השלמה מיד אחרי השיעור:

א. יתכן שהפירוש של דברי הרבי למחות עד כדי הכאה ונזיפה הוא עד שיכו אותך וינזפו בכך. לא משנה לעצם הדין, כי אדה"ז אומר כן להכות בשביל "לאפרושי", רק השאלה מה זה תחת ידך וברשותך.

ב. יש חלוקה מהותית בין מלקות ובין "עביד איניש" לבין "לאפרושי" – "לאפרושי" יכול להיות עד שתצא נפשו, משא"כ האחרים (עיין מנ"ח). לרדות תלמיד וכו' – זה ודאי "לאפרושי". כל ה"לאפרושי" זה חינוך. בכל אופן, זה גדר אחר – להצילו מרדת שחת, אפילו בחייו. לכן זה שייך גם למר זוטרא חסידא – "לאפרושי" זה מדת חסידות. זה הבדלה, ובמדה מסוימת זה יותר בוער מ"עביד איניש" בו אדם יכול לוותר.

ג. בעצם של מר זוטרא חסידא – בסיפור של הצרור – אמרנו שהיו שלושה שלבים: הוצאת את הצרור וקנח, החזרת הצרור, שליחת המשמש לטוח בטיח. יש סברא על פי פשט בלשון הפוסקים שמה שהוא מחזיר זה כדי ש"לא יקח דבר מחברו". יש שתי סברות במדת חסידות, או שאף שמותר אני נמנע מלקחת של מישהו אחר – אז אני מחזיר. זה ששלח לטייח, זה עוד מדת חסידות – הוא כבר לא לקח, וכעת עושה זאת כדי שהחבר לא יפסיד מהענין, גם במקרה הכי רחוק (זו הסברא השניה לגבי מדת חסידות – לא רק שלא אקח, אלא שהוא לא יפסיד, וכדי שלא יפסיד הוא צריך גם להרוויח). זה ההבדל בין הגברא שלי, שאני לא לקחתי, לבין היחס אליך כדי שתהיה מבסוט – שבסוף אתה מרויח מהענין.

הכל הכנעה-הבדלה-המתקה: הכנעה – שאני צריך לקחת לקנח עצמי. הבדלה – שאני נבדל מכל צד של גניבה/לקיחה. המתקה – שלא רק שלא תפסיד, אלא גם תרויח.

זה פותח עוד סוגיא – עוד שיעור לפחות – בנושא "כופין על מדת סדום", שגם יש בכך חקירה אם גם שם אומרים שאף על פי ש"זה נהנה וזה לא חסר כלום" – וכופין על זה – האם בכל זאת יש מדת חסידות לא להנות מכך. אפשר לחלק לפי איך שחלקנו, שאם זה "זה נהנה וזה לא חסר" אז לא לקח ממנו כלום (דהיינו לא הוצאתי ממנו, אף שהשתמשתי), אבל הוא מרגיש מקופח. "כופין על מדת סדום" לא כמו מקרה בו אף אחד לא מקפיד – מישהו מקפיד, אך כופין אותו ואוסרים עליו להקפיד, כי זה נהנה וזה לא חסר. השאלה אם גם במקרים כאלו החסיד יקפיד לא להנות.

ד. בסוגית הנבואה, בענין הכנה בחירית – "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" = 1638 = ג"פ 546 = ג"פ מר זוטרא חסידא (כנגד ג התכונות של ההכנה הבחירית, שהוא היה שלם בהם).