אפשר לומר שגם בתורה גופא זה ההבדל בין תושב"כ לתושב"ע, שבתושב"כ זה או הכל או כלום. הרוגאטשובר אומר את זה לגבי לוחות ראשונים ושניים. הוא אומר שהשמש זה גדר נקודה, וכתוב בחז"ל שהלוחות הראשונים נחצבו מגלגל חמה. הלוחות השניים נחצבו מתוך אהלו של משה, זה מעשה ישראל (לא מתנה מן השמים). הוא לא אומר, אבל ההבדל באמת הוא שאם הלוחות הראשונים לא היו נשברים היו די בחמשה חומשי תורה וספר יהושע (ספר של כבוש) – אז היה רק ידיעת התורה, רק שיטת זילברמן, רק לשנן את התורה ולדעת בעל פה. זה גם כתוב בלקו"ת, שאדה"ז אומר שהעיקר לדעת חמשה חומשי תורה בעל פה. בלקו"ת לא כותב כמו בהלכות ת"ת – זה לא סותר. במקום אחר בלקו"ת כותב שתושב"כ זה קבלה, פנימיות התורה. הוא אומר שעיקר מה שיהודי צריך לדעת זה חמשה חומשי תורה. לוחות שנים זה כל התורה, גם שבכתב וגם שבעל פה, כל המדרשים וכו' – ברור שזה גדר מצטרף.

אם כן, אנחנו פותחים את היריעה כאן. נלך הלאה: בהקדמת פרק זה במפענח צפונות הוא כותב שיש מקום אחד בו יש שימוש במשנה תורה לרמב"ם במושג גדר נקודה – הרמב"ם לא משתמש בזה, אבל המגיד משנה משתמש בזה כדי להסביר אותו. הרוגאטשובר אומר שהרבה פעמים מחלוקות הרמב"ם והראב"ד זה בין גדר נקודה לגדר מצטרף (מתאים למה שאמרנו שהרמב"ם הוא ראש של כבוש).

לפני כן עוד ענין: לומדים כאן הרבה שנים, אז כשאומרים נקודה מיד חושבים על נקודה-קו-שטח (בפרט ביחס לארץ ישראל). לא הזכרנו קו ושטח. אפשר לומר ששלשת הכבושים והקדושות הן לפי סדר של נקודה-קו-שטח. במאמר נקודה-קו-שטח הסברנו שהנקודה זה געגועי העם לארץ בחו"ל, הקו זה הציונות שבסכנת שבירה, והשטח זה משיח צדקנו. הסברנו עוד הרבה דברים, שבשרש זה עקודים-נקודים-ברודים ועוד. נקודה-קו-שטח בהחלט מתאים לכבוש ראשון שהוא נקודה, וכבוש שני שהוא קוי – לקראת יעד וגם מתפתח (הבית נבנה יותר ויותר במשך הזמן, עד הורדוס, יש איזה התפתחות לפני שהוא נשבר, בעוד הבית הראשון הוא נקודתי) – ואילו הבית השלישי הוא שטח מתוקן לגמרי. אז נקודה-קו-שטח מתאים ל-ג הבתים (כמדומני שזה לא כתוב שם במאמר, אבל מאד מתאים). אבל בעקרון, האם 'גדר נקודה' זה אותה נקודה של נקודה-קו-שטח? לא. הנקודה שלו יכולה להיות גם נקודה וגם קו וגם שטח, לאפוקי נפח. כל דבר שאינו מציאות עדיין – שאינו נפח (במגיד משנה זה נקרא גולם) – הוא בגדר נקודה.

נסביר: יש דין לגבי לחי בהלכות שבת. יש קורה ויש לחי – קורה צריכה שיעור ולחי לא צריכה שיעור. הדין לגבי אשרה, שזה איסור הנאה, שאי אפשר לעשות מזה קורה כי עומד לשריפה. אבל הרמב"ם פוסק שאפשר לעשות מאשרה לחי, כי לא צריך שיעור. הראב"ד חולק עליו. הרמב"ם אומר שבגלל שאין שיעור לכן זה כמאן דליתא ולכן אפשר להשתמש גם באשרה. צועק עליו הראב"ד שיש לו שעור של גובה, אז למה אומר שאין לו שעור. אז איך המגיד-משנה מסביר? שהיות שאין שיעור לרוחב, זאת אומרת שזה נקרא נקודה – אפילו אם זה שטח – כי אין לו ממדים מציאותיים. זה מאה אחוז מוצדק לפי כל מי שיודע טפת מתמטיקה, כמובן אם הוא חושב בהפשטה. כמו שנקודה בהפשטה היא גארנישט, אין כזה דבר, כך גם קו בהפשטה, וגם שטח בהפשטה זה גארנישט. עד שאין לו שלשה ממדים בעולם שלנו זה שום דבר. אם כן, זה הכל נקודה. כך מסביר המגיד משנה, שאף על פי שאני רואה את הלחי ויש לו גובה, היות שאין לו שיעור בנפח – אין לזה גולם – אז כל הממדים הקודמים הם כמאן דליתא. הוא לא כותב את זה גם כאן, אבל יוצא מזה שכל ממד ללא הנפח במציאות שלנו זה שום דבר, זה אבסטרקטי.

