ד. מחרוזת פסוקי צדיקים במשלי

במודעה של הערב כתבו את הפסוק ממשלי "ברבות צדיקים ישמח העם ובמשֹל רשע יאנח עם". ישנם חמשה פסוקים במשלי שיוצרים יחד מחרוזת – אחד פותח ואחד סוגר, ובמוחש רואים שכל הפסוקים האלה (אם כי לא כתובים אחד אחרי השני) הם המשך אחד. זה אחד הדברים היפים בתנ"ך, שיכולה להיות ממש מחרוזת, של חמשה פסוקים, אף על פי שלא כתובים אחד סמוך לשני. הראשון, במשלי יא, י: "בטוב צדיקים תעלֹץ קריה [עיר] ובאבֹד רשעים רִנה".

כל הפסוקים האלה נדרשים בענין פורים, על מרדכי והמן, אם כי שהפשט הוא שהרשעים הם לאו דווקא גוים – בפשט זה גם יהודים – אבל בכל אופן חז"ל דורשים את הניגוד בין הצדיקים לרשעים ברוב הפסוקים האלה על היהודים והגוים במגלה, כמו בניגון ששרנו כעת בהשגחה פרטית, "ארור המן... ברוך מרדכי... ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים".

שוב, הפסוק הראשון "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה" (בחינת "יצחק ירנן", "באבד רשעים").

הפסוק השני, בפרק כח פסוק יב, ממש ממשיך את הפסוק הראשון, ואומר "בעלֹץ צדיקים [קודם הקריה עלצה, ועכשיו בפסוק השני הצדיקים עולצים] רבה תפארת [יש הרבה תפארת כאשר הצדיקים שמחים] ובקום רשעים יחֻפש אדם". יכול להיות שמכל הפסוקים זה הכי מענין. מה זה "יחֻפש אדם"? רש"י כותב שמחפשים אותך, מחפשים אותך בשביל להעליל עליך כל מיני עלילות. אז מה העצה? העצה היא הרישא דקרא – "בעלץ צדיקים רבה תפארת". אחרי שנאמר את כל חמשת הפסוקים נחזור לפרש אותם יותר בפרוטרוט. "בעלץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחֻפש אדם".

בא הפסוק הבא (הכל לפי סדר הפסוקים במשלי) – כח, כח – וממשיך את הפסוק הזה, ואומר: "בקום רשעים [סיום הפסוק השני] יסתר אדם [קודם היה 'יחֻפש אדם', וכאן 'יסתר אדם'] ובאבדם ירבו צדיקים". בפסוק הראשון היה "באבד רשעים רנה", וכאן אותו אבדון של הרשעים – "ובאבדם" – "ירבו צדיקים". סימן שמה שהיה כתוב ברשע דקרא, "בקום רשעים יסתר אדם", זה ההיפך מ"ירבו צדיקים". אבל כאשר הרשעים אובדים, אז ירבו צדיקים.

אחר כך בא הפסוק הרביעי (משלי כט, ב) ממשיך את השלישי, והוא הוא הפסוק שכתבו על המודעה – משום מה מכירים אותו יותר טוב משאר הפסוקים, כנראה – "ברבות צדיקים [המשך ל'ירבו צדיקים'] ישמח העם ובמשֹל רשע יאנח עם".

הפסוק הרביעי היה "ברבות צדיקים", והאחרון בא בהשוואה אליו (כט, טז), ואומר "ברבות רשעים [בניגוד ל'ברבות צדיקים'] ירבה פשע [כאן דרוש של לשון נופל על לשון בין רשע ל-פשע, שזה הלעו"ז של שע נהורין, של שעשוע. הלעו"ז של השעשוע של הקדושה זה הרשע והפשע] וצדיקים במפלתם יראו". זה הסוף. ההתחלה היתה "ובאבד רשעים רנה" והסוף "וצדיקים במפלתם יראו".

כאן יש לנו תופעה מאד יפהפיה של התנ"ך, חמשה פסוקים במחרוזת. כמובן שיש הרבה פסוקים בתנ"ך שמשוים בין צדיקים לרשעים – לא יותר מדי, אבל עוד כמה וכמה וכמה פסוקים שיש בהם צדיקים ורשעים – אבל כאן באופן מוחשי לגמרי רואים שהפסוקים האלה יוצאים אחד מהשני וזה יוצר מחרוזת. לכן זו התבוננות (לקח לי הרבה זמן ללמוד בעל פה את חמשת הפסוקים, אבל אחרי שלומדים בעל פה אפשר כבר להתבונן בהם, למלל אותם, לנגן אותם). כדי שלא נשכח את זה, לפחות עד סוף ההתוועדות, נאמר עוד פעם אחת:

בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה.

בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם.

בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים.

בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם.

בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ.

כעת נסביר יותר בפרורוט: "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה" (כל הקריה שמחה, זה גם קרית הישיבה). כנראה המלה "תעלץ" תפסה. מי עלץ? חנה הנביאה, כך פותחת את שירתה-תפלתה, "עלץ לבי בהוי'" – עלץ זה צלע הפוך, כנראה שייך לאשה. יש עשרה לשונות של שמחה, ועלץ זו אחת הדרגות הכי גבוהות. יש בשני הפסוקים הראשונים שתי עליצות, "תעלץ קריה" ו"בעלץ צדיקים". למה דברנו קודם על בצבוץ? זה הר"ת כאן – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "ברבות צדיקים", הכל בץ, הצדיקים מבצבצים ועולים, כמו שחז"ל אומרים שעתידים צדיקים לבצבץ ולעלות לירושלים. מה זה הבצבוץ שלהם? בטוב צדיקים, בעלץ צדיקים, ברבות צדיקים. עלץ זה צדיק עולה, גם צדיק עליון, וגם צדיק תחתון עולה להתחבר עם הצדיק העליון.

"בעלץ צדיקים רבה תפארת". יש כמה פירושים במפרשים: כשיש צדיקים עליצים – כמו ר' איציק, ושאר הצדיקים העולצים – אז העם מתפאר. אם יש לעם ישראל צדיקים עצובים, העם לא מתפאר בהם. אבל אם יש לו צדיקים עליצים, אז "רבה תפארת". שוב, המפרשים מסבירים שהעם מתפאר בצדיקים שלו, דווקא כשהם עליצים. לכן רק צריך להיות צדיקים עליצים, ואז "רבה תפארת".

אבל "בקום רשעים", אם הרשעים קמים, "יחֻפש אדם". אמרנו שיש פירוש של רש"י, הפשט הכי פשוט, שמחפשים את האנשים – מחפשים את הטובים. רואים שגם בפסוק השני ("יחֻפש אדם") וגם בשלישי ("יסתר אדם") יש עוד סוג חוץ מצדיקים ורשעים – "אדם". יש לנו צדיקים ויש לנו רשעים ויש לנו אדם. בשני הפסוקים האדם הוא לכאורה גם צדיק, אבל בכל אופן לא קוראים לו צדיק אלא אדם. אפשר לומר ש"אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", "ועמך כֻלם צדיקים". אבל אפשר לומר דבר יותר מסתבר – אם יש בפסוק אחד צדיקים ורשעים ואדם, אז האדם הזה בפוטנציאל להיות צדיק. הוא לא רשע, והוא עדיין לא צדיק בפועל, אז אולי הוא הבינוני של התניא. על הבינוני של התניא כתוב "כולי האי ואולי", שאם תעבוד קשה כולי האי ואולי תהיה צדיק. זה גם משהו יפה, אולי זה אפילו אסמכתא לחז"ל שיש שלשה סוגים – צדיקים, רשעים ואדם. כאן זה אדם של הקדושה, ולא אדם בליעל – לא "עת אשר שלט האדם באדם".

שוב, הפסוק השני אומר "בעלץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחֻפש אדם". או שמחפשים את האדמים האלה, להפיל עליהם תיקים שונים – זה פירוש רש"י. האבן עזרא אומר משהו דומה לזה – שמחפשים את הכסף שלך, מס הכנסה רודף אותך, "יחֻפש אדם" לעקל את ההון שלו, לעשוק אותו. רבינו יונה אומר משהו יפה, ש"בעלץ צדיקים רבה תפארת" – הטבע של הצדיק זה לפאר את כולם, ללמד זכות על כולם. אז אם יש צדיקים עליצים אז יש גם הרבה תפארת, יש הרבה שבח ותהלה. אבל אם יש רשעים, "ובקום רשעים", אז מה התקשורת מלאה? אם יש צדיקים עליצים התקשורת מלאה שבחים ותפארת של עם ישראל (לא הפירוש שאמרנו קודם, שהעם מתפאר בצדיקים) – הצדיקים בעצמם משדרים רק תפארת, כמו הצדיקים האמתיים של החסידות, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רק לפאר ולשבח את עם ישראל. אבל "ובקום רשעים יחֻפש אדם" זה שהתקשורת רק מלאה עלילות – העיקר זה לא תיקים במשטרה או עלילות במס הכנסה, אלא השמצות, שהתקשורת מחפשת כל פגם אפשרי כדי להכפיש אותך. זו המגמה הכללית של התקשורת בזמן קימת רשעים – מחפשים כל פגם, ההיפך מ"רבה תפארת".

