מוצאי י"ג תמוז ס"ט – תשובות לשאלות מבחורי "דורשי יחודך"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

למה מתחילים כל שיעור בניגון?

[הרב: "נעשה ונשמע", לפני שמסבירים צריך לשיר ניגון... ניגנו "יעלה".]

במסכת ברכות כתוב שיש תפלה שמתפללים לפני שנכנסים לבית המדרש. היום, משום מה, לא נהוג להתפלל את התפלה הזאת. אבל זה דבר ראשון שעושים תוך כדי שמנגנים ניגון לפני הלימוד. הניגון הזה כולל, קודם כל, את התפלה הזאת שכתובה שם. זה א' כל. שנית, ניגון – במיוחד ניגון עמוק – זה בשביל ליצור התקשרות. בשביל התקשרות לנותן התורה כתוב שצריך לברך לפני הלימוד – "לא נחרבה ירושלים אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה" – אז צריך להתקשר לנותן התורה, צריך להתקשר לכל מי שנזכר בתורה, תנאים, אמוראים, נביאים, משה רבינו, האבות. זה דבר שני שהניגון עושה – התקשרות. זה לא כלול בתוך התפלה שכתובה שם, זה משהו אחר. שלישית, כתוב שלפני כל מצוה צריך לומר "לשם יחוד", ובמיוחד לפני לימוד התורה, בפרט שזה בקבוצה – שזה "בשם כל ישראל" בגלוי (גם כשלומדים לבד זה "בשם כל ישראל", אבל בתוך כתה זה גלוי) – זה משהו נוסף, חוץ משני הדברים שאמרנו קודם. גם, לא נוהגים לומר "לשם יחוד", וזה גם בניגון.

ביחס לכל שאר המצוות, ה"לשם יחוד" הכי חשוב זה לפני לימוד תורה. כתוב שהצירוף למעלה משתנה כל שעה, וכל רבע שעה אות אחת שולטת, ואחד מיסודות החסידות היה שכאשר לומדים ברצף להפסיק כל שעה. כך אמר רמ"מ מויטבסק, וזה כתוב בתניא (זה אחד הדברים שהתכוון שלמד מרבותינו באה"ק). רמ"מ אמר את זה מאד חזק, שת"ח שלומד תורה ברצף צריך להפסיק כל שעה בשביל לכוון מחדש, והיתה סביב זה התנגדות עצומה. זה מתאים למה שכתוב בתניא שיש כל שעה צירוף חדש, וצריך להפסיק בשביל לכוון "לשם יחוד". אומרים בפה "לשם יחוד" רק פעם אחת בבוקר, לפני "ברוך שאמר". אז גם את זה עושים בתוך הניגון – מכוונים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה [למטה] בשם כל ישראל [בהתקשרות לנותן התורה אני מתקשר, וכאן זה בשם כל ישראל]".

