נשלים עוד נקודה: אמרנו שכבוש וחזקה זה רצון ושכל, אבל מה לגבי השכל עצמו? החכמה כובשת והבינה מחזיקה. מה שמחזיק בשכל זה שאתה מבין, הבנה בעיקר. יש בזה גם נקודת חכמה, ש"מכיר את מקומו", אבל זה בעיקר בינה – "ואי זה מקום בינה". אמרנו שכבוש זה עז, כמו "חביון עז העצמות", ובשכל זה "החכמה תעז לחכם" – יש שם כח ועוז לכבוש. איך כובשים עם שכל? רק כשהחכם האמיתי מאיר הרבה חכמה. באמת בתוך החכמה שלו יש תענוג, וכשהוא מאיר פנים כמו רבי מאיר – שאף אחד לא שמע חכמה כזו, ויש בזה גם המון תענוג – זה דבר שהולך וכובש את העולם, זה מה שצריכים. שוב, מצד אחד אפשר לחשוב – וזו טעות – שחכמה זה דדוקציה כי מתחיל מכלל, ובינה זה אינדוקציה (באמת נכון ש"נבונים" עושים אינדוקציה). אך בכל אחד יש שני פרצופים, או"א עילאין וישסו"ת, והדברים מורכבים. בכל אופן, מה שרצינו לומר שגדר נקודה זה שרואים כל הזמן את הכלל. כמו מי שיכול לראות פירוט בתוך האין סוף. כמשל של רבי אייזיק, שאמר שגדולת אדה"ז לגבי כל הצדיקים (גם לגבי משה רבינו), שיכול להראות לך כל פרטי ההשתלשלות בתוך האין סוף. הוא רופא עינים, שתוכל לראות את כל הפרטים בתוך האין סוף שפשוט לגמרי, שח"ו לומר שיש שם פרטים. זו דוגמה הכי קיצונית של גדר נקודה. רק להסביר שחכמה ובינה זה כבוש לעומת חזקה זה מקביל לרצון לשכל, איך? בקצור נמרץ, מוסבר בכתבי האריז"ל שהספירה של שם מה שמתקנת את אריך, הרצון של שם בן, האריך של עולם האצילות, חלק ה-מה שבה הוא חכמה ד-מה (כי הכתר הוא בעתיק) וחלק ה-בן שבה הוא אריך ד-בן (וקוראים לפרצוף על שם חלק ה-בן). רואים שהחכמה היא הכח הכובש, היא בתוך כח הרצון. אבל בתוך כל החב"ד דאצילות – שנקראים על שם חלקי ה-בן – יש את הבינה ד-מה. רואים שכל השכל זה בינה והרצון זה חכמה.

אם כן, כאן מביאים הרבה דוגמאות של גדר נקודה לעומת גדר הצטרפות. נקרא אותן בקיצור, וכדאי שכל אחד יקרא את זה בפנים.

עוד פעם, יצא לנו שתורה זה בעיקר כלל וישראל זה בעיקר פרט. המושג כלל ישראל הוא מאד חשוב, כמו תורה, אבל עצם המושג ישראל – כל יהודי הוא עולם שלם, וגם אפשר לצרף עוד אחד מהחוץ. החלק העצמי, הנקודתי, של ישראל זה קדושת הפרט. בתורה העיקר זה קדושת הכלל. איפה זה מתחבר? איפה ההתכללות? כשאני אומר "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" – אהבה לכל פרט ופרט. את זה רק רבי עקיבא יכול לומר (ולא מבינים שהוא צוחק כשהוא אומר את זה, שיש כאן התכללות לגמרי). רבי עקיבא למד תורה "זמר בכל יום זמר בכל יום", כל הזמן הוא מזמר ושמח. אם אני מחבר כלל תורה פרט ישראל = הוי' אחד ברבוע (תורה ישראל = רבוע כפול של 24, כנ"ל). אמרנו שההתכללות היא גם "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל (זה מבעל מגלה עמוקות, אבל הבעל שם טוב אהב). אומרים שיש "שעשועי המלך בעצמותו" – במה ה' משתעשע? הפשט הוא שה' משתעשע בנשמות הצדיקים, אבל אומרים שהוא משתעשע עם אותיות התורה (בגלל הרמז הזה). אבל שעשוע הוא עם פרטים, לא עם כלל. ראשית כל השעשוע הוא עם נשמות הצדיקים, אלא שהן הן ששים ריבוא אותיות התורה. יש התכללות ולכן זה לא חצי שיעור – כל יהודי הוא שיעור שלם.

נעבור על עוד כמה דוגמאות:

כשאני סופר בהמות למעשר בהמות כתוב שסופרים א-ב-ג-ד, אבל ביו"כ בהזאות זה "אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש" (אחת שתים שלש) – מה ההבדל? הוא אומר שההבדל בין מעשר בהמה להזאות של מטה (לא הזאה אחת של מעלה) הוא שההזאות הן כל השבע יחד (ולכן סופרים אחת-שתים-שלש), אבל עשר בהמות הן גדר מצטרף (א-ב-ג). מה הביטוי בהלכה? אם התחלתי לספור ובהמה אחת מתה זה לא מבטל את המנין, זה לא מקלקל את הענין, אבל אם בשבע הזאות הדם התייבש לפני שגמר את כל השבע זה מבטל את הכל. צריך שכל שבע ההזאות יהיו עם דם לח, דם טרי, כדי ששבע ההזאות יעבדו. למה? כי שבע ההזאות הן נקודה. הוא מחלק ואומר שזה לא כולל את ההזאה שלמעלה – אם ההזאה שלמעלה נתייבשה, אפילו לפני הראשונה משבע ההזאות, זה לא משנה.

