שלושה סוגי מכות

ננסה לקצר. האסמכתא לדברינו היא דעת הרוגאצ'ובר, המפרש שגם גניבה וגם גזילה זה פעולה נמשכת – כל זמן שלא מחזיר את החפץ יש לו דין גונב ודין גוזל ברגע זה. סברא זאת מחזקת מאד מה שרוצים לומר, אם כי אולי אפשר לומר גם בלי זה. לפי זה שגניבה וגזילה זה פעולה נמשכת – ולא כל דבר בתורה כך – אז מכות מז"ח זה לא מכות של "עביד איניש" אלא מכות של "לאפרושי מאיסורא", שזה סוג אחר של מכות. יש מכות של "עביד איניש", ויש מכות אחרות לגמרי – כשאתה רואה מישהו עובר עבירה, האם מותר לך ללכת לתת לו מכות כדי להפריש אותו מהאיסור. גם בכך יש הרבה פלפול, אך אדה"ז פוסק – לפי דעות של ראשונים – שמי שתחת ידו להכותו מחויב לעשות זאת (וכנראה לא רק בני בית או תלמידים – צריך להסתכל בתחלת הלכות נזקי גוף, כי לא ברור לגמרי מלשונו, אך משמע שצריך איזה אומדנא האם המכות יעזרו, ואם יש אומדנא שיעזור זה נקרא שהוא תחת ידו להכותו ומחויב להכות). דין של "עביד איניש" זה מסיפור בגמרא כדעת רב נחמן – מחלוקת רב הונא ורב נחמן. דין של "לאפרושי" זה מדיון על עבד שהיה מסרב לצאת אף שהיובל הוציאו, והוא רוצה לחזור לשפחות, ואז האדון-לשעבר מצווה להכותו עד שיסתלק כדי להפרישו מאיסור. משם רואים ברור שמחד הוא תחת רשותו להכותו – היה עבדו, ולכן ברור שמכותיו ישפיעו, אף שעל פי דין אינו תחת ידו כי כבר השתחרר. במקרה כגון זה צריך להכותו עד שיפרוש מהאיסור. כך גם ביחס לגניבה, ובעיקר אם יש סברא שהאיסור מתחדש כל הזמן. אם למז"ח יש אומדנא בטביעות עין חזקה אז צריך להכותו עד שיודה – כי כאשר יודה יפרוש מהאיסור.

