מדוע רבים מהמתקרבים לחב"ד או לרב נכנסים לאוירה בטלנית (לימוד, תפלות במנין וכו')?

הרושם המתואר בשאלה הוא כמובן לא לפי המכוון והרצוי, אבל זה גם לאו דווקא נכון. יש נקודה, שכאשר עוברים מ"יש" אחד ל"יש" אחר חייבת להיות נקודת "אין" באמצע – מי שמגיע אלינו ומתחיל להשתנות עובר שלב בו הוא מאבד את הצורה הראשונה שלו, את הסדרים הקודמים שהיו לו וכו', בטרם שהוא מגיע להתעצב בצורה מסודרת חדשה, ולפעמים זה מתאפיין ב'בטלנות', אבל זה מצב בינים שעובר (ומה עם מי שנתקע בו? הוא לפחות הרויח שיצא מה"יש" הראשון...). העיקר הוא שמי שבאמת מקושר כאן לדרך (וזה דבר שיכול להמצא בעוד מקומות), מי שנכנס וחי את דרכנו במאה אחוז, הוא פשוט עשרים וארבע שעות בתוך הענין שלו, בתוך השליחות שלו, בתוך התפקיד/המשרה שלו, וכך נאה וכך יאה. לא שהוא בטלן, אלא שכל כך נושם "גל עיני" (במקרה שלנו), עד שכל שאר הדברים זה כ"שרגא בטיהרא". זה שייך גