כי יגח שור את איש" – כנראה שהפסוק הזה בבקר הוא לא טוב, אבל אם השור נוגח אותך בחלום זה טוב מאד, יהיו לך בנים מנגחים בתורה, יודעים איך לנגוח אחד את השני בבית המדרש, שזה שבח. "נשכו [קצת חידוש ששור גם נושך, אבל אם השור נשך אותך בחלום] – יסורין באין עליו", אבל אם "בעטו [שזה לכאורה יותר מתאים לשור] – דרך רחוקה נזדמנה לו", זה צו הרחקה. כנראה שכל מי שעתיד לקבל צו הרחקה הוא חולם קודם ששור בעט בו. אם הוא יאמר לך שלא חלם את זה – הוא פשוט שכח. בטח הוא חלם ששור בעט בו, וזו בשורה מן השמים שדרך רחוקה נזדמנה לו – משהו טוב כנראה, טוב מאד. הוא זוכה למקיף הרחוק, גילוי היחידה שבנפש. אחרון אחרון חביב, "רכבו – עולה לגדולה". יכול להיות שהדברים האלה גם נאמרו לפי הסדר: לא נסביר את הכל, אפשר להמשיך לבד, אבל רק שני האחרונים – קודם מקבלים צו הרחקה, השור בועט בך, ואז אתה קופץ עליו ורוכב עליו, ואז עולה לגדולה. השור כאן זה מי שחתם על צו ההרחקה – קודם הוא בעט, אחר כך אתה קופץ ורוכב עליו ועולה לגדולה. זה דומה ל"מבית האסורים יצא למלוך" שנאמר על השור, יוסף הצדיק. בכל אופן, זה הסדר – קודם אוכלים אותו, כנראה שזה מרגיז אותו אז הוא נוגח בך (שזה עדיין טוב), אחר כך הוא נושך, אחר כך הוא בועט, ובסוף אתה קופץ עליו ורוכב עליו (מעשה מרכבה). זה הסיפור של השור, וזה שייך לפרשת השבוע (אפשר לעשות מזה סיפור ילדים, או סרטון של ילדים – "חמשה דברים נאמרו בשור").

לפני כמה פעמים שהיינו פה אמרנו – וכל מה שדברנו קודם על ממשל של רשעים – יש איזה הו"א, כמו שמסופר על הרבה גדולי ישראל, במיוחד הרוגאטשובר, וגם אבא של הרבי, וגם הרבי עצמו לפני הנשיאות (שדבר קצת בסגנון של אביו), לקשר כל אירוע במציאות לאיזה סוגיא. שכל מה שקורה זה סברא, וזה סובר כמו האמורא הזה וזה סובר הפוך – שכל מה שקורה בעולם, כל ספורי התקשורת, זה סוגיות בש"ס. שוב, הכי הצטיין בזה הרוגאטשובר.