כמו שנסביר, גדר המכות של "לאפרושי מאסורא" – וכדי ללמוד גדרן כדאי ללמוד מנ"ח (כנראה במצוה ח, על פסח), המאריך בכל האפשרויות לתת מכות כדי להפריש מאיסור, עיי"ש – אחר מגדר של "עביד איניש". כדי להבין זאת, צריך להתייחס לסוג שלישי של מכות, ולהסביר שיש הכנעה-הבדלה-המתקה במכות: מכות של "עביד איניש" זה מכות של הכנעה – אני מכניע אותך כדי שתחזיר לי את החפץ. מכות של "לאפרושי מאיסורא" זה הבדלה – להבדיל מהאיסור (הדגש שהתו"ח שם אליו לב ברש"י – שזה כוס המארח – בא לחזק שזה לא בעיה שלו, שצריך להכניע את השני ולעשות דין לנפשו, אלא שעולה דרגה כדי להפריש מאיסור). גם "עביד איניש" זה דין של דיין, שאדם דן לעצמו, אך כאשר מכה בשביל "לאפרושי מאיסורא" זה עלית מדרגה בדיינות שלך – שאתה לא רק דיין בשביל עצמך וחפציך (שזה בריש הלכות דיינים בחו"מ), אלא שאתה מתוך "כל ישראל ערבין זה בזה" מפריש מישהו מאיסור (למז"ח אכפת מכוס המארח – ואם שלו אולי היה מוותר – אך מכח זה גם כאדם פרטי אתה משמש כדיין להפריש מאיסור). זה מכות של הבדלה-הפרשה, פשוטו כמשמעו. זה לא מכות של הכנעה להוציא את החפץ מידיו – ברגע שמודה הוא עושה תשובה. למה זה דומה? דין של בית דין הכופין עד שיאמר "רוצה אני", שרוצה לשמוע דברי חכמים אבל יצרו אונסו, הוא עושה פעולה נמשכת של עבירה בכך שלא שומע לדעת חכמים ומרביצים לו עד שיאמר "רוצה אני" ותצא ממנו האמת, עד שיפסיק להיות עברין. זה סוג אחר אמנם, ושם לכאורה רק בי"ד עושה זאת, אך זה אותו עקרון – אותו סוג של מכות (מכות חינוכיות לילד – או הפרשה מאיסור, או שלגמרי מכות של אהבה ולא שייך לדיינות). סוג שלישי זה מכות של עונש – מלקות או מכת מרדות – שזה ודאי רק בית דין עושים. "עביד איניש" גם אדם פרטי, ומלקות רק בי"ד, ולגבי האמצע יש מחלוקת – כראוי לכל אמצע – אך אין הכרח לומר שדווקא דיין בבי"ד, ולא איש פרטי המתפקד כדיין. מלקות זה המתקה כי זה כפרה – "ונקלה אחיך לעיניך", שאחר המלקות הופך להיות "אחיך", זה מכות של טרנספורמציה, תהליך הטהרות. כל מכה הופכת את מציאותו – קודם היה רשע, ותוך כדי שמקבל מלקות הופך להיות צדיק. כמה שזה עונש, העונש בתורה זה כפרה והמתקה. יכול להיות שיש גם כזה צדיק, שנותן מכות של כפרה לאחר המעשה – בעצם זה כל צדיק שנותן תיקון נפש למי שבא ומתודה ומבקש תיקון.

כל מכה זה שם א-דני – "דינא דמלכותא דינא" – וג"פ מכה עולה נקמה. נקמה אחת כוללת כל השלוש מלקות – יש את מתיקות הנקמה, יש את הבדלות הנקמה ויש את ההכנעה של הנקמה.

מה מקור המושג מכות בכל התורה? מכות מצרים, שהן הכנעה – כדי להוציא את הגזילה מידי הגזלן. יש בכך גם ידיעת ה' – על זה הרבי כותב שיש קידוש ה' בשבירת הקליפה אפילו יותר מאשר בהוצאת הניצוץ. כאן יש הכנעה – לא תיקון – אבל מגלה ה' בכל העולם. כאן ה"עביד איניש דינא לנפשיה" זה הקב"ה איש מלחמה עושה. כאן, המכות של מז"ח, זה "לאפרושי מאיסורא" – זה ערבות של עם ישראל. פלא שכותב כאן פירוש על השו"ע, וכמה דפים הלאה דן באריכות בדין של "לאפרושי מאיסורא" ששם מותר לתת מכות לכל אחד – למה לא עולה בדעתו שגם כאן ההכאה זה בגלל "לאפרושי"?

נקרא בפנים ה"אמרי יעקב" גם הדיון ב"לאפרושי" (וכדאי לעיין):

אדה"ז פוסק שאם רואה מישהו מכה יהודי אחר, ולא יכול להצילו בלי להכות המכה, מצוה להכותו כדי להפרישו מאיסור (זה היום הלכה למעשה), אבל אם אפשר להצילו מידו בלא הכאה אסור להכותו, ואפילו לדוחפו אסור אם אפשר לשומטו בנחת. "וכן הרואה בחברו שהוא עושה איזה דבר עבירה אחרת והוא תחת ידו ורשותו להכותו [מושג שצריך עוד לפרש] רשאי להכותו כדי להפרישו מאיסור [ולא כותב שמצוה] ואין צריך להביאו לבית דין [סימן שהוא פועל כבית דין] אבל אם כבר עשה האיסור אינו רשאי להכותו [ובלי הרוגאצ'ובר אולי לכן לא פרש שמז"ח מדין זה] אלא יביאוהו לבית דין ויענישוהו".