שלשת הטעמים זה הכנעה-הבדלה-המתקה: הכלל הוא שאם תופסים את ההכנעה כל השאר הולך חלק. עיקר העבודה זה הכנעה. למה התפלה שלפני הלימוד זה הכנעה? אני מרגיש את עצמי כל הזמן עלול לטעות, שיצחקו ממני (מגיע לי, אבל אני מבקש רחמים שהקב"ה ירחם והיום לא יצחקו כל כך) – כל התפלה הזאת באה ממקום של הכנעה בנפש. כתוב שבניגון מושלם בחסידות החלק הראשון נמוך, ויש שיחה של הרבי הרש"ב שזה הבסיס של הניגון, וצריך לנגן את זה כמה פעמים שהיסוד יהיה חזק. התקשרות זו הבדלה – כשאני מתקשר אני נבדל מהמקום שלי. בתפלה אני במקום שלי, "באשר הוא שם", מקום נחות. כשאני מתקשר אני כאילו עולה למעלה, אני נבדל מהמקום שלי ונכנס למקום יותר גבוה. לכן באמת לא כל כך רלוונטי מה שאומרים עלי, אני לא פה, אני עכשיו מקושר לנותן התורה ולכל הצדיקים שיש כאן. אפשר להאריך בכל זה, שהדבר הכי פשוט שאדם היה אומר למה מנגנים – כדי להרגיע. במיוחד אם זה בקבוצה, ש"מלחמתה של תורה" לא תבוא מתוך נצחנות (שאז זה רע מאד), והניגון מרכך את זה. זה עדיין חלק מהתשתית של התפלה לפני הלימוד. אחרי שיש התפלה הזאת אז כאילו עולים לשרש, זה ההתקשרות. תמיד ההבדלה וההמתקה זה "רצוא ושוב", זה הכלל – "רצוא" זה הבדלה, להבדל, ו"שוב" זה להמשיך את האור לעולם, שזה תכלית הבריאה, "דירה בתחתונים", זה ההמתקה. זה "ליחדא וכו' ביחודא שלים" למטה, "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". לכן אומרים "בשם כל ישראל", שיהיה בתוך כל עם ישראל.

[מכאן ואילך התשובות לשאלות שהועברו על פתק, ולא בשיעור לתלמידים]

מתי להתחיל ללמוד קבלה? באיזה ספרים?

המושג "קבלה" כולל בעצם שלש קבלות: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל, קבלת הבעל שם טוב. אצלנו מתחילים את הלימוד מקבלת מורנו הבעל שם טוב, גם בהיותו "אחרון אחרון חביב" וגם משום שקבלתו היא האור הכי גבוה המסוגל לרדת עד למקום הכי נמוך, וככזו היא מתאימה לכל אחד. ההתחלה דווקא בלימוד קבלת הבעל שם טוב כה חשובה, עד כדי כך שאם לא מתחילים ממנה יש סכנה של הגשמה בלימוד הקבלה הרגילה. את לימוד קבלת הבעל שם טוב מתחילים מ'הגיל הרך', הכל תלוי בהדרכה הנכונה.

סדר הלימוד בספרים: צריך ללמוד תניא בעיון, דרך מצוותיך בהבנה, ואחר כך ללמוד כמות של מאמרי חסידות ביסודיות. אפשר ודאי להעזר גם בספרים שלנו, כמו מבוא לקבלת האריז"ל לדוגמה. בכלל את כל המבנים הבסיסיים אפשר ללמוד מהספרים שלנו, כמו ספר הנפש וכו'. אחר כך כשרוצים ללמוד כתבי האריז"ל (בגיל יותר מבוגר, תוך כדי הידיעה שלא חסר לי עד עתה כלום, רק שמצוה ללמוד את הדברים במקור כו') מתחילים מאוצרות חיים (שהוא המהדורה תנינא של עץ חיים).

מה הגיל המומלץ לנישואין?

הכלל הראשון בענין זה, שחשוב להדגיש אותו בגלל המציאות, הוא שאסור שיהיה לחץ חברתי הגורם לאדם להתחתן כי 'כולם מתחתנים' מסביבו. ההחלטה לגבי הנישואין צריכה להיות ענינית, כל אחד לגופו. מי שלומד תורה ברצינות, מתוך התמדה אמיתית, לא חייב להתחתן לפני גיל 23-24. כמובן, לא שוללים את האפשרות שגם המתמיד יתחתן מוקדם יותר, אבל אין הכרח שיעשה זאת. ואדרבה, יש מעלה בכך שיהיו בישיבה בחורים רציניים קצת יותר מבוגרים.

המסלול החב"די הרגיל כולל שלש שנים בישיבה גבוהה, שנת "קבוצה" אצל הרבי ב-770 ועוד שנת שליחות לפני שבחורים מתחתנים. גם במסלול שלנו, אם אחרי 3-4 שנות לימוד בישיבה תתמסד יציאה לשנת שליחות בצורה רצינית, בארץ או בחו"ל, זה דבר טוב וחשוב ורצוי. מאידך, יש בכך מורכבות, וגם הרבי ציין לשבח את מנהג ירושלים להקדים את גיל הנישואין.