מה סוברים אלה שנותנים צו הרחקה? מה רוצים להרויח מזה (חוץ מלעשות לך צרות)? הם סוברים, כנראה, כדעת הרמב"ם ש"רשות משנה". זו סוגיא עמוקה בבא קמא, ששייכת לפרשת השבוע. נאמר הכי פשוט: אם יש לי שור מועד לנגוח, ואני מוכר אותך למישהו אחר, הוא חוזר לתמותו, בגלל ש"רשות משנה" (כך פוסק הרמב"ם). אותו שור שנגח שלש פעמים, והועד בבעליו, משתנה דינו והוא חוזר לתמות כשהרשות משתנה. אותו דבר אפילו אם השור לא נמכר או ניתן במתנה, אלא שהשאלתי את השור למישהו, ובבית השואל הוא הועד שלש פעמים ("תמול שלשום"), ואחר כך השואל החזיר אותו אלי – זה גם נקרא שינוי רשות, כך פוסק הרמב"ם. אף על פי שזה לא היה של השואל אלא שלי, "שם בעליו עליו", הוא חוזר לתמותו. לעומת זאת, אם השור הועד אצלי ואני משאיל אותו – הוא נשאר מועד. שם רשות אינה משנה. אבל אם הועד אצל השואל ומחזיר אותו אלי זה כן נקרא שינוי רשות. זו סברא דקה, וכך הרמב"ם סובר, כמו רב פפא. יש מחלוקת בין רבי יוחנן ורבה ורב פפא בב"ק. רמז יפהפה ששלשת האמוראים שחולקים בסוגיא זו – רבי יוחנן, רבה, רב פפא – עולים יחד רשות, ובענין זה מחלוקתם, אם רשות משנה או אינה משנה. מן הסתם השב"כ סוברים ש"רשות משנה", שאם נגרש אותו מביתו ישתנה. אם כי בגמרא רשות אינה מקום, חוץ מאשר אצל אפטרופוס יש מפרשים שרשות זה מקום, שרשות אינה משנה כי נשאר באותו בית. אבל בשאר המקרים "רשות" זה בעלות. אף על פי כן יש פה איזה ראש, האם שינוי רשות מחזיר לתמות. למה נותנים לך צו הרחקה? כי אצלם אתה מועד למשהו, אז רוצים שתחזור לתמותך. אתה שייך לקבר יוסף, שזה שוורים, אז או שאתה שור תם או שור מועד. יש עוד פסוק במשלי "באין אלפים אבוס בר ורב תבואות בכח שור", ושם המפרשים אומרים ש"אלפים" זה לשון "אאלפך חכמה", לשון שורים וגם לשון אולפן. אומרים שבספר משלי שור זה משל לתלמידים – תלמידים הם "אלפים" ו"שורים". מי יכול להיות יותר שור מאשר תלמיד של עוד יוסף חי? אז אם השור הזה הוא מועד, ורוצים שאתה תחזור לתמותך, מה העצה? לתת לך צו הרחקה. זו הסברא.

היות שאת הדין הזה לא דנים בבבל – דין של מועד – לכן חוץ מהרמב"ם אף אחד לא כותב הלכות אלה. אפילו הרי"ף משמיט כמה מהלכות אלה, כי לא נוגעות עכשיו, כמו שמעיר המגיד-משנה. לכן כותב המגיד-משנה שאין חולק על הרמב"ם, שפוסק כרב פפא שרשות משנה. אבל המהרש"ל בא וצועק געוואלד, שהוא מדייק בדיוקים מאד קשים (להבנה), שתוספות לא פוסקים כמו הרמב"ם, ולא צריך לפסוק כרמב"ם (כדרכו בקדש). היות שזאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, שלפי רבי מאיר "רשות משנה" ולפי רבי יוסי "רשות אינה משנה", והכלל הוא שבמחלוקת כזו הלכה כרבי יוסי. המהרש"ל מרחיק לכת ואומר שרב פפא, בתראי, סובר בגמרא "רשות משנה" רק בביאור ברייתא, והוא לא סבירא ליה. בכל אופן, יש כאן מחלוקת בין הרמב"ם למהרש"ל לגבי הפסיקה, האם רשות משנה או רשות אינה משנה. כלומר, לפי המהרש"ל צו הרחקה לא יעזור – אם אתה מועד אתה תשאר מועד.

אמרנו שזה לא בדיוק אותו דבר, כי זה שינוי בעלות. אולי הם חושבים שאם נרחיק אותו מראש הישיבה שלו זה שינוי בעלות. אבל זה שטויות, זה הבלים. מתי השור חוזר לתמותו? אם ממשמשים בו והוא לא נוגח. אם מרחיקים אותו ואחר כך באים למשש אותו, התינוקות, והוא לא נוגח – כנראה שהוא חזר לתמותו. זה הסימן. בכל אופן, יש כאן סוגיא מענינת וחשובה, שמי שרוצה ללמוד אותה במשך השבוע של פרשת משפטים מוזמן ללמוד אותה. יש הרבה לומדות בזה.

