ה. השלמות (כ"ה חשון, בית הרב):

א. ביצהר אמרנו שהשרש של 'חזקה' זה אמונה בנפש – שאני מאמין שזה שלי. זה גם שרש הקשר בין המוריש ליורש, מה ש"ברא כרעא דאבוה" בנצח שרש הקשר ביניהם הוא האמונה בנפש. ואילו עיקר שרש הכיבוש בכתר הוא הרצון, התקיף ויוצא וכובש. רצון זה כתר מלשון כיתור – שמקיף את היעד וכובש אותו (כמו כבוש אוכלין). זה שאמרנו שגם תענוג כובש, וזה הכבוש שלנו – הוא כובש בהיותו נשמת הרצון, ואז מה שמקיף את הנכבש זה מים (כמו כבוש במים). אבל הכבוש היותר חזק זה הרצון, כמו כבוש בציר (אותיות רץ). תענוג גם שייך לאמונה, כלומר שתענוג הוא בעצם באמצע – יש לראות את התענוג ככלול בפרצוף עתיק, שאז קרוב לאמונה, ויש לראות אותו כז"ת דעתיק שאז מתלבש באריך ובפרט בגלגלתא דאריך שהיא מקור הרצון. אם כן, השרש האמיתי של חזקה – רק ששם אמרנו שגם יש כבוש בפנים, חביון עז העצמות – והשרש האמיתי של כבוש זה רצון.

הכל בשבלי הרמז: (יש אהבה ורצון, אבל כאן אמונה ורצון – עם ו החיבור ר"ת אור) אמונה רצון = 448 = כבוש חזקה. ההפרש בין אמונה ל-חזקה הוא חי (הממוצע הוא פלא והכנפים טט, כמבואר סודו בהרבה מקומות בכתבי האריז"ל, או"י ואו"ח בט"ס דז"א, לכן יש חי אותיות ב-ו צירופי ש-די ושם א-לי, שאלו הכוונות של ברכות השחר ושל חי פסוקי "יהי כבוד") וממילא רצון הוא חי יותר מ-כבוש – "חי חי הוא יודך כמוני היום". בחמשה חומשי תורה יש רק מלה אחת עם טט – "טטפת". בתנ"ך יש כנראה עוד יא פעמים טט, כשברוב המקומות השרש הוא שטט (ראשון ואחרון בנביאים, וסה"כ ז מתוך יא). הפעם הראשונה, ביהושע, מדברת על כבוש (מה קורה אם לא כובשים): "ידוע תדעו כי לא יוסיף יהוה אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשטט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם יהוה אלהיכם". לטטפת ולשטט = 882 = ב"פ אמת (ממוצע), 21 ברבוע. ט (שהוא גם רבוע) זה אמת – האורות יורדים מהכתר ליסוד ועולים מהיסוד לכתר (כמו "מכתם" – תחלת תקון הכללי לרבי נחמן – המשכה מכתר ליסוד, מ"כתם" ל"מכתו תם"). כל הרמז הוא סביב הפשט שאמונה ורצון זה חזקה וכבוש.