כלומר, "כולם אהובים" – מי שמתחתן צעיר יש לו בכך שכר אך עלול להיות גם הפסד, וגם מי שדוחה את הנישואין לצרכים חשובים נמצא במורכבות כזו. כל העולם שלנו בנוי על שיקול של "יצא שכרו בהפסדו" ו"יצא הפסדו בשכרו". ושוב, בכל מקרה צריך לשקול לגופו, ולהזהר משיקולים חברתיים. חשוב גם להעיר שמאז ומתמיד בחורי "עוד יוסף חי" מאד הצטיינו בעניני שמירת הברית וצניעות בכלל, ועל כך יש לשמור, אך לצד השמירה יש לדעת כי אין להיות שקוע בכך, ובעצם השקיעה בנושאים אלה יש משום פגם הברית (כלומר, מי שחושב שהוא חייב להתחתן בגלל פגם הברית – יש משהו פגום בשיקול זה עצמו).

מה היחס של הרב לסטראשלע וקאפוסט?

שיטתנו היא שהכל בסדר גמור, אפשר ללמוד כל דבר (המושתת על יראת שמים אמיתית) וללמוד מכל דבר – "מכל מלמדי השכלתי". "כולם אהובים, כולם ברורים וכו'". עם זאת, יש סדר פנימי בראש, איך מתייחסים לכל אחד ואחד. אם השאלה נובעת ממי שאין לו שום התקשרות זה ענין אחר, אבל אנחנו כן קושרים את לימוד החסידות להתקשרות נפשית פנימית. בענין זה, ברור אצלנו שההתקשרות צריכה להיות לבעל שם טוב ולנשיאי חב"ד-ליובאוויטש אחריו, ובצינור זה עובר העצם של החסידות (כמובן, דרכים כמו סטראשלע או קאפוסט גם לא מציעות/תובעות התקשרות היום, כאשר החצר עצמה לא קיימת). סביב צינור זה יש כל מיני צדיקים, גם בחב"ד וגם אצל שאר החסידים.

בפרטות, אחרי הלימוד מהרביים שתי הדמויות החשובות ביותר ללמוד מהן הן רבי הלל מפאריטש (שקרוב ללשון הרב, ולכן גם זה די רשמי במסורת חב"ד שאפשר ללמוד ממנו, לפי דברי הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ) ורבי אייזיק מהומיל (שמצד השכלתו העמוקה רק יחידים שייכים לדבריו, אבל מי ששייכים לזה – כדאי ללמוד).

בין שתי החסידויות שהוזכרו, "מגן אבות" של קאפוסט יותר מבוסס על "לשון הרב" ועל דרושי הצ"צ  (גם אם זה לא ב"אותיות הרב" ממש). לעומת זאת, בסטראשלע – המוקדם יותר – יש דרושים נחמדים, אבל מיד רואים שזה לא "לשון הרב" וממילא גם ההשראה הנפשית הפנימית לא עוברת שם. בנוסף לזה, ב'סביבה' החב"דית יש עוד כמה דברים חשובים שנחמד וטוב ללמוד, כמו סידור מהרי"ד ו"שמן למאור" (של אחיו של הקאפוסטער שהאריך ימים אחרי הרבי הרש"ב).

מה הרב אומר על נסיעה לאומן לר"ה? מה הרב אומר על הנהירה לברסלב בצבור הכללי ובדתי-לאומי בפרט?