יש בזה שתי סברות, לדעת מאן דאמר ש"רשות משנה": הפירוש הפשוט הוא של רש"י, שרשות משנה כי כתוב בתורה "והועד בבעליו", ואם מכרתי אותו הוא לא הועד בבעליו החדשים. זה דין תורה, שהוא לא הועד בבעליו החדשים, ולכן חוזר לתמותו. ככה רש"י כותב בפשטות. אבל יש מאירי מפורסם, שאומר סברא אחרת לגמרי – שברגע שמכרו את השור המועד למישהו אחר אז השתנה מזלו וטבעו. ברגע שאתה נמצא אצל מישהו אחר המזל והטבע שלך השתנו ("משנה שם משנה מזל" – כל זמן ששם בעליו עליו, לפי רב פפא, הוא עדיין מועד). בכל אופן, זו סברא של המאירי. יש שיחה של הרבי, שאני מחזיק פה לפני – שיחה מאד מאד יפה, שמומלץ ללמוד אותה (לקו"ש חל"ו) – שהוא אומר שמשני הדינים של הרמב"ם, בשני פרקים שונים בנזקי ממון (הדין של מכר או נתן בפרק ו ואילו הדין של השאיל בפ"ד), משמע מלשונו שביחס למכר או נתן עצם החזקה של השור משתנה, והוא כבר לא מוחזק למועד, ואילו בהשאלה (כאשר הועד אצל השואל והוא מחזיר אותו למשאיל) זה רק בגלל שההעדה בטלה, ולא בגלל שהחזקה בטלה. זה פלא, שבכל ספר המפתח של הרמב"ם אף אחד לא שם לב לזה – זה משהו נורא פשוט כשמסתכלים בלשון הרמב"ם. שלגבי הדין של מכר או נתן הוא כותב שהוא כבר לא מוחזק מועד – עצם הדין שלו השתנה. ואילו לגבי זה שהשואל מחזיר אותו, למה הוא חוזר לתמותו? לא בגלל שטבעו השתנה, אלא בגלל שיש חסרון של בטול העדה, שהוא לא הועד בפני בעליו. הרבי אומר שלכאורה הרמב"ם סובר את טעמי רש"י והמאירי בשני המקרים השונים – במכר או נתן סובר כמו המאירי דווקא, שבשינוי גמור של רשות יש שינוי בטבע, אבל לגבי שאלה אין שינוי בטבע, כי עדיין כותב שאם הועד אצל הבעלים ואחר כך הוא שואל הוא נשאר מועד, ויש רק חסרון בההעדה בבעלים.

אחרי הנגלה – שיש בזה עוד הרבה דברים יפים מאד אבל נקצר (הכי מענין כמובן להסתכל בים של שלמה, איך שהוא מנגח) – השור זה הנפש הבהמית. הנה"ב של יהודי היא תם, יש בה גם טוב וגם רע, קליפת נגה. נאמר עוד דין, שלא כל כך מכירים – יש שני סוגי תם, יש תם שלא נגח מימיו (תם תמים) ויש תם שידוע כנגחן, רק שלא הועד (לא הצליחו אף פעם לתפוס אותו שלש פעמים יום אחר יום). למאי נפק"מ? שוב, אם השור הועד אצל הבעלים והוא השאיל אותו, ולא אמר לשואל שהוא מועד, אבל השואל ידע שהוא נגחן (שיש לשור הזה שם נגחן), אז השואל צריך לשלם חצי נזק אם הזיק והבעלים את חצי הנזק השני. אבל אם השואל קבל אותו בתור תם גמור, הוא לא צריך לשלם שום דבר, וכל הנזק על הבעלים (אם הוא מועד). זה ממש הלכה, נוגע למעשה, שיש 'צווי דינים' של תם – שיש תם תמים ויש תם נגחן, וזה משנה את אחריות השמירה של השואל, לפי הידיעה שלו באיזה סוג תם זה. תראו את זה ברמב"ם בפ"ד בהלכות נזקי ממון.