ניתן דוגמה: אחד הדברים שאומר בגדר נקודה לעומת גדר מצטרף, הוא אומר שכל שיעורי האוכלין בתורה הם גדר מצטרף. כך בלחם מן הארץ, אבל המן שירד – ולא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, לחם מן השמים – הוא גדר נקודה (ולמי שיכול להשיג את זה נתנה התורה). אומר שזה מתבטא בשני דברים: הראשון, בכך שהממעיט לא החסיר והמרבה לא העדיף. אחר כך הוא מביא מדרש לא מוכר. יש את המדרש שרש"י מביא שהמן היה נמס והיו נחלים והבהמות היו אוכלים והגוים היו אוכלים אותן ויודעים בשבח עם ישראל. אבל יש מדרש שהיו גוים שבאו לנפוש במדבר, וכל בוקר יורד מן, והיו גוים שפשטו את ידיהם לקחת מן – המדרש אומר שלקחו את המן ולא עלה בידם כלום. זאת אומרת שבשביל גוי המן זה מציאות וירטואלית. למה זה דומה? מה דבר שנראה משהו והוא לא שום דבר? זה קשת, מברכים על זה. שם יש השראת שכינה, סימן שהמן דומה לקשת – מציאות וירטואלית, אבל זה משהו. על קשת מברכים, על מן ברכו "המוציא לחם מן השמים". מה כתוב על המן? "ממטיר לכם לחם מן השמים" ו"נתן לכם ביום הששי לחם יומים", זה 'גדר מתנה', כמו 'מתן תורה'. כל דבר מן השמים הוא גדר נקודה. כל דבר מן הארץ, כמו לחם מן הארץ, זה גדר מצטרף. כל מה שיורד מן השמים זה תהו וכל מה שצומח מן הארץ זה תיקון, "אמת מארץ תצמח". למה זה לא עלה בידים של הגוי? כי אין לזה גולם, אלא רק נקודה. זה המגיד משנה. המן הוא כל כך דק שאין לו עובי בכלל. אז רואים שגדר נקודה זה משהו מופשט.

נחזור לתורת ישראל – ברור שתורה זה חכמה עילאה, משהו מופשט. לכן אסור לגוי ללמוד תורה, הוא רוצה לתפוס עד היכן שיד שכלו מגעת ולא עולה בידו כלום. גם שבת זה גדר נקודה, זה מופשט ולכן לא שייך לגוי. למדנו שהמושג נקודה הוא גם נקודה וגם קו וגם שטח, ללא נפח-מציאות הכל נקרא גדר נקודה. זו הקדמה חשובה.

דוגמה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד: בהלכות שבועות, אחד נשבע לא לאכול היום. אחר כך הוא מצביע על אוכל מסוים ונשבע שבועה שניה שלא יאכל את הדבר הזה לעולם. אם זה איסור כולל, אם אוכל את זה היום הוא חייב שתים, אבל אם זה אותו דבר חייב רק אחת. הרמב"ם פוסק שחייב רק אחת והראב"ד חולק ואומר שחייב שתים, כי הרי כאן אמר שלא יאכל היום וכאן אמר שלעולם, וזה כולל. הרוגאטשובר מסביר – זה מהדברים העמוקים, שנוגע לעצם מהות הזמן (אחת החקירות הכי עמוקות) – שהרמב"ם סובר שהזמן הוא גדר נקודה והראב"ד סובר שהזמן הוא גדר מצטרף. אם זה גדר מצטרף, שכל יום זה עוד יום, אז בשבועה הראשונה הוסיף לגבי השבועה השניה, אבל אם זה גדר נקודה בכך שאמר שלא יאכל לעולם בעצם לא הוסיף שום דבר.

מכאן הוא מגיע להסביר את היסוד של גדר נקודה וגדר הצטרפות. גדר נקודה זה שיש כלל, ויש פרטים – כמו שאמרנו קודם שדווקא בפנים, גדר נקודה, רואים את כל פרטי הפנים, ה"יפה מראה" – אבל הפרטים זה לא כלום בלי הכלל. הפרטים באים מהכלל ובלי הכלל אין שום מציאות לפרט בפני עצמו. ואילו גדר מצטרף זה הפוך, שבאופן כללי אומרים שגדר נקודה זה תפיסה מהכלל לפרט וגדר מצטרף זה תפיסה מהפרט להכלל. אבל יותר מדי פשטני לומר כך, אבל אז אני יכול לטעות – כמו שגדולי ישראל טעו (בספרים אצלנו) – שאם גדר נקודה זה כלל שממנו יוצאים פרטים, זה דדוקציה (הסקת מסקנות מתוך הנחות יסוד כלליות, מאקסיומות), עץ הדעת טוב רע (עץ לוגי, לוגיקה בינארית, שכל אנושי לא מתוקן), ואילו עץ החיים זה אינדוקציה, שמסיקים את הכלל מהפרטים (לימוד אמפירי, קצת דומה לשיטה המדעית היום, לא כמו אצל אריסטו), מבין דבר מתוך דבר (וזה "נבונים לא אשתכחו"). לזהות 'גדר נקודה' עם דדוקציה, עם 'מהכלל לפרט' (ולזהות 'גדר מצטרף' רק עם לוגיקה של מהפרט אל הכלל) זה טעות. לפעמים זה אפילו להיפך, שהדרך הלוגית של השגת פרטים מתוך כללי זה לא אומר שלפרטים בסוף, ללא הכלל, אין את שם הכלל על כל אחד. להיפך, אם הפרט נולד בצורה לגיטימית מהכלל – בצורת חשיבה נכונה – אז הפרט עומד בפני עצמו, עצמאי ומוצדק. אבל גדר נקודה זה לא רק פרטים שיוצאים מהכלל, אלא שכל הזמן יש רק כלל, וכל פרט בפני עצמו הוא לא כלום. זה משהו אחר. יש איזה זיקה, וצריך הרבה להסביר בזה – ואמרנו שגם אצלנו טעו בדבר הזה. תלמוד ירושלמי זה מוחין דאבא ותלמוד בבלי זה מוחין דאמא, ולכאורה ירושלמי זה מהכלל לפרט ובבלי מהפרט לכלל.