תוספת שלנו: גדר נקודה זה כבוש, אז יוצא שהשבע למטה זה בחינת כבוש – כבוש שבעה עממין. האחד למעלה זה "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", שזה בגדר אחר. איך זה יבוא לידי ביטוי בהלכה (אולי דברנו על זה), שכל עמלק שמזדמן לך קיימת מצוה בהריגתו. אבל את מצות "לא תחיה כל נשמה" מקיימים רק כשגומרים, המצוה היא באחרון. בשיעור הקודם אמרנו שיש דיוק בנתינת ארץ ישראל בברית מילה שכתוב "את כל ארץ כנען" – הדיוק הוא שכבוש באמת צריך את הכל. בכלל אמרנו שזה שהוא אומר שהירושה ברית בין הבתרים ומילה טעון ביאור אצלנו (נעזוב את זה, לא נקשה). מה שכתוב "את כל ארץ כנען" ברור שיש דין של "כל", שזה 'גדר נקודה'. זה גם מסביר למה קוראים לכולם כנען – הכל זה נקודה. עד שלא כובשים את כל הארץ זה לא כבוש, אבל הרבי אומר שאולי בגלל שיריחו היא מפתח ארץ ישראל בכבושה הכל כבוש (זה דבר והפוכו בנקודה, שהיא מופשטת).

יש מושג גדול מאד אצל הרוגאטשובר שיש מצוות שהן מצות הפועל, ויש מצות הפעולה ויש הנפעל. לכאורה, כשאני קורא את הדבר הזה מצלצל לי קשר, אבל לא ראיתי כתוב כאן בכלל, שלכאורה גדר נקודה תמיד צריך להיות מצות הנפעל – שהדבר יהיה. כדי שהדבר הזה יהיה הוא צריך להיות כולו. אם זה פעולה זה מצטרף. צריך לחשוב מה זה דין פועל, אבל בפשטות זה גם מצטרף. זה מחבר אצל הרוגאטשובר שני כללים גדולים, וצריך לחקור אם באמת הא בהא תליא. לכאורה, בשכל שלי מצטייר שהא בהא תליא.

כתוב שכל אחד מהשבע מדות הרעות – עממי כנען – אם זה עד הסוף זה הופך לעמלק. תאוה רעה זה עוד לא ארס נחש הקדמוני, אבל כל תאוה רעה יכולה להגיע לכך. ידוע מהבריסקר-רב שעמלק זה כמו ישראל, כמו שאפשר להתגייר כך אפשר להתעמלק. על זה כתוב ששבעת העממים אבד זכרם, כי אי אפשר להצטרף, אבל לעמלק אפשר להצטרף.

יש דין של רביעית דם של מת שמטמאת. יש בירושלמי מחלוקת אם יכול להיות שני חצאי רביעית משני מתים, אז הרוגאטשובר מחדש שלמ"ד שמצטרף זה רק אם לכל מת היה רביעית דם בפני עצמו, כי רק אז לכל חצי יש שם של רביעית דם. אבל אם באחד משני המתים לא היה רביעית דם זה כלום. זה משהו חדש שלא ראינו. מצד אחד שני חצאים מצטרפים, אבל היות שכל אחד צריך לבוא ממת שיש לו רביעית דם.

הכי חשוב זה אותיות השם. הכי מופשט מכל הדוגמאות זה אותיות לגבי נקודה. אם אדם כותב שם משמעון או שם משמואל הוא חייב, אבל אם כתב רק ש הוא פטור כי לא כתב שתי אותיות. מה אם אדם כתב א-א? לפי הרמב"ם הוא פטור. למה? כי אין משמעות לשתי האותיות. אם כתב גג הוא חייב, כלומר שצריך שני דברים – גם שתי אותיות וגם משמעות. שם משמעון זה שתי אותיות וזה מילה. מכל הדוגמאות, זו הכי ציורית, הכי אפשר לאחוז בה. האם אות היא מציאות בפני עצמה, או רק בתוך מלה. אות אחת הוא לא כתב שיעור, אבל גם שתי אותיות צריכות משמעות – כי מלה זה נקודה. הרמב"ם פוסק שאם כתב אא פטור כי מלה זה גדר נקודה, ואותיות בפני עצמן הן שום דבר. איך זה בא לידי ביטוי במיוחד? בכותב אותיות שם השם. לגבי אא יש חולקים, אבל העיקר זה כותב את שם ה'. בשיעורים שאלנו, לא פעם ולא פעמיים, איך אומרים "הוי' אחד" אם בכל החסידות זה י-ה-ו-ה עם ארבע מדרגות. אפשר לומר שזה לפני הצמצום, לפני שמתחלק לאותיות, אבל כאן זה הלכה לכו"ע (לא רק סברא של הרוגאטשובר). מי שהתחיל לכתוב את השם בשבת ולא סיים זה שום דבר לכו"ע – שם הוי' זה גדר נקודה. עד כדי כך שאם התחלת לכתוב את השם בשבת וגמרת במוצאי שבת אתה חייב. אם כתבת י-ה בשבת ו-וה במוצאי שבת אתה חייב, כי כתבת שם שלם. הוא מסביר שיש משהו מיוחד בשם ה', שאסור להפסיק באמצע הכתיבה, כי זה גדר נקודה. זו דוגמה של 'גדר נקודה' לעומת 'גדר מצטרף' – אולי הדוגמה הכי ממשית, אותיות לעומת מלים. כמו שה' אומר לנח "בא אל התבה" – בשביל לבוא צריך תבה, ולא די באותיות (על אף הגימטריא ש-תבה עולה אות). כך גם "צא מן התבה".

שוב, כל הדוגמאות האלה מודגשות בעיקר ברמב"ם, שהוא כובש – 'גדר נקודה'.