ב. הרבי בשיחה, חוץ מזה שאומר שכבוש זה תורה וחזקה זה מצוות, גם אומר שכבוש זה עבודת צדיקים וחזקה זה עבודת בעלי תשובה. הרבה פעמים בחסידות כשאומרים עבודת בע"ת זה כמו עבודת הבינוני של התניא. השאלה כאן האם בע"ת באמת עובד את ה' כמו צדיקים, אפילו בסוף. הרבי מסביר בשיחה שהצדיק, כמה שהוא צדיק ואחוז בשמים, כמה שהוא לא ירד לארץ עדיין יהיה קצת מרחף – הוא לא תופס את המציאות כפי שהיא – ואילו בעל תשובה שהיה שם ויצא משם והוכיח את עצמו שעמד בנסיון (לגבי צדיקים לא יודעים מה היה קורה איתם בנסיונות), הוא לגמרי לגמרי מייצג את הארץ, "אמת מארץ תצמח". לכן הוא חזקה – "והארץ לעולם עומדת", משהו נצחי. אם באמת זה הבינוני יש מעלה בעבודת הבינוני – "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי", המתוק מלכתחילה זה הצדיק בעבודת ה"אתהפכא" והפיכת החריף והמר לערב ("כל ישראל ערבים זה בזה") זה הבינוני בעבודת ה"אתכפיא [המביאה לידי אתהפכא]" שעל ידי כך "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". יש בכך מעלה גדולה, ובשביל זה ה' ברא את ה"רובא" – אזלינן בתר רובא – כבינונים. יחיד ורבים הלכה כרבים – הצדיק והבינונים. עיקר ההבדל בתניא שהצדיק הוא שליט על הלא-מודע שלו, על ההעלם, על חמדת הלב לפני שהיא עולה למח. הבינוני עוסק רק במחשבה-דבור-מעשה שלו, ואין שליטה וגישה ללא-מודע בנפש. היא הנותנת – שזה נושא שאיני זוכר שהוא מוסבר בחסידות – שבגלל שלצדיק יש את החידוש המופלא הזה של גישה לחלקי הלא-מודע שלו, נגזר מכך שלגבי חלקי המודע שלו הוא קצת מרחף, הוא לא מלובש שם לחלוטין. בשבילו זו עבודה קלה, וכל דבר שהוא עבודה קלה האדם מתייחס אליו קצת חפיף, קצת בריחוף. ואילו הבעל תשובה, שאין לו שום גישה ללא מודע, העבודה שלו לגמרי במודע – שם הוא מונח ושקוע ומצליח להתגבר על הרע, לפחות לסלק אותו מיד כשזה עולה לו למח.

יש מאמר חז"ל "אל יאמר אדם אי אפשי... אלא אפשי ומה אעשה" והחידוש של המגיד שבעל תשובה כן צריך לומר "אי אפשי". לכאורה זה סתירה לכל מה שאמרנו, כי אם הצדיק אומר "אפשי" זה על דרך ריב"ז שאומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי" – שלא יודע מה קורה איתו בהעלם הנפש, לא יודע מה יהיה איתו – ואילו שבעל תשובה יכול לומר "אי אפשי" (לגמרי) סימן שאני שליט על הלא-מודע לגמרי, ובשום מקום בנפש איני רוצה בכך. התירוץ לכאורה צריך להיות שהיא הנותנת, לפי מה שהסברנו קודם, שהיות שהעסק של הצדיק הוא בלא-מודע האפשי ואי-אפשי שלי כולו בלא-מודע, ורק צדיק גמור שירש לגמרי את הרע בלא-מודע, ואילו צדיק שאינו גמור אולי יש לו שרש פורה רוש ולענה שלא תיקן לגמרי, ולכן גם כשאתה צדיק גמור "היה בעיניך כצדיק שאינו גמור (צדיק ורע לו)" (ע"ד "היה בעיניך כרשע"), ולכן אולי יש משהו ש"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", ואילו בע"ת לא יכול לגשת ללא-מודע ולכן לא צריך לחשוב על זה בכלל ("סורו רע" בלא-מודע, אז שיעסוק רק במודע, ושם צריך להיות "אי אפשי" לגמרי). מה זה מוסיף לנו בהגדרת המושג כבוש? אמרנו שהחדוש של כבוש – הרבי מביא את זה, אבל לא בהקשר זה – שכבוש מקדש גבולין ותחומין ונהרות, וצריך לומר שהם הלא-מודע שבנפש, ה"עד ועד בכלל". "עד ולא עד בכלל" זה עד המודע ולא עד הלא-מודע, ו"עד ועד בכלל" הכוונה עד ללא-מודע. זה מאד מחזק את הענין שכבוש זה עבודת צדיקים. זה אפילו מסביר את הבעיה של דוד שהלך לגבולין לפני שכבש סמוך לפלטין – זה הסימן שעבודת הצדיק היא קצת חפיף לגבי המודע. תמיד זה פלא, "דוד מלך ישראל חי וקים", מלכא משיחא, איך הוא שוכח לכבוש סמוך לפלטין שלו והולך לכבוש רחוק. היא הנותנת, שאם באישיות לא כל-כך מבדיל בין המודע והלא-מודע, אז כל הנשמה היא גדר נקודה, ואם יש הבדל בין חלקים בנשמה זה גדר הצטרפות (ואפילו בתוך המודע גופא המחדו"מ זה כנראה שלשה רבדים שונים שמצטרפים). [הבינוני של התניא הוא נקודת שאיפה – לא משהו מציאותי – ובשביל להיות בינוני צריך להגיע ל"עד ועד בכלל" של רשע וטוב לו. אפשר להיות בינוני מלמטה למעלה, מרשע וטוב לו, וגם מלמעלה למטה, מצדיק ורע לו – "שבע יפול צדיק וקם" שכתוב בחנוך קטן].