נעשה גימטריא יפה: תם תם מועד = 1000, אלף, והשור נקרא אלף. "באין אלפים אבוס בר" – יש שני פירושים ב"אבוס בר", או שהאבוס ריק, או שהאלפים רק מתפטמים ולא עובדים, ולכן כשאין אלפים האבוס מלא (ולעומתם השוורים הם בשביל עבודה). הפירוש הפשוט הוא הפוך, שאם אין לך שורים שעובדים לך אין לך מה לאכול – "בר" במובן של נקי, ריק. יותר סימטרי לומר תם-מועד-תם, אבל מה הכוונה? בתם-תם-מועד אמרתי שיש שני סוגי תם, אבל בתם-מועד-תם אני מדבר על שינוי, שהיה תם ונעשה מועד וחזר לתמותו. מה הפלא בכל הסוגיא של שור תם ומועד, שהבהמה יכולה לחזור בתשובה – זה דבר פלאי ביותר, ששור שהיה מועד יכול לחזור לתמותו. קודם כל שור יכול ליפול מהמדרגה שלו, שהיה תם ופתאום נעשה מועד – היה צדיק ופתאום נעשה רשע (כנראה בהשפעת עוד הרבה רשעים, הוא למד ממעשיהם הלא-טובים ונעשה רשע), ואחר כך הוא חוזר בתשובה. כל הסיפור של תם-מועד-תם שייך לאלף אורות שקבל משה רבינו. אם נחשב תם עם ם דמנצפ"ך, אז רק תם עולה 1000, אז תם-מועד-תם = תם, הכל זה תם אחד. על מי נאמר "כי תם הכסף"? זה נאמר ליוסף הצדיק, ואנחנו דורשים את זה ש"תם הכסף" זה ארבע מאות (ת) שקל כסף עובר לסוחר בשביל לרכוש את מערת המכפלה ושש מאות (ם) כסף שדוד מלך ישראל חי וקים שילם לארונה המלך לקנות ממנו את גורן ארונה למקום מקדשנו. הכל זה תם אחד, ומה שמענין אותנו יותר זה הסימטריא של תם-מועד-תם.

נחזור: הנפש הבהמית מתחילה את דרכה בעולם הזה כתם, וזה התם הראשון, שלא עבר עבירה מימיו – אין לו טבע לעשות עבירות. לכל הגרוע, כתוב שלנפש הבהמית יש תאוות היתר, אבל לעבור עבירה – שזה איסור – זה לא בטבע הראשוני של נפש הבהמית של יהודי. זה ההבדל בין הטבע של נפש הבהמית של יהודי לבין נה"ב של להבדיל גוי – אצל יהודי יש שדין יהודאין, תאוות היתר, ואצל גוי להבדיל יש שדין נוכראין, תאוות איסור. התם הראשון, שלא נגחן בכלל – אף פעם לא נגח – הוא כמו שהקב"ה ברא את הנפש הבהמית של היהודי. אבל ברגע שהוא מתחיל ליפול, והוא מתחיל להתפתות לאיזה שד נכרי חיצוני אולי, למישהו שמפתה אותו, והוא נכשל בעבירה ממש – הוא עדיין תם, עדיין יש לו דין תם. מה זה נקרא מועד? מועד זה שכל כך התרגל לעשות עבירות עד שזה נעשה לו טבע, נעשה לו היתר כלשון חז"ל, והאיסור נעשה בעיניו כהיתר. ברגע שהאיסור נעשה בעיניו כהיתר, זה נקרא שהוא נעשה מועד. מה עושים בשביל להחזיר אותו לתמותו? על פי פשט, להחזיר אותו לתמותו זה שהבעלים ישמרו אותו שמירה מעולה יותר, ולאט לאט הוא יפסיק לנגוח, עד שיבואו תנוקות וימשמשו בו והוא לא יגח אותם יותר. זה נקרא שעשה תשובה בלי שום שינוי רשות. הבעלים יכולים לאלף את האלוף הזה, את השור הזה, ובכח הבעלים להחזיר אותו בתשובה. זו דרך התשובה הרגילה, בלי שינוי רשות. אבל מה זה הדין המיוחד של שינוי רשות? החידוש של שינוי רשות שיש עוד דרך איך לחזור לתמותך. זו לא חזרה בתשובה בדרך הרגילה, אלא פשוט שינוי רשות. מה זה שינוי רשות? הרבי מסביר שאדם משקיע את עצמו – לגמרי – בקדושה. זה חידוש של חסידות: הוא לא 'עושה תשובה' על משהו – לא חוזר בתשובה במובן של "סור מרע" – אלא רק משקיע עצמו ב"עשה טוב", בתורה, בעבודת התפלה, במצוות ומעשים טובים. כל כולו מושקע בדברים טובים, זה שינוי רשות ואז הוא חוזר לתמותו. יש בזה שתי אפשרויות, או שחוזר לתמותו כמו בינוני – שהיצר הרע שלו שם, אבל הוא כפוף לאור הגדול של הקדושה שהוא משפיע לעצמו בזה – או, אצל צדיק גמור, הוא כל כך השקיע עצמו בקדושה עד שזה חדר לו פנימה והפך את המים הרעים של היצר הרע ליצר טוב ממש (בלשון התניא).