יש עוד פירוש, שחוזר גם ב"יסתר אדם", שאם יש שלטון של רשעים הוא משפיע על הצבור – לא עלינו, אנחנו רואים את זה, לאחרונה דברנו כמה פעמים על ההסטוריה של הדור האחרון כאן בארץ, העליות, במיוחד מעדות המזרח, איך שהשלטון לקח את הנוער וקלקל אותו בצורה הכי זוועתית, כולל גניבת נפשות ממש (שאתמול קראנו בעשרת הדברות "לא תגנב", שבגניבת נפשות הכתוב מדבר) – ובהשפעת שלטון הרשע הצדיקים מתמעטים. האוירה של מי שלמעלה בשלטון משפיעה על כל הצבור, אז כולם נעשים רשעים ר"ל. או בכפיה, כמו שהיה פה בארץ, או שלא בכפיה – רק בהשפעה של מקיף, השראה של קליפה. לכן "יחֻפש אדם" ובפסוק הבא "יסתר אדם" הכוונה שבקושי אפשר למצוא בן אדם, כי יש כאן רשעים בשלטון. זה עוד פירוש ל"יחֻפש אדם", יש כמה וכמה פירושים. יש עוד פירוש חמישי, שמי שהוא באמת "אדם" פשוט יורד למחתרת. הוא אדם, ולא רוצה להפסיד את האדם שלו, אז אין לו ברירה – רק לרדת למחתרת. אנחנו תמיד אומרים שהדור שלנו, של גאולה ומשיח, זה דור שהכל על השולחן – אין יותר מחתרות ו'מתחת לשולחן'. בכל אופן, הפסוק כאן אומר "ובקום רשעים יחֻפש אדם".

יש עוד פירוש, שכמעט כתוב, ש"יחֻפש אדם" זה יתחפש אדם (יכול להיות שמישהו אומר משהו דומה לזה) – זה ממש פורים. רעולי פנים – "יחֻפש אדם". "בקום רשעים" אין ברירה, צריך לשים משהו על הפרצוף.

אז יש פרצוף שלם של פירושים חמודים מה זה "ובקום רשעים יחֻפש אדם". תן לחכם ויחכם עוד, איך לכוון את ששת הפירושים כנגד ו"ק או כנגד משהו אחר, כרצונכם – כרצון כל המחופשים. זה היה הפסוק השני, עם דברים מאד יפים, מה זה "רבה תפארת" ומה זה "יחֻפש אדם".

הפסוק השלישי ממשיך אותו: "בקום רשעים יסתר אדם" – כולם נסתרים. אפשר לומר שכולם עוסקים ב'נסתר'. אין מה לעשות עם נגלה, כי המשפט הוא לא משפט עברי, אז חבל על הזמן, אבל בנסתר תמיד אפשר לעסוק. אולי בזכות זה שעוסקים בנסתר אפשר לסתור את הבנין שהקימו הרשעים, כי בלמוד הנסתר יש גם כח של סתירה. לכן הפסוק הרביעי אומר "בקום רשעים יסתר אדם ובאבדם ירבו צדיקים".

מה"ירבו צדיקים" מובן ש"יסתר אדם" היינו מיעוט צדיקים, היינו כנ"ל שכאשר יש השראת רשעים במדינה אין הרבה צדיקים במדינה. לכן שמענו, ממש בזמן האחרון, שיש צדיקים שרוצים לעזוב את הארץ – כי אי אפשר להיות פה אדם. אנחנו לא בעד זה, אבל יש סברא כזו. אז יש "יחֻפש אדם" ויש "יסתר אדם", "ובאבדם ירבו צדיקים". קודם היה "באבד רשעים רנה" וכעת "באבדם [של הרשעים] ירבו צדיקים".

