אם כן, יש לנו רצון ושכל, ואחר כך יש לנו רגש וטבע. עיקר החידוש היה להבין למה שכל שייך לטבע, כי לכאורה זה הפוך. איך אני רואה בקבלה ששכל מקביל לטבע? חב"ד זה נה"י – הנה"י של הפרצוף העליון תמיד מתלבשים בחב"ד של הפרצוף שמלביש אותו, וגם באותו פרצוף גופא עיקר גילוי החכמה הוא בנצח ועיקר גילוי הבינה בהוד ועיקר גילוי הדעת ביסוד. אז גם בפרצוף גופא, החב"ד מתגלים בסוף הקוים שלהם. החב"ד בתוך הנה"י, ועוד יותר – לפי קבלת האריז"ל, שיש התלבשות – הנה"י של הפרצוף הפנימי מתלבשים ומהוים את החב"ד של הפרצוף המלביש. לפי זה הכח להחזיק הוא נצח, ובתוך הנצח יש חכמה – יש חכמה שיורדת לנצח, ויש מה שאחר כך הנצח הופך להיות החכמה של הפרצוף הבא, החכמה של המלכות מתהוה מהנצח של הז"א.

שוב, יש רצון ושכל ורגש וטבע, אז מה נשאר בשביל שהנושא יכלול הכל? עתיק, הסוף של עולמות האין סוף. רצון זה אריך, זה תהו, זה תחילת הנאצלים. מתאים שעתיק קובע ברכה לעצמו, אבל בעתיק יש שתי בחינות – ג"ר דעתיק, רדל"א, וז"ת דעתיק, עתיק יומין (יומין זה ז"ת). החידוש הוא שאף על פי שעתיק הוא עתיק – נבדל לגמרי – עולם התיקון הוא בזכות ז תקוני גלגלתא, שז"ת דעתיק מתלבשים בתוך הרצון. אנחנו קוראים לז"ת דעתיק שמתלבשים ברצון תענוג מורגש (לפחות מורגש בלא-מודע), אבל הג"ר דעתיק זה לא מורגש, רישא דלא ידע ולא אתידע, ולכן אנחנו קוראים לזה אמונה. קודם כל נאמר שכל מה שהיה כבוש וחזקה בפעמים הקודמות זה היה רק מאריך ולמטה, ומה שאנחנו רוצים זה בעתיק. רוצים לייחד את הכל, שיהיה כבוש וחזקה ביחד, שזה הקדושה השלישית שלנו, שאמרנו שהיא הקדושה העצמית של הקב"ה, ה"קדוש" הראשון, שזו קדושת עתיק. מוסבר כך לגבי "קדוש קדוש", כפי מה הסברנו שיש ג"ר הגלויים, מאריך ולמטה, וזה קדוש אחד. יש רגש וטבע, שזה הקדוש השני (יש התכללות, בכל אחד זיהינו שרש של כבוש), אבל הקדוש השלישי זה עתיק. צריך למצוא שם כבוש וחזקה, לדעת מה זה מה, ולדעת מה המיוחד בכבוש שם לעומת העבר.

יכולתי לחשוב שתענוג זה מים וחסד ושרש של שכל בכלל – לחלוחית התענוג מתלבשת בשכל – אבל אם אני אומר אמונה-תענוג ורוצה שאחד יהיה חזקה ואחד יהיה כבוש, אז כאן החזקה זה פשוט. כח להחזיק, שזה ירושה, צריך לבוא מאמונה. אמונה = צבי (וכן צבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה"), זה ארץ הצבי (ארץ זה רצון וצבי זה אמונה, וארץ הצבי זה שרש הרצון באמונה, אבל כאן הפוך, כי אמרנו שרצון זה כבוש ואמונה זה חזקה). זה שאמונה זה חזקה זה פשוט, והחידוש הוא שהכבוש שלנו היום זה כבוש של תענוג. אמרנו את זה קודם, אבל לא הסברנו את זה. מה הכוונה לכבוש בתענוג? לכבוש זה להתגבר על מנגד. אם זה ברצון אני נותן לו מכה, נוק-אאוט, זה אגרוף, כבוש של "כך". אבל זה לא הכבוש של הדור שלנו. זה מתאים למה שהרבי כותב בשיחה, שהשרש של כבוש זה תורה. דברנו על זה גם בפעם הקודמת. היום אני יוצא לכבוש את העולם, איך אני עושה את זה? מה זה לכבוש היום את העולם (גם את העולם היהודי וגם העולם הגויי)? הכבוש היום בעיקר או אפילו אך ורק כבוש של אורה של תורה, של התענוג של תורה, מה שהתורה יותר טעימה מכל תענוגות בני אדם שאנשים מתמכרים להם. על התורה אומרת שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם, "אילת אהבים ויעלת חן דדיך ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". התענוג של התורה זה הדבר היחיד היום שכובש את המציאות. זה בעיקר פנימיות התורה, כי תענוג זה פנימיות הכתר.

כל הדברים שאנחנו אומרים כאן זה כללים גדולים, אבל זה ממש יסודי ביותר, למעשה לגמרי. בעתיק יש באמת חותם המתהפך. בשתי הדרגות קודם הכבוש היה למעלה מהחזקה, וכאן, שזה כבר בעתיק, קדושת ה' בעצמו, זה מתהפך – החזקה זה למעלה. אבל, בכל אופן מי שאוהב כבוש, מה יש בתוך רדל"א שזה עדיין שרש של כבוש (אבל כנראה גם כח שמייחד כבוש וחזקה)? רדל"א מצד האמונה שאני מאמין בה' ובארץ ובתורה זה ודאי שרש החזקה – אני מחזיק בגלל שאני מאמין במה שאני עושה. אבל בתוך רדל"א יש "חביון עז העצמות" (ביטוי של האריז"ל), וחביון עז העצמות שבתוך האמונה – שה' עצמו נמצא בתוך האמונה שלי, כמו "אנכי" (תחלת הפסוק שלמדנו קודם, שכולו עולה יא פעמים "אנכי מי שאנכי", 2 בחזקת 9), "אנא נפשאי כתבית יהבית" – מה שה' נמצא בתוך האמונה של היהודי זה כמו גדר מתנה שהוא שרש הכבוש. "אנא נפשאי כתבית יהבית" – נתתי את עצמי, אנכי מי שאנכי – זה מתנה. אבל זה שאני מאמין בזה, מאמין בה' ובתורה ובעם ישראל, זה ודאי שרש החזקה – אני מחזיק כי אני מאמין שזה שלי. גם הטבע שלי יודע שזה שלי. אני יורש, הבן עומד במקום האב ממש. מה עשינו עד עכשיו – אמרנו שהמושגים האלה מקיפים את הכל.