ג. נסתכל בפסוק בו פתחנו את הנושא – "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". רש"י אומר שהוא בא להתפלל על שמעון ולוי בני יעקב (היהודי הראשון שאברהם חושב עליו הוא שמעון – קשר בין אברהם לשמעון). איפה זה רמוז בפסוק? "והכנעני אז בארץ" היו הולכים וכובשים, ויצטרכו לכבוש מידם. מי מתחיל את הכבוש? שמעון ולוי. "והכנעני אז בארץ" = 512 = רבוע כפול של 16 (אהרן) = שמעון לוי, הם הלעו"ז של "והכנעני אז בארץ". אם הכנעני הולך וכובש, כנראה כובש ראשון בשכם, כמו שאברהם הגיע לשכם – כנראה שם גם ראשית כבוש הכנעני, ואז הפך להיות שכם על שם שכם בן חמור (כנראה שזה שם חוי קדום – נחש הקדמוני). הכנף של שמעון-לוי היא 210 (יחד, 420, זה יעקב-רחל).

במזבח הבא, בין העי לבין בית אל, רש"י כותב שהתפלל על עון עכן. אז תפלתו הראשונה על הצלחת שמעון ולוי והשניה על תיקון חטא עכן (שכמובן קשור לכבוש יריחו). זו גם שאלה, כאשר עברו את הירדן לאן הגיעו קודם, ליריחו או שכם? כתוב שקודם לשכם, כדי לכרות את הברית בין גריזים לעיבל. גם אצל יהושע קודם שכם ואז כבוש יריחו, כנראה כריתת הברית בשכם נותנת כח לכבוש את יריחו (הישיבה ביריחו היתה סניף של שכם). כלומר, תיקון שכם כולל גם את תיקון עכן. איך רואים את זה בפסוק של שכם? רמז יפהפה: לכל מלה שיש מספר לא-זוגי של אותיות יש אות אמצעית, וב"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" יש עכן (תחלתו ב"ויעבר", גם לשון עבירה, שמתחילה בעין – חמד בעיניו – אמצעו בשכם, וסופו שבחטא נכלל בכנעני).

ראינו ש"והכנעני אז בארץ" זה רבוע כפול, ורק "ויעבר" – המלה הראשונה – היא מלה חשובה, שער שלם בכוונות, כי היא עולה רפח, רבוע כפול של 12. יש בכך או את נפילת רפח הניצוצות, סוד הגלות, או את הגאולה של הניצוצות – עבודת היהודים, החל מהיהודי הראשון, "ויעבר אברם בארץ" שבשכם החל להעלות את הניצוצות. אם כן, הפסוק מתחיל במלה שהיא רבוע כפול ומסיים בבטוי שהוא רבוע כפול (רק אז רבוע כפול של 2). הייתי שמח אם גם כל האמצע יהיה רבוע כפול – "אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" = 1568 = רבוע כפול של כח (כבוש-חזקה) = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" = "איל צבי ויחמור אקו ודישן תאו זמר" = ז"פ דרך. אפשר לומר ש"כבוש" זה "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עבירה" ששייך לצדיקים, אבל חזקה זו עבודה של תורה ומצוות. בתורה העצמית אפשר להגיע גם ל"בכל דרכיך דעהו", "אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". אז ראינו שהפסוק רבוע כפול של 12, של 28 ושל 16 – 12 ועוד 16 זה 28 (28 משולש של 7 ושני 28 זה יהלום של 7). הכל יחד = 2368 = לב פעמים עד (המלה הכפולה בפסוק, שני "עד" בפירוש – ה-ב של הלב מפורש – ועוד ל בגימטריא, ה-ל הוא מקיף – כתוב ש-ל מקיף דאמא – וה-ב פנימי). עד גם כמו "עד הוי' בכם".