הרביעי זה הפסוק שפרסמו על המודעה, "ברבות צדיקים ישמח [קודם היתה מלה יותר מענינת, 'יעלץ'] העם ובמשֹל רשע יאנח עם". כאן יש שני דיוקים, למה אצל צדיקים כתוב "העם" (ב-ה הידיעה) ואצל הרשע "עם", וכן למה "צדיקים" בלשון רבים ו"רשע" לשון יחיד (בשונה מכל הפסוקים עד כה). לגבי הדיוק הראשון, "העם" ו"עם", יש פירוש אחד שאומר ש"העם" זה כולם יחד ו"עם" זה כל אחד בנפרד. כאשר יש צדיקים רבים, שהם גם בשלטון, אז העם ביחד, והוא שמח ביחד. השמחה היא שמחה פומבית, עושים אירוע גדול, שמח. זה "ישמח העם", כך הוא מסביר, אבל "במשול רשע" אם מישהו יאנח בפומבי יתכן שגם ישימו אותו בבית סהר, לכן הוא הולך להתאנח בחדרי חדרים, בינו לבין עצמו. הוא הולך לאיזה מקום ושם הוא נאנח עמוק – זה "עם", יחידים, לא ביחד.

אבל חשבנו שיש פירוש יותר עמוק בזה, ש"העם" ב-ה הידיעה היינו העם הידוע, ו"עם" זה סתם עם. מה זאת אומרת? לא שמדובר בכלל ובפרט – יתכן שאפשר לקשר בין הפירושים, אבל – "העם" היינו עם עם הזדהות ותודעה של נבדלות. "ברבות צדיקים ישמח העם" היינו שהעם מכיר בעצמו שהוא העם הנבחר, לא סתם עם אלא העם. לענ"ד הפירוש הזה אפילו יותר טוב בפשט. "העם" זה עם שיודע מי הוא, הצדיקים משדרים ומשרים על העם את התודעה מי אתה עם ישראל, מה זה עם ישראל. במה הוא שמח? בתודעה, בהזדהות האמתית שלו. אבל "במשול רשע יאנח עם" – הוא איבד את הזיהוי, את התודעה מי הוא, את העם הנבחר שלו. זה בדיוק מה שהרשעים רוצים לפעול, אבוד היחודיות והנבחרות של עם ישראל. נוסיף לזה איזה דרוש בשרש של "יאנח" – אנח – ונדרוש את זה כנוטריקון אין חי, אין חיות. הסממן של "במשול רשע" זה שמוציא את כל החיות, כל החיוניות, מהעם. ברגע שאין לך חיות אתה נאנח. ידוע ש-חיות בגימטריא משיח בן דוד – הוא החיות, עם ישראל חי עם משיח בן דוד. אבל "במשול רשע יאנח עם", אין חיות, כל אחד נאנח (קשור לפירוש הראשון – כל אחד הולך לחדר שלו ונאנח אנחה עמוקה, וזהו).

לגבי הדיוק השני, למה כתוב "צדיקים" ו"רשע"? פשיטא שכאן צריך להיות "צדיקים" (כמו בפסוקים הקודמים), שהרי זה "ברבות צדיקים", אבל "במשול רשע יאנח עם" בלשון יחיד. יש מי שמפרש את הדיוק, ואומר שצדיקים – גם בממשלה – יש איגוד וחבור של כמה וכמה צדיקים, ואילו כשרשע תופס את השלטון יש בדרך כלל אחד שהוא 'אנא אמלוך'ניק', שעליו כתוב "וימלך... וימת", אני אמלוך, לכן זה סממן של ממשל הרשעים. יתכן שיש הרבה רשעים – "ברבות רשעים", כמו בפסוק האחרון – אבל מי שמושל זה אחד שכל כולו גאוה של קליפה, של לעו"ז, של "אני אמלוך". זה פירוש, וכשיש "במשול רשע יאנח עם" – יתכן שאנחת העם גם מועילה להמית אותו בסוף, "וימלך... וימת".