ככלל רגילים לחלק את דרך החסידות לשנים – חב"ד והחסידות הכללית. אמנם, לפעמים מחלקים בתוך החסידות הכללית עצמה כאשר חסידות ברסלב קובעת ברכה לעצמה (כפי שעשינו בפרצוף שבע הדרכים הטהורות בעבודת ה', למשל). הדרך של ברסלב כוללת הרבה חידושי תורה השונים מכל דבר אחר – אין אלו חידושים בנגלה וגם לא במוסר בדרך הרגילה (המבוסס על הגיון של נגלה) – אך בסופו של דבר, תכלית הדברים היא מוסר השכל (השונה מדרך החסידות הרגילה, ואפשר לומר שברסלב זה 'מוסר חסידי'). עצם הנהירה נובעת מכך שיש ריקנות מאד גדולה שברסלב נותנת לה מענה (ראשוני).

כמובן, יש לי הרבה הערכה לברסלב והרבה אהבה לרבי נחמן (כפי שאנחנו אוהבים מאד מאד את כל הצדיקים). אם רוצים לציין את הדבר הכי גבוה אצל רבי נחמן (כמו שהוא אמר בעצמו), שממש אין כיוצא בו, זה סיפורי מעשיות. ההתקשרות לסגנונו של רבי נחמן דורשת 'חוש' מיוחד, ויש אנשים שדווקא בגלל הסגנון לא מסוגלים להתחבר (כפי שיש אנשים שלא מסוגלים להתחבר לסגנון של הרב קוק, או לסגנון בו נכתבו לקוטי שיחות של הרבי).

יש הרבה מה ללמוד מדרכו של רבי נחמן, כשאחת הנקודות הבולטות שאנו דוגלים בה מאז ומתמיד היא התפלה בינו לבין קונו (התבודדות בלשון ברסלב). כמובן, כפי שאמר רבי נחמן בעצמו, אין לברסלב 'מונופול' על השיטה הזאת וזו הדרך שבה הלכו מעולם כל הצדיקים והמון עם ישראל. כמובן, בדרך חב"ד זה לא צריך להיות בצעקות או בכל ביטוי חיצוני אחר (אלא אם כן ביטוים אלה באים בדרך ממילא לגמרי). חב"ד שוללת כל חיצוניות, הגובלת ב"אש זרה" ובפולחן עצמי, כפי שמבואר בקונטרס ההתפעלות. בכלל, לימוד קונטרס ההתפעלות הוא הדבר הראשון הנחוץ כדי ליישר את הראש לגבי עבודת ה' בכלל. מתוך לימוד זה גם מובנת ה'מחלוקת' העיקרית בין חב"ד לסטראשלע, שחשוב מאד להבינה (גם אם בדורנו אפשר אולי לעשות איזו פשרה, אך הדבר דורש הרבה הבנה והרבה נתינת דעת שלנו לענין).

ענין עיקרי נוסף בברסלב הוא תיקון הכללי, שלדעתנו אינו דבר מחייב. לפי חב"ד תיקון הכללי היינו העמקה אמיתית בפנימיות התורה, ובעיקר – יותר מכל דבר אחר – הקדשת החיים לקירוב לבבות ולהפצת המעינות. לעומת זאת, בכל הדברים החיצוניים בענין זה – כולל אמירת תיקון הכללי – יש ממד של השקעת הראש בעצם הענין של פגם הברית, וזו אינה הדרך הראויה כנ"ל (ראוי לציין שבחב"ד אמירת תהלים תופסת מקום מרכזי מאד ומפליגים בתיאור החשיבות והכח הסגולי של אמירת תהלים להמשיך שפע ברכה בגו"ר ולפעול את כל תיקוני הנפש הדרושים, וכן ידוע שרבי נחמן עצמו אמר – לפני שגילה את עשרת פרקי התיקון הכללי המכוונים בפרט כנגד עשרת לשונות הנגינה בהם נאמר ספר תהלים – שכל עשרה פרקים טובים ומועילים לתיקון הברית).

