אמרי יעקב להפרכת החכמת-שלמה

אחרי כל זה נחזור לסוגיא: אברך בין זמננו, בבי"ד של הרב וואזנר, כתב פירוש על שו"ע אדה"ז חו"מ – פשט, ליקוטים, ביאורים וכו' (יתכן שאני אפילו מכיר אותו – חסיד ויזניץ' ואדם נחמד מאד). אנו רוצים לקרוא זאת ולעיין בדבריו, כי זו דוגמה של לומדות – בא כדי להפריך את דברי החכמת-שלמה, וכשנקרא אותו ננסה לגלות שהסברות שלו לא מחייבות בכלל. זו דוגמה מאד יפה שתלמיד קורא איזה פלפול, לומדות של מישהו, והרושם הראשון שזה מאה אחוז נכון וסגור, אבל אם מעיינים יותר עמוק אפשר לפרק אותו אחד לאחד ושום דבר לא נכון. כאן יש דוגמה יפה לכך:

הנה מה שכתב דשרי להכות על סמך אומדנא בלבד וכתב שזה ברור לדינא, אמנם לענ"ד זה אינו ברור כלל, ואדרבה משמעות הפוסקים אינו כהחכמת שלמה.

שהרי קיימא לן בשו"ע סימן ד [הסימן של "עביד איניש דינא לנפשיה"] דאפילו היכא שראה מעשה הגניבה ממש, שראובן בא לגזול חפציו, מכל מקום אסור לו להכותו רק היכא שלא יכול להציל בענין אחר.

זה משפט ראשון שרוצה להפריך את החכמת-שלמה, אך בעצם זה לא קשור – כי גם בנידון דנן אי אפשר להציל בענין אחר.

וכן היכא שאינו יכול לברר שהחפץ הוא שלו אסור להכותו אפילו אם לא יכול להציל בענין אחר, עיי"ש... ואם כן קשה על החכמת שלמה שאיך אפשר להתיר להכות לפי אומדנא בלבד

גם לא כל כך קשור – כי במקרה של מז"ח יכול להוכיח שכוס הכסף שלו.

ובמו"ק יז, א "צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה" ופירוש רש"י "שודאי הוא לו, ולא ספק".

לאורך כל זה הוא, ומי שהוא מצטט בהמשך, מבינים שמז"ח עשה "עביד איניש דינא לנפשיה", ולכן צריך לדמות האם זה נכון בכללי דין זה בסימן ד בשו"ע. אני רוצה לומר שסיפור זה הוא בכלל דין אחר לגמרי – זה לא מכות של "עביד אינש דינא לנפשיה" אלא מכות אחרות. רק שנבין לקראת מה שרוצים להגיע: כבר אמרנו בסוף השיעור הקודם ש"שלוש מכות הן", והמכות של מז"ח – המכות של החכמת שלמה, שכלל לא משוה זאת ל"עביד איניש" – הן מסוג אחר. קודם כל, כי אם נסתכל בדין "עביד איניש" נראה שלא מתאים לתנאים שם.

מביא סיפור מאותו עמוד בו מסופר על אופן הנידוי של מז"ח. רש"י מביא שם כפול – הן ("ודאי הוא לו") ולאו ("ולא ספק"). אם מישהו חושב עמוק, זה בעצמו הוכחה שהסיפור של מז"ח הוא לא מהטעם הזה – זה לא קשה על חכמת-שלמה אלא על מז"ח. או שנאמר שלא פוסקים כסוגיא במו"ק, או שנאמר בדרך רחוקה לגמרי שאצל מז"ח ברור ללא צל של ספק שהוא הגנב אם מנגב ידיו בבגד חברו, או שנאמר שזה סוג אחר של מכות ולא "עביד איניש".

ומה שהביא ראיה מדברי מר זוטרא נראה שיש לדחות מתרי טעמי: חדא דבשטמ"ק שם הביא שיש מפרשים כפתוהו על העמוד ויסרוהו בשוטים, כפירוש הרא"ש, אך יש מפרשים שכפתיה בדברים, שנדוהו אם לא יודה האמת, עכ"ד. ואם כן לפי היש מפרשים הנ"ל אין שום הוכחה מהש"ס להתיר להכות...

זה ודאי לא קושיא על החכמת-שלמה – שיטה מקובצת זה פירושים, והחכמת-שלמה הסתמך על הרא"ש שהוא פוסק הלכה, הכי חשוב מכל הפוסקים.

לפי"ז ש"כפתיה בדברים" היינו שנידהו עד שיודה, ופירוש זה לא יכול להיות כי הוא לא היה מנדה אף ת"ח אם לא היה מנדה עצמו, ובשביל להוכיח אותו שיודה ודאי לא היה מנדה עצמו.

ועוד שאף ליש מפרשים הראשון שפירש שכפאו הכוונה על ידי הכאה בשוטים, מכל מקום גם לפירושו עדיין ליכא להוכיח לדברי החכמת-שלמה הנ"ל כי יש לומר כדברי התורת-חיים שם... כי לכך פירש רש"י דכסא דאושפיזיה הוא, ורב זוטרא דיינא הוה. ולפי זה ודאי ליכא שום הוכחה לחידושו של החכמת-שלמה, ואף אם נפרש המעשה כפירוש הרא"ש דמפרש שכפאו בשוטים אין לנו ראיה משם... ועיין שו"ת מהרי"ק... אבל סתם אדם אינו חייב להכות חברו על סמך אומדנא בלבד.