בכל אופן, מה שרצינו מכל זה – הרבי לא כותב, אבל יתכן שחשב, כי זה מתאים – שאם כל המושג צו הרחקה הוא איזה מין שינוי רשות של הצד האחר, אז היות שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, אז כל מי שמקבל צו הרחקה, או כל מי שהוא חבר של מישהו שקבל צו הרחקה, אז מתוך הזדהות אמיתית זה כאילו שגם אני קבלתי צו הרחקה (חוץ מהדין שתלמיד שגלה מגלים את הרב אחריו, אבל גם חברים – אם כולנו חברים כל אחד מרגיש בדיוק מה שעובר על השני, זה סיפור של כולנו, אז כולנו קבלנו צו הרחקה), מה צריך ללמוד מזה? צו הרחקה אומר שאני באמת צריך לעשות שינוי רשות. אנחנו פוסקים כאן כמו הרמב"ם, לא כמו המהרש"ל, שבאמת "רשות משנה". הסברא של המהרש"ל זה ראש של מתנגד חזק – אתה מועד אז אתה מועד, מה זה משנה שעברת רשות?! זה כמו שדברנו הרבה פעמים, גם בחסידות, האם אפשר לשנות טבע או שאי אפשר לשנות טבע – זו סוגיא עצומה בעבודה, מאחת-שתים-שלש הסוגיות הכי חשובות של 'עבודה' בחסידות, האם בן אדם יכול לשנות את טבעו. לפי המהרש"ל פשוט שאי אפשר – אתה מועד אז אתה מועד, מה זה שינוי רשות? רבי מאיר שאומר שרשות משנה – זה אצילות, לא עמדו חכמים על סוף דעתו של רבי מאיר, זה מקום אחר לגמרי, ולא אנשים כמונו. רבי יוסי נמוקו עמו, ואנחנו שייכים לדרגה שלו, ואצלו רשות אינה משנה. זה המהרש"ל. אבל, ראה זה פלא, הרמב"ם פוסק ש"רשות משנה", ולא רק בגלל שבטלה העדה, אלא גם בגלל שינוי הטבע, כסברת המאירי (אם יש שינוי רשות ממש). מה אני צריך ללמוד מזה? מוסר השכל של פרשת שבוע. שהענין של צו הרחקה אומר לי – באמת תתן לשור הזה להשתנות, שילך רחוק. הפשט של שינוי רשות זה לא רק ריחוק, אלא שינוי בעלות. עכשיו המזל של מישהו אחר מקיף אותך, ואתה כלול ומוקף בבעלים החדשים.

נאמר ווארט קטן מאד: הרבי אומר שיתכן, על דרך הפשט (לא בחלק של החסידות), שיש שינוי טבע כאשר מוכרים את השור למישהו אחר בגלל שהבעלים השניים יתנהגו עם השור בדרך אחרת, ישמרו אותו יותר טוב, אז ממילא השור יהיה יותר טוב. טוב ויפה, אבל אם הבעלים השניים יותר גרועים – מה אז? ההלכה בנויה על כך שתמיד בעלים שניים יותר טובים מהראשונים? אולי השניים פחות ידאגו לו. חשבתי דבר פשוט, שיכול להיות שעצם שינוי הרשות של השור – בטוח שהבעלים השניים יתנהגו איתו אחרת, אולי יותר טוב ואולי גם פחות טוב – אולי עצם זה שקודם היית בהנהגה מסוימת, שלטון מסוים עליך, וכעת יש בעלים אחרים (שבטוח שיתנהגו אחרת, לפי אופיים), אז עצם הדבר שאתה צריך להשתנות ולהסתגל (רק יהודי מסוגל, מאד קשה להסתגל למשהו אחר), עצם הכרח להסתגל לכך שאתה מונהג אחרת (לא משנה אם פחות טוב או יותר טוב), זה מתיש את היצר, מתיש את הטבע. כמו שאומרים שיש בטלטול התשה – שזה גם חלק מצו ההרחקה של השב"כ. הוא פשוט שהטלטול-הטרטור יחליש אותך (כמו הדין של סוטה, שמזיזים אותה בשביל להתיש). לכאורה אפשר להסביר גם כך, שבשינוי רשות יש התשה, לכן יש סיכוי שהשור יהיה יותר טוב. בכל אופן, זה היה מאמר מוסגר.