סיום מתוק לקרוא מכתב מהרבי לרוקח, שנה לפני הנשיאות (נדפס בלקו"ש חי"א עמ' 297-8 – להעתיק משם):

בטח ראה בשיחות על דבר תורת החסידות שמכל מאורע יש ללמוד הוראה בעבודת ה', הנחלקת לשנים – ענינים שבין אדם למקום וענינים שבין אדם לחברו.

... הסברנו בהרבה מקומות שיש אנשים שטועים לגמרי מה פירוש דברים שקוראים להם – דמיונות גמורים. כל הזמן מקבלים מכתבים על כך – דוגמה אחרונה, שפגעתי עם האוטו בציפור יום אחרי יום, מה זה אומר? והדמיון מתחיל לעבוד חזק. מה עיקר המבחן? הרבי אומר כאן כלל גדול בתורה, מאד חשוב, שאם המסקנה שלך זה דבר שמקרב אותך לבורא יתברך אז כיוונת לאמת, ואם לא אז ודאי שזה שקר ודמיון. זה לא בא בשביל להפחיד אותך ושאר הדמיונות.

אם לאו, לא זו בלבד שמאבד מה שנותנים לו, אלא שעוד נותן מגרעות בסדרי הבריאה, כי הביא ענין לבטלה בבריאה.

ענין השימוש בסמי מות – דוגמה של הבעש"ט ליכולת של רופא מומחה בתחלת כש"ט.

יש סיפור של הרב זוננפלד, שהכי אסר לאכול חסה וכיו"ב מחשש תולעים, והוזמן לאיזו שמחה של אחד מחשובי העדה והגישו לו חסה והוא אכל, וכששאלו אותו נימק זאת שזה ספק ושפיכות דמים של בושה ברבים זה ודאי, וברי ושמא ברי עדיף. כאן רואים שהרבי לא מחזיק מזה בכגון דא.

"ויש זיק של תקוה שאם תמחה בידו פעם אחר פעם ותרעים עליו כדי נזיפה והכאה יחדל מזה מחויב אתה לעשות זה" (ברור איך הרבי מפרש "ויש תחת ידו וברשותו").

[ישראל: מה היחס בין מה שצריך רופא מומחה לבין מצות תלמוד תורה כדי לעשות? תשובה: אם אביך לא לימד אותך אתה חייב ללמוד בעצמך. אם אין צדיקים, אתה צריך לקרוא ולעשות לפי הבנתך, אך אם יש צדיק ואתה לא הולך אליו – אתה בבעיה.]

אמרנו שהרבי מאד מעריך את החפץ-חיים, ויש על כך כמה סיפורים מאד יפים. אמרנו פעם שהח"ח במשנ"ב או שמתעלם מאדה"ז או מביא סברתו שלא בשמו (במקרים רבים), ולכן יש לנו מועקה בלב ממנו וזה חידוש גדול מה שהרבי אומר ללמוד משנ"ב. על פי השמועה הרבי נמק את המשנ"ב שהבעיות שם לגבי אדה"ז – שהרבי הכי קנאי לו – ואמר שיש ללמד זכות על הח"ח שכך התחנך בישיבות בהן למד, והוא לא אשם (זה לימוד זכות מאד מיוחד על מתנגדים). יש שיחה של הרבי שמשתרעת על עשרה דפים גדולים (בסטנסיל) שפעם יצחק רפאל אמר משהו ברבים נגד הח"ח, ואז הרבי התקומם וממש שופך עליו גופרית ואש מן השמים, וחוזר על כך שוב ושוב, וקורא לכל תלמידי הח"ח להתאחד ולמחות ברבים. כמובן מקשר זאת לכך ששותקים כי מקבלים ממנו תקציבים, אבל אסור לשתוק וצריך להתקומם נגד בזיונו.