לגבי הנסיעה לאומן, אין לי התנגדות לכך, אבל גם אין בכך שום חיוב. איני יודע כמה אנשים ממש נדלקים על עבודת ה' בפנימיות בזכות הנסיעה הזאת. מי שזה פועל עליו – מצוין. אבל נראה לי שחלק מהנהירה מבוססת על משהו מאד-מאד חברתי-חיצוני. שוב, מי שרוצה לנסוע לאומן, להכיר ולראות, שיסע. אבל אז נמליץ לו לנסוע גם לניו-יורק, ל-770, לראות מה יש שם. לא חייבים לשהות שם או לחשוב שהרבי שם יותר מבמקום אחר – בכלל אנחנו מתייחסים לכל הצדיקים כתופעה לא-מקומית (וכדלקמן) – אבל זה טוב בשביל להכיר את העולם היהודי, וכמו שבאומן אפשר להדלק לעבודת ה', אולי מי שיסע לרבי בניו-יורק גם ידלק שם (לעבודה פנימית בדרך חב"ד).

צריך להוסיף עוד נקודה בזה: ידוע שרבי לוי יצחק מברדיטשוב טען על כך שעל פי נוסח אדמו"ר הזקן לא אומרים "ושמרו" בליל שבת (לפני תפלת עמידה), ואמר לו שכאשר אומרים "ושמרו" "נעשה יריד גדול בשמים", ואדמו"ר הזקן השיב לו – לא לכל הירידים צריכים לנסוע. עם היות שיש אנשים שמתעוררים התעוררות רבה באומן (וכיו"ב בענינים ובמקומות נוספים), על אדם לדעת ש"לא לכל הירידים צריכים לנסוע" – אדם צריך לזהות לאן שייכת ההתקשרות הפנימית שלו, ואינו מוכרח 'לרקוד על כל החתונות' ולהשתתף בכל הירידים.

נרחיב קצת בענין ההתקשרות שלנו לחב"ד בכלל, ולדרך האישית המיוחדת שלנו בתוך חב"ד (שזה נקודת המכוון של השאלות הללו), דרך משל הקשור למה שקראנו בפרשת קרח על מטות הנשיאים ומטה אהרן שבתוכם: רש"י אומר שמשה שם את המטה של אהרן דווקא באמצע, בלי נטיה לשום צד, כי אם היתה נטיה היה אפשר לחשוב שבצד הזה יש איזו קליטת מיוחדת של אור השכינה. על זה היה קשה לי תמיד, שאם יש מקום שהכי מסוגל לקלוט את האור מן הסתם זה באמצע – האלקות זה באמצע, האמת זה באמצע. זה באמת משל מצוין לעניננו, שהנהירה לאומן או לברסלב נתפסת אצלי כנטיה לצד מסוים. יש כל מיני דברים בעולם שאדם – או מתוך תסכול, או מתוך חיפוש אמיתי – מצדד לאיזה כיוון. הוא באמת חושב שבצד הזה יש את הסיכוי לקלוט את האור של השכינה. אם זה קיצוני קוראים לזה שהוא 'שם את עצמו בפינה' – זה גם קשור למה שדברנו על התבודדות לא רצויה המרחיקה את האדם מלשים את עצמו בלבה של היהדות, במרכז עניני וצרכי הכלל (אבל לא ה"בדד" הרצוי שדברנו עליו – "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב").