מה שצריך ללמוד בטוב, שאם כולנו צו הרחקה בזכות החברים – שלשה חברים או יותר – אז מוסר השכל שכולנו צריכים לשנות רשות. באמת אנחנו פוסקים ש"רשות משנה", וצריך לקבל בעלות חדשה. הרבי אומר שהכוונה היא להשקיע את עצמך בקדושה, בתורה, בעבודת התפלה ובמעשים טובים. אבל עוד יותר פשוט זה לקבל שינוי בעלים. אם השור המועד חוזר להיות תם אצל אותם בעלים – זה מוסר. זה ספר מוסר, שאתה מועד, ומה עושים שתחזור להיות תם? תלמד מסילת ישרים, אורחות צדיקים, חובת הלבבות – תלמד טוב טוב, ותחזור לתמותך, עד שיבואו וימשמשו בך ולא תצעק. יש מדת הכעס על מי שמתקרב, ותרגיל את עצמך שמישהו יתקרב ולא תכעס. זה מוסר – תלמד ספר מוסר ותנהג לפי המוסר. מה זה חסידות? אתה צריך להקנות את עצמך למישהו, לשנות בעלות. בעצם הבעיה של אדם שהוא חושב שהוא בעל הבית על עצמו, ואתה צריך להקנות את עצמך. מישהו שפעם ראה את כתב ההתקשרות אחרי שהמגיד הסתלק. אחרי הסתלקות המגיד אדה"ז ורבי זושא והמהרי"ל מאניפולי – שלשה חברים צמודים – כתבו כתב התקשרות לבן המגיד, שמקבלים אותו עליהם כרבי. כתב ההתקשרות הוא פשוט מאד, אפשר לקרוא אותו, שאנחנו מוסרים לך את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – מקנים את עצמנו לך. אין לך שינוי רשות יותר מזה.

לפני שבוע דברנו על הלבשה, על בטול, וכעת מצאנו עוד ווארט – עוד נושא בתורה, שנמצא בפרשת שבוע – שלחזור לתמותך זה להקנות את עצמך. מוסר השכל של צו הרחקה זה פשוט להקנות את עצמך לצדיק, אז "מרובה מדה טובה". מה שרוצים לפעול צו הרחקה, שתפסיק להיות מועד במה שאצלם זה דברים רעים, זה אומר שבאמת מה שדרוש כאן זה "רשות משנה", אבל באופן של שינוי טבע לפי הרמב"ם, שזה לא השאלה אלא הקניה (מכירה או נתינה) – נתינת עצמך. כמו הכתב הזה של התקשרות התלמידים לבן המגיד. עדיין הבעל שם טוב חי וקים, אז אפשר לחשוב שאני מקנה את עצמי לבעל שם טוב (נתחיל מהקל...). אמרנו שבכל השיחות האלה יש תמיד פחד של שבירת כלים אחרי השיחה, אז כדי לא לגרום לשבירת כלים נתחיל מהקל. היות שיש כאן ב"ה הרבה שורים טובים – הרבה תלמידים שמבינים דבר – אז זו סוגיא טובה של "רשות משנה", זו שם הסוגיא וזה שם הפסק. אנחנו פוסקים כמו הרמב"ם (אם כי פעם אמרנו שלע"ל נפסוק כמו המהרש"ל – כמו בית שמאי – אז עוד חזון למועד). לחיים לחיים! שנזכה לשחרור של כל עם ישראל. רצינו לדרוש גם את המשמעות של מעצר בית, אבל נשאיר את זה. כעת דרשנו צו הרחקה, העולה אור אין סוף. שנזכה להקנות את עצמנו לאור אין סוף ב"ה, להשקיע את עצמנו באור אין סוף ב"ה, וזה ישנה את הטבע שלנו לגמרי לטובה.