שיחה על הח"ח בשנת החמש-מאות לב"י: "יש לעורר בכל מקום ומקום אשר מכיון ששנה זו היא שנת החמש מאות וכו'..." (להעתיק). "להיותו 'האיש החפץ חיים' נתקבל חיבורו בכל תפוצות ישראל" – על דרך שהתקבלה הלכה כב"י כי יותר בשפלות, וכיו"ב (הלכה כמי שיש לו "הכנה טבעית", כפי שדובר לעיל). ההוראה להכות היתה לפני הנשיאות, וכאן בסוף ימיו של הרבי מדבר על שלילת ענין הכאה וכתיבת כתבי פלסטר נגד עמ"י. הח"ח מביא את "מר זוטרא חסידא" – בסיפור זה – יותר מכל אחרון אחר בתקליטור, שמתלבט בו באריכות. זה המתקה של הרבי, בזכות הח"ח, אך הסכים שידפיסו גם המכתב של לפני הנשיאות (פלא, כי יש המון דברים שהרבי צנזר).

בתורה מכות מתוקות – הו"ר, שזה לא סתם מכות מתוקות אלא סוד הנשיקין.

יש עוד חקירה (קשורה לרוגאצ'ובר, אך הרבי דן בנפרד), אם יש מצות תשובה (והישבון) בכל רגע – גם אם הגניבה לא בכל רגע, כשלא מחזיר עובר בעשה ברגע זה. הוא גם פסול לעדות – אפילו המגביה ידו על חברו דרבנן פסול לעדות ולשבועה, הרושם נשאר. הוא פסול עד שלא עושה תשובה. יש שיחה מאד יפה של הרבי על פסק הרמב"ם בהלכות חובל של "המגביה ידו על חבירו" שכותב "הרי זה רשע" (ולא כגמרא "נקרא רשע") – הראב"ן בתוס' אומר ש"נקרא רשע" זה שצריך להכריז עליו ברבים שרשע, אך הרמב"ם אומר "הרי זה רשע". הרבי שואל איך הוא רשע, אם בפועל לא עשה שום נזק, והרבי כותב שזה דין בגברא ולא בחפצא – סברא רוחנית מאד. הוא הוציא את היד מתכלית כוונת הבורא לשם מה ברא את היד, כמו מאבד עצמו לדעת שחייב, כך הוא מזיק ליד שלו. אחר כך אומר שכל דבר צריך להיות גם בקדושה, וצ"ל "מגביה ידו על חברו" בקדושה. קודם מביא "וכל אשר יפנה ירשיע", וב"ירשיע" שני פירושים – ינצח או יצליח. לעניננו, אם באמת צריך לתת למישהו מכות, אז כמה שתהיה רשע תצליח ותנצח אותו. אז מביא שיש רשע במשמעות של מנצח או מצליח, ואז אומר שיש "מגביה ידו על חברו" בקדושה – היד ניתנה בשביל לתת, וכשמגביהים בשביל להכות אז כאילו הורג את היד ח"ו, והתיקון להגביה את היד כדי להשפיע בכפלי כפלים למעלה ממדידה והגבלה (על דרך "היה רגיל לשנות פרק אחד וכו'"), לקנות בנפש מדת צדקה והשפעה למעלה ממדידה והגבלה. הגבהת היד להכות שינוי טבעה לגריעותא, והתיקון זה שינוי הטבע למעליותא (ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה", כמבואר בתניא).

לסיום: על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". "וגבה" זה להגביה יד, "ירום" זה להרים יד, "ונשא" זה נשיאת ראש. צריך להבין הבדל בין הרמת יד להגבהת יד. קודם כל, ירים יד יכול להיות בשבועה, אבל ודאי גם ביטוי של הרמת יד. הרמת יד זה כל הרמה, והגבהת יד זה דווקא מעל החבר. יד-ראש-יד = תענוג.