לכאורה עד כאן 'סתם', וכאן הטענה היחידה האמיתית (שהחפץ חיים אומר אותה) – שמז"ח פעל כדיין, וזה לא דבר שמותר לכל אחד, ואילו החכמת-שלמה אמר בפירוש שאם ראית שנגנב לך חפץ מהבית ויש לך אומדן אתה יכול לכפות. אם יש טענה נגדו זה רק הטענה הזאת. עד התורת-חיים, שלא מהראשונים, אף אחד 'לא שם לב' שכאן פועל כדיין, ואף שכן מתקבל על הדעת זה שלא אומרים כך אומר דרשני (ובפרט הרא"ש, שפסק כך להלכה). אבל, אם מסתכלים בתורת חיים – שכולם מביאים זאת בשמו – רואים שהנושא שלו זה השאלה מה הקשר בין סמיכות סיפור מז"ח לענין טביעת עין של ת"ח:

ואם תאמר מה ענין הך עובדא דמר זוטרא להכא, ויש לומר משום דאמר לעיל דאי משני במילי אחרינא לא מהדרינן וטעמא דחשבינן כי היכא דמשקר בהאי הכי נמי משקר ליה [מפרשים כי לא מחזרים שמא ישקר, ולא ראיתי מישהו מפרש יותר מכך – שמא טביעות העין שלו לא נכונה] ואמר שהוא שלו, ומשמע שאף על גב דמשקר בדבר קל חיישינן אף על גב דלכאורה לאו סברא הוא למחשד בצורבא דרבנן דמשקר בדבר קל הכי נמי ישקר ויגזול [אם הסברא היא שחוששים לעצם טביעות העין שלו, זה מתרץ – דבר יום-יומי שאפשר לטעות בטביעות עין] לכך מייתי הש"ס מעשה למר זוטרא חסידא לאשמועינן שיש לחוש גם לדבר פעוט ביותר, דהרי האי צורבא דרבנן עביד... אפילו הכי הוי חשיד ליה אגניבה גמורה. ונראה דלכך פירוש רש"י ז"ל דכסא דכספא של אושפיזא הוי, ומר זוטרא דיינא הוא ודיינא וכפתי ולכך מביא השתא ראיה שפיר.

בלי התוספת שמז"ח היה דיין סברת התו"ח טובה. הוא לא מביא דבר זה כרעיון בפני עצמו, אלא כאסמכתא שדבר קטן מחשיד על דבר גדול. זה גם טפל עבור פירושו, וגם לא מובן כיצד זה מוכיח את סברתו. אולי רוצה לומר שרק מישהו אובייקטיבי יכול לזהות דבר גדול לפי דבר קטן, אך עכ"פ הסברו מספיק טוב גם בלי זה, וברור שלא בא כאן לאפוקי ולומר שזה רק לדיין ולא לאחר. מזכיר שדיין כדי לחזק את סברתו שדבר קטן מחשיד ביחס לדבר גדול.

עוד יש להביא הוכחה לדברינו מהא דכתב הרמב"ם בהלכות... יש כח לדיין לעשותו עד שיפרע חובו או לנדותו עד שיפרע, וכתב הזה הלח"מ שהדיין יכול להכריע גם לפי דעתו לא לפי ראיות... מ"מ כתבו המפרשים האחרונים שאין לכל בית דין כח כזה אלא אם כן הוא בי"ד חשוב ומוחזק בתורה ובחסידות [מז"ח] ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהיה כל אחד פורץ לעשות לו דרך... והובא דבריו בב"י ומוכח מדבריו שכפתיה ואודי היינו דיין ולא סתם אינשי ואפילו בבי"ד צריך להיות מוחזק בחכמה ובחסידות וכן משמע בשו"ת מהרשד"מ

אחר כתבתי כל הנ"ל שוב ראיתי שכוונתי לדברי הח"ח בהלכות לשה"ר... שלפעמים יש רשות ביד בי"ד לצורך שעה ... וגם הבי"ד רואים את הדברים הניכרים או שהעדים העידו בפניהם על הדברים הניכרים מותר להכותו עד שיודה, אבל ליחיד או אפילו לבי"ד רק שלא נתברר להם הדברים הניכרים כי אם על ידי התובע לא ניתן רשות על זה...

אין כאן הזמן לעיין בח"ח בפנים – ואם תרצו עיינו שם (בבאר מים חיים בסוף סימן ז בהלכות לשה"ר) – בהכל לוחם נגד סיפור מז"ח עם הוכחה מתו"ח, וגם שם יש לענ"ד הרבה חורים בהוכחה, אך לא נאריך בכך (בפרט שראינו שהרבי החזיק ממנו, וכבודו במקומו...).

האסמכתא של כולם זה בעיקר התורת חיים, שזה רק סיפור של דיינים – מומחים חכמים וחסידים (שהמגיד-משנה כותב שאין כמעט כזה בי"ד במציאות).