[בבדיחותא: אחד הביטויים שהם עד זה עורך-דין. עורך דין = שכם. זה "עד מקום שכם" – שכל מי שנוסע לשכם צריך עורך דין... רת"ס עורך דין זה עכן. ר"ת עד וס"ת כן. בתלמיד ירושלמי משמיטים א, אז עד כן זה עד כאן (יכול להיות "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל"). כל פעם שהולכים לעו"ד צריכים לדעת לאיזה "עד כאן" הוא יכול להגיע. בכללות, אם מישהו מורשע בבית משפט וצריך לעשות ערעור בבי"ד גבוה. אז יש שתי גישות, או לנסות לערער על עצם ההרשעה, או לערער על הענישה ולהפחית את הענישה. ערעור על עצם ההרשעה זה "עד ועד בכלל" וערעור על העונש זה "עד ולא עד בכלל", שתי בחינות של עד כאן... בחז"ל יש "כעורכי הדינים", אבל "עורך דין" מופיע רק בפיוט – "לאל עורך דין", שם זה כינוי לקב"ה. רוצים שהוא ימתיק את הדין, ש"אל" ימתיק את הדין ב"חסד אל". "אל עורך דין" = יהושע, אותיות ישועה (ישועת ה' כהרף עין). עד כאן מאמר מוסגר, שיעור לעו"ד שיתמחו בשכם]

שכם זה מעגל שלם, 360 מעלות, שאם כי לקוח מהיכן שלקוח, אבל הרמב"ם משתמש בזה בהלכה. ודאי שזה בנוי על הממוצע בין שנת החמה לשנת הלבנה, מעגל השנה. פירוש המלה שכם זה חלק, אבל רומז לשלמות – מעגל שלם. לכן כתוב "[ויבא יעקב] שלם עיר שכם" (לפעמים אומרים ששכם גם נקראת שלם, כל ההבדל הוא החלפת כ ב-ל שאחריה, בסוד "לך לך" – שתי אותיות שגם מתחלפות באתב"ש). כנראה שיש משהו בשכם ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו", גדר נקודה שהחלק כולל את הכל. בכל מעגל של 360 מעלות יש שני חצאים של 180, והרמז הכי יפה לזה הוא "חלק אלוה [= 180 =] ממעל", כנודע. נוהגים להסביר שלפי זה, אם ה"ממעל" הוא החצי העליון אז ה"חלק אלוה" זה החלק התחתון – זה חידוש גדול. מה ההסבר? שמלמטה זה נראה רק "חלק אלוה", אבל "ממעל" רואים שזה משהו עצמי, התופס בחלק מן העצם תופס בכולו, ויש שם את כל האלו-ה. המלה הכי חשובה שעולה 180 היא "פנים". זה משהו יפהפה, רמז יוצא מהכלל, ששני חצאי המעגל הם "פנים אל פנים", פנים עליונים ופנים תחתונים. רואים את זה במעגל השנה, שכל חדש עומד פנים בפנים מול החדש המקביל שלו במחצית השניה של השנה. שכם במילוי – שין כף מם. רק חלק המילוי הוא אותיות פנים. כלומר ש-שכם מלא זה "שלם וחצי" ביחס ל-שכם. השותף השלישי בין שני הפנים מסתתר בתוך המילוי. בפיזיקה ה'ספין' של חלקיק כח הוא 1 ושל חלקיק חומר אח 0.5 או 1.5 – הולך על חצאים. רואים ש-שכם זה כח (כבוש חזקה), אבל יחד עם המילוי זה שלם וחצי ורק המילוי חצי, היינו שזה חלקיק. כח חלקיק גם ר"ת כח – החומר יוצא מה-ח של הכח. זה איזה רמז שמי שהוא חומר הוא יותר חזקה ומי שהוא עצם הכח יכול לעשות כבוש, כח לכבוש.

עד כאן רמזים של "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה".