אחר כך בא הפסוק החמישי, האחרון, שבהשוואה לפסוק הקודם פותח "ברבות רשעים", ומה החידוש שלו? מחדש ביטוי שלא היה בכלל על מעשה הרשעים – "ברבות רשעים ירבה פשע", רשעים ופשע זה הא בהא תליא. אם אתה רואה שיש הרבה פשע במדינה, תדע לך שזה בגלל שמי שמושל כאן זה רשעים. זה הסימן. אם היה לך ספק אם המנהיגים של העם הם צדיקים או רשעים תסתכל מה קורה – יש פשע? יש ריבוי פשע במדינה, או שאין ריבוי פשע? הפסוק הזה אומר שאם יש ריבוי פשע סימן שיש ריבוי רשעים. ריבוי רשעים זה הפושעים בעצמם, אז מה הוא חדש? הוא לא התכוון ש"ברבות רשעים" זה הפושעים עצמם, אלא שזה המושלים (המפרשים גם אומרים שכל הפסוקים כאן קושרים לממשל של צדיקים, גם "בעלץ צדיקים" וגם "ברבות צדיקים", אבל במיוחד "ברבות צדיקים", וכך גם "ברבות רשעים"). הסוף הוא "וצדיקים במפלתם יראו". זה מזכיר את הפסוק "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". הצדיקים בסוף רואים במפלה המופלאה של הרשעים.

שוב, זה רק בשביל לשיר את הפסוקים האלה, ולדעת שיש תופעה כל כך יפה בתנ"ך.

נסיים את הפרק הזה עם רמז יפה: יש כאן חמשה פסוקים, שכל אחד מתחיל עם ב – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "בקום רשעים", "ברבות צדיקים", "ברבות רשעים". שלשה מהפסוקים מתחילים עם צדיקים ושנים עם רשעים, אבל כולם מתחילים עם ב – או ביחס לצדיקים או ביחס לרשעים. נתבונן רק בשלשת הפסוקים שמתחילים עם הצדיקים – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "ברבות צדיקים". מה הסימן? "סימנים עשה", וכמה שיותר סימנים מקלים על הזכרון של הפסוקים בעל פה. כמו שאמרנו שלעתיד לבוא עתידים צדיקים שמבצבצים ועולים לירושלים – כל הצדיקים האלה מבצבצים ועולים – אבל יש עוד דבר שכתוב לגבי צדיקים לע"ל, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. שרש עטרה, עטר, ר"ת עלץ-טוב-רבה (לא לפי סדר הפסוקים, שרש שלשת הדברים שאמורים על הצדיקים). עוד תופעה יפה: עלץ טוב = רבה. שני השרשים הראשונים שוים לשרש השלישי, שעולה אור, אין סוף, רז. אם כן, שלשת השרשים עולים אור אין סוף, שזה ממש "צדיקים יושבים... ונהנים מזיו השכינה", נהנים מאור אין סוף. אור שייך במיוחד לטוב, "האור כי טוב", ועלץ זה "ליהודים היתה אורה ושמחה", ו-רבה זה ריבוי טוב ואור – עולה אין סוף.

אור אין סוף = צו הרחקה. יש כאלה שהשתחררו מהכלא, וכדי שהשב"כ לא יהיו מדי מסכנים הם צריכים במשהו להתנקם, אז יש להם את הקלף הזה של צו הרחקה. תיכף נסביר – אחרי עוד הפסקה – את המשמעות. כמו ששמענו מר' איציק, שצריך לפרש הפוך ממה שאתה חושב. אתה חושב שעשו נגדי משהו – כמה שזה קשה, להיות יומים בכלא זה קשה, להיות כמה חדשים בצו הרחקה זה קשה – אבל צריך להתבונן איזה טוב יצמח מזה, מה כבר טוב. זה החלק השלישי. רק אמרנו את הגימטריא שמי שזוכה לצו הרחקה זוכה לאור אין סוף – עלץ טוב רבה.