תכל'ס, אני מרגיש שחב"ד זה באמצע – כמו שבחיות הטהורות מיקמנו את חב"ד בספירת התפארת. הכי מסוגל לתקשר ולאחד את כולם – ממתנגדים עד חסידים כלליים וכו'. זה שלא רואים שחב"ד עושה את זה במציאות – זו שאלה אחרת. אבל בלב מאד ברור לי שזה האמצע, ושם בסוף המטה יפרח. אחרי דרך חב"ד הכללית, בדור השביעי-שמיני-עשירי שלנו – היום – אני מרגיש שהדרך שלנו זה האמצע (אדם קרוב אצל עצמו...). כמה שיחשבו שאנחנו הכי בצד, הכי בפינה, בגלל "ברוך הגבר" וכו', אבל התחושה והאמונה שלי היא שדווקא אנחנו הכי באמצע. אם יש איזה ראיה, סימן כזה, זה התקרבות של אנשים מכל מיני גוונים. בהיותנו באמצע יש אפשרות להיות טוב עם כולם ולהחיות את כולם מהאמצע, וגם מהאמצע לקבל את ההשראה האמיתית (תורה חדשה) מלמעלה. ברסלב, לעומת זאת, זה בהחלט צד – איזו פינה. לכן – בהמשך לשאלה שנשאלה – אישית אין לי ענין מיוחד לנסוע לאומן. בנוסף לכך, אנחנו מאמינים שכל הצדיקים 'לא מקומיים' כרגע – גם זו מהתכונות החשובות של האמצע, התכונה הלא-מקומית.

מדוע רבים מהמתקרבים לחב"ד או לרב נכנסים לאוירה בטלנית (לימוד, תפלות במנין וכו')?

הרושם המתואר בשאלה הוא כמובן לא לפי המכוון והרצוי, אבל זה גם לאו דווקא נכון. יש נקודה, שכאשר עוברים מ"יש" אחד ל"יש" אחר חייבת להיות נקודת "אין" באמצע – מי שמגיע אלינו ומתחיל להשתנות עובר שלב בו הוא מאבד את הצורה הראשונה שלו, את הסדרים הקודמים שהיו לו וכו', בטרם שהוא מגיע להתעצב בצורה מסודרת חדשה, ולפעמים זה מתאפיין ב'בטלנות', אבל זה מצב בינים שעובר (ומה עם מי שנתקע בו? הוא לפחות הרויח שיצא מה"יש" הראשון...). העיקר הוא שמי שבאמת מקושר כאן לדרך (וזה דבר שיכול להמצא בעוד מקומות), מי שנכנס וחי את דרכנו במאה אחוז, הוא פשוט עשרים וארבע שעות בתוך הענין שלו, בתוך השליחות שלו, בתוך התפקיד/המשרה שלו, וכך נאה וכך יאה. לא שהוא בטלן, אלא שכל כך נושם "גל עיני" (במקרה שלנו), עד שכל שאר הדברים זה כ"שרגא בטיהרא". זה שייך גם לשאלה הבאה (מה רצוי ממי שיוצא ממוסדות הרב) – הרצוי הוא שכל חסיד, איפה שהוא לא נמצא, יהיה כל כך שקוע בעניני הלימוד וההפצה והעבודה, כל כך בשליחות שלו, עד שזה נעשה בפשיטות העיקר בחיים שלו (על דרך "אלקות בפשיטות"). זה לא אומר שהוא לא מתפלל במנין, זה רק אומר שלעומת אנשים שאצלם סדר היום זה העיקר (מתנגדים או חסידים שלא בראש של שליחות), אצלנו סדר היום גם חשוב, אבל העיקר זה להיות מאה אחוז שקוע בשליחות ומסור אליה – זו השאיפה. כמה הגיעו לזה? זו שאלה אחרת. דווקא בשאלה הזאת כדאי שתעשו עבודת מחקר, שתשאלו כמה עשרות אנשים עד שתסיקו מסקנות. [יש בשאלה הזו גם סממן של מה שאנחנו בוכים עליו כל הזמן, שבתוך התלמידים אף אחד לא יודע מהשני. יש ממש בורות בנוגע למגוון התלמידים, לא מבינים את ההיקף והגיוון של התלמידים, כי לא מכירים. זה דבר שממש כואב לי].

איך הרב היה רוצה לראות תלמיד שעבר במוסדותיו?