ד. אמרנו רמז שיש בפרשת לך לך יג פעמים "לך", אבל יש 77 – מזל – מלים עם האותיות לך (יש יג מזלות, כאן יש יג "לך" ועוד סד מלים עם לך). הראשון בהמשך לפסוק הראשון, "לך לך", "וממולדתך". נרצה לומר שכמו שאברהם צריך לצאת מהארץ שלו אל הארץ אשר אראך, כך צריך להפוך את הארץ אשר אראך להיות מולדתו. שארץ ישראל היא המולדת היום. מקום המולדת בארץ ישראל זה שכם, עיר המולדת. חוץ מ-לך שאר האותיות עולות 496, מלכות. רש"י אומר "לך ולהנאתך" – יש כאן "לך" והצפוי לו, ההנאה, זה מלכות. המולדת זה המקום שממליכים את המלך. "וממולדתך" = 546 = מקום שכם (= יצחק יעקב יוסף וכו'; מלכות = אברהם אברהם, אחד כנגד לך ואחד כנגד לך). תיכף נראה הרבה רמזי "אברהם" – שמו המלך – דווקא בפסוק "לך לך". כתוב אברם, אבל מ"לך לך" יש הרבה רמזים שהולך להיות אברהם. אחד מהם זה ש"וממולדתך" = יצחק יעקב יוסף = מקום שכם = לך אברהם אברהם (השם הכפול נאמר לו בעקדה, שם הפעם השניה שכתוב "לך לך" – הנסיון הראשון והאחרון המפורשים בתורה).

איזה עוד רמזים יש לאברהם? "אלוני ממרא" על פי פשט זה חברון, ולא אלון מורה, אבל יש מפרשים שאומרים שאולי יש קשר – זה יותר מדי קרוב מלהיות סתם. שוב, הברית של עם ישראל עם הקב"ה זה בכניסת העם לארץ, זה פשיטא. חלק המילוי של לך לך הוא אברהם. רמז מובהק. עוד יותר מופלא שש המלים "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" = 1488 = ו"פ אברהם (היינו שזה ממוצע כל מלה). זה גם אברהם פנים ואחור.

מיד אחרי שעובר בשכם ה' מבטיח לו, בפסוק הבא, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – הנתינה הראשונה בין ארבע הנתינות. "לזרעך" יש מסגרת של ל-ך – שתי אותיות תוספת – והשרש הוא זרע. כלומר, ה-זרע הוא בתוך ה"לך", חוזר ל"לך לך", שהזרע שלך תלוי בקיום ה"לך לך" – אז יתגלה לך ה-זרע בתוך ה-לך, ואז "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אמרנו שבמולדת מכתירים. עד מקום שכם = כתר, ארץ ישראל = אור הכתר, רמז מהגר"א ש-אראך במילוי = ארץ ישראל, ד"פ יצחק – ממוצע כל אות – היחיד של עזב את הארץ, ושמו ר"ת של כינויי הארץ ישראל-צבי-חיים-קדש, או חמדה ב-ח.

יש לנו שיעור על "ראיה קונה". הרבי מביא מאוה"ח ש"נתתי" זה אחרי שאברהם קיים את התהלכות – ההחזקה – אחרי "לך אתננה" בפעם השניה. כלומר, הוא משייך את הפעולה של ההתהלכות בארץ לפעם השלישית ולא לפעם השניה, אבל זה קצת דחוק, כי לכאורה זה שייך לפעם השניה. אפשר לומר ש"נתתי" זה על הנתינה הראשונה, או מקדמת דנא ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". בכל אופן, בפעם השניה כתוב "קום התהלך" – חזקה של הילוך, שקצת  יותר מאשר ראיה. צריך לומר שבפעם הראשונה אברהם עשה קנין ראיה. את זה עשה בשכם, המקום הראשון שהוא התלבש בו. אם אני עובר ועוד לא מגיע לאיזה מקום אין אפילו קנין ראיה. כנראה שבשביל ראיה צריך להתלבש, לעמוד במקום שיש לו שכם, ושם לקנות – אם אתה מלובש ואתה רואה כנראה שיש כח לקנות. גם בפעם השניה כתוב "שא עיניך וראה" עוד לפני "התהלך", אחרי כל אחד כתוב "כי לך אתננה". [יש רמז יפהפה, יש ארבעה פסוקים שה' אומר לאברהם בפעם השניה, מתחיל "שא עיניך וראה" ונגמר "כי לך אתננה" – בהכל יש 171 אותיות, משולש של חי. אם מציירים בתור משולש אז הפינות הן שרה (ר – 18 מהסוף, ה-ש כאן באמת שמאלית, כמו בשרה). זה עוד לפני שהיא קבלה את השם שרה, כמו שאברהם רמוז עוד לפני שקבל את שמו]. יש לומר שהענין של "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם וגו'" זה הענין של הראיה – שהגיע והתלבש שם, וזה הענין של המקום, ואז "שא עיניך וראה סביב". כנראה שקנין שכם כולל הכל כנקודה, כמו שהרבי מסביר על כבוש יריחו. יש אפילו קצת רמז בפסוק, ב"והכנעני אז בארץ" – מה הקשר של זה ל"ויעבר"? כנראה שכאשר הגיע לשם שם לב שהכנעני אז בארץ. גם בגלל שהיו כובשים שם באופן מיוחד – שם הוא מתחיל לראות מה קורה בשטח.