כעת נאמר פשט: הפשט של "בטוב צדיקים תעלץ קריה" זה שכאשר טוב לצדיקים – שהצדיקים מושפעים כל טוב סלה – "תעלץ קריה". לכאורה מכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא טוב לצדיקים בטוב הנראה והנגלה, לכאורה זה פועל את ההיפך מ"תעלץ קריה" – שכולם עצובים. אבל אפשר לדרוש את זה למעליותא, על דרך החסידות, ש"בטוב צדיקים" זה לא רק על משהו אובייקטיבי. אף פשטן לא יאמר את זה, אבל לפי החסידות כל דבר צריך להיות קודם כל בתוך הגברא, בתוך הנשמה. כתוב שיש צדיקים שיש להם כל טוב סלה והם חיים בגיהנם, מבחינה נפשית. יש להם הכל, אבל החיים שלהם הם גיהנם אחד רגיל. לעומת זאת יש צדיק, כמו שמסופר על רבי זושא מאניפולי (שההילולא שלו בתחלת חדש שבט, שאנו כעת בסופו – זה חדש של צדיקים בכלל, אמרנו שהפסוקים נדרשים על פורים, אבל כל המחרוזת שייכת לשבט שהאות שלו בס"י היא צ, אז כל הצדיקים ולעומתם הרשעים זה מעניני דיומא), שלא משנה באיזה מצב אובייקטיבי הוא נמצא – תמיד טוב לו, וכך כל צדיקים. יש מפרשים על הפסוקים, כמו רבינו יונה ועוד, שצדיק תמיד טוב לו ורשע תמיד רע, וזה ההבדל בין צדיקים לרשעים. עיקר עבודת השמחה זה במחשבה – מחשבה אותיות בשמחה, "חשוב טוב יהיה טוב". כשאני אומר "בטוב צדיקים" יש שלש אפשרויות לפרש: או שהצדיקים מושפעים בכל טוב הנראה והנגלה, זה הפשט. או שלצדיקים יש טוב פנימי, בלי להתחשב במצב החיצוני שלהם. ועוד פירוש, שצדיקים תמיד חושבים טוב, תמיד מקיימים "טראכט גוט ועט זיין גוט". כל הפירושים האלה נכונים, ו"בטוב צדיקים תעלץ קריה, ובאבד רשעים רנה".

על צדיק כתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". "טוב צדיקים" זה גם שרש הפוריות של הצדיק. צדיק זה היסוד, הברית, וזה שיש צדיק עליון וצדיק תחתון זה זיווג, ומתוך הזיווג יש "פרו ורבו". ככל שיותר טוב לצדיק כך הוא פורה יותר. וממילא הכל מתחיל ב"בטוב צדיקים" ונגמר ב"ברבות צדיקים" – "רבו". נלך מיד ל"ברבות צדיקים ישמח העם". אני יכול לחשוב שזה רק מצב אובייקטיבי, שב"ה יש הרבה צדיקים. למה? איך זכינו לזה? אולי בגלל החינוך, איני יודע למה. הקב"ה עזר וזכינו שיש הרבה צדיקים בישיבה. אבל זה לא רק הפירוש הזה. איך מגיע מצב כזה בעם? אנחנו רוצים שיהיה "ברבות צדיקים", איך עושים את זה? חייבים לומר שהצדיקים האמתיים, מעט הצדיקים שיש בהתחלה (כאשר "בקום רשעים יסתר אדם", ויש רק מעט מאד), הם "מועט המחזיק את המרובה" ויש להם כח של פוריות, של "פרו ורבו", והכח הפורה שלהם זה הטוב שלהם וכח ה"רבה" שבהם שהם מרבים צדיקים כיוצא בהם, "פרו ורבו" נקרא להרבות את הדמות. אפילו הפשט הכי פשוט, מי זה צדיק? אחד ש"ממנו יראו וכן יעשו", דוגמה חיה איך צריך להיות. זה, כמו שהרמב"ם כותב פשט, שתלמיד חכם אמיתי שמקדש שם שמים זה אחד שכל מי שמסתכל עליו אומר שככה ראוי להיות. ממילא, "ברבות צדיקים" זה לא רק מצב שיש פתאום הרבה צדיקים, אלא צדיקים שמרבים את עצמם, שמתרבים. בין הצדיקים שמטיבים, בגלל שיש להם טוב עצמי, שעושה פרי – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – בין ה"טוב צדיקים" ל"רבות צדיקים" (כח הצדיקים להתרבות) יש ממוצע של "בעלץ צדיקים", השמחה והטוב לבב שלהם מרב כל. כל זה בסוף נעשה העטרה של הצדיק, ודרך העטרה – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" – הם נהנים מאור אין סוף, "ונהנים מזיו השכינה".

עד כאן חמשת פסוקי הצדיקים, הכל בהשראת הרב יוסי כאן, שכתב את הפסוק על המודעה. באמת הפסוק הרגיז אותי, לכן חשבתי עליו הרבה, עד שמצאתי שיש עוד הרבה פסוקים יחד, אז זה כבר מתחיל להיות שמח. לחיים לחיים.