קודם כל, זה כמו הברכה המסורתית של הרביים, שמברכים להיות חסיד יר"ש ולמדן (עם כל מה שדברנו על זה בהרבה הזדמנויות). זה מתחיל מחסיד, מי שמסור לכלל ועוסק בהפצה, וממשיך לפי הסדר (עם כל השיעורים שהיו על הנושא הזה, כולל גם סדרים אחרים, הרבי הריי"ץ היה כל פעם משנה את הסדר בהתאם למתברך) – לצאת חיל (עם כל המשמעויות, כולל מה שנאמר ב"היום-יום" שעל חיל מכירים את השליחות גם כשהוא ישן). אם היתה "כנישתא חדא" של "בדד" – על זה כתוב שדי ב"כנישתא חדא" כדי להביא את המשיח, שהם "בדד" וגם בתכלית המסירות לכלל של חסיד יר"ש ולמדן (והכי באמצע, בנקודת האמת, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה).

כמובן, בכל פרק בחיים אפשר לעשות משהו שלא היית יכול לעשות קודם ולא תוכל לעשות אחר כך. כמה שגדלים, שמוסיפים מוחין, יש משהו מיוחד שאתה יכול לעשות היום – ומי שצעיר ממך לא יכול היום ומי שמבוגר ממך לא יכול היום. צריך להיות רגיש ליתרון שיש לכל אחד "באשר הוא שם". זו נקודה יסודית ביותר אצלנו, למצוא את היתרון של היום באשר אתה שם ולדעת כמה אחריות זה נותן לך ולנצל את זה. אז אתה שמח. הווארט בסוף, שככל שאדם באמת עושה מה שהוא צריך לעשות הוא מתמלא שמחה והכרת הטוב לקב"ה שמזכה אותו. תכל'ס, אצל הקבוצה הזאת של הבחורים, צו השעה שלהם כרגע זה להכנס לישיבה הגדולה, לחזק את זה מאד, להביא עוד חבר'ה ולחזק אותם. שכל אחד ירגיש ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

ככל שמצליחים בע"ה ללכת על מה שקראנו בהתוועדות האחרונה "מלכות בית דוד" יש גם קדימה במערכה, שזה פיקוד – לבנות סדר של פיקוד, איך הדברים יורדים. גם בחי"ל, גם החסיד וגם היר"ש וגם הלמדן, אם שואלים אותי אישית מה אני רוצה לראות מהתלמידים שגדלים בישיבה שלי זה כמובן שהכל מופרה בהשראת הדברים שלנו.

כאן זה גם המקום לומר (וזה קשור גם לשאלות קודמות), שטוב מאד שלומדים מהספרים שלנו, אבל אם זה על חשבון ספרי חב"ד המקוריים – שלא לומדים שום תניא, שום דרמ"צ וכו' – זה מאד לא בסדר. בעקרון צריך להיות בישיבה לימוד חסידות בבקר, לפני התפלה, ולימוד חסידות בלילה אחרי סדר ערב (אם נגמר בתשע וחצי, צריך ללמוד חסידות עד 11, לפני שהולכים לישון). אם יש שעה וחצי בבקר ושעה וחצי בלילה – זה טוב. היות שאנחנו חב"דניקים, הרבי מאד הדגיש תפלה בצבור, אבל עדיין רק בחב"ד יש את המושג של תפלה בהתבוננות, תפלה באריכות. זה צריך להיות דבר שהר"מים והמשפיעים בישיבה מלמדים איך עושים אותו (הבעיה היא כשהם בעצמם לא יודעים מה זה...). תוך כדי הדרכה נכונה בחורים ששייכים לזה כן מתפללים יותר בהתבוננות. למעשה זה אומר שהם הולכים לכתחילה למנין לשמוע את הדברים שבקדושה ואז להתפלל. זה לא הוראה לרבים, זה לא הפקר, אבל באיזה ציור קצת 'דמיוני' זה קיים (בעוד שבמקומות אחרים זה לא קיים בכלל, אין כזה ציור).