כתוב פעמיים (בשניה וברביעית, ו ו-י של ארבע הנתינות) "לך אתננה" = "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", קשור ל"התהלך לפני והיה תמים" בנתינה הרביעית. ארבע נתינות כנגד הוי', ויש כמה רמזים לקשרים של ה-ה ושל י-ו. בכל התורה כולה פעמיים "התהלך" בלשון צווי, ב-י וב-ו (זה זכרי, זכר כובש). "התהלך" זה לשון התפעל – על דרך "אתהלך" שברו"ש, שהקונץ הוא שגם ב"שוב" אתה "לפני הוי'" (אצל רבי נחמן זה "בקי ברצוא בקי בשוב", להיות "בקי בשוב" היינו להיות לפני ה' גם בשוב). צריך לומר שגם הפשט של "לך לך", ה"לך" הוא היציאה (מעצמך) וה"לך" זה החזרה (אל עצמך), אז "לך לך" היינו "התהלך", המופיע רק פעמיים בתורה – שתיהן בפרשה. בשביל להתהלך צריך קודם לקום, "קום התהלך" (בפעם השניה לא כתוב קום), וכתוב שקימה זה בחינת זכר (ישיבה בחינת נקבה). גם רואים ש"התהלך" זה "קום", זה ה-ו של שם הוי'. התכלית של שניהם הוא "והיה תמים". מה הקשר בין ה תתאה ל-ה עילאה? בפעם ראשונה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ובפעם שניה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" – אותו ניסוח, אלא רק הבדל בין עתיד לעבר. הרבה יותר טוב על פי פשט לומר ש"נתתי" חוזר לפעם הראשונה, ולא לפעם השניה.

בתחלת פרשתנו (חיי שרה) כתוב "נתתי" (שאברהם אומר לעפרון) ורש"י מפרש "מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר". את "לזרעך נתתי" מפרש "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשיה". כלומר, רש"י אומר שזה לא חוזר לעבר, אלא שבהוה – ה' אומר כאילו שזה עשוי. אצל אברהם לעפרון הוא לא יכול לפרש ככה, אצלו "נתתי" זה רק תקוה טובה. הרמב"ן אומר כפשוטו ש"נתתי" זה כפשוטו, בעבר, ויכרות ברית על המתנה שכבר נתן. אז יש שלשה פירושים על "נתתי" – אם עבר (רמב"ן), הוה (רש"י על הקב"ה), או עתיד (רש"י על אברהם). הרמב"ן אומר ש"נתתי" זה הנתינה השלישית, של הכל, אבל מסתבר שחוזר גם על שתי הנתינות הקודמות. אבל אם זה השלישית, אז הכל בהוה – עבר-הוה-עתיד בהוה (כמבואר אצלנו), שהרי גם אצל אברהם שהעתיד מוכן אצלו בהוה (כמו עתידים ליום הזה). כל זה מאמר מוסגר, אבל העיקר הוא שבפשט ה"נתתי" חוזר לפעם הראשונה, כי זה אותו לשון – "לזרעך... את הארץ הזאת" (אפשר לומר ש"לזרעך" זה שני ה"לך לך", היינו שגם הנקבות זה לך לך).

בפעם הרביעית, שאמורה לכלול את הכל, וגם יש בזה "נעוץ סופן בתחלתן", כתוב "ונתתי לך ולזרעך [לך לך] אחריך" = 1488 = לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כנ"ל. שם אברהם היה בכח – ו"פ אברהם – אבל כאן זה בברית מילה, לאחר שהחליף את שמו בפועל. לא רק שזה בדיוק אותו מספר, אלא שגם רמוז כאן לך לך, ושאר האותיות עולה "מארצך וממולדתך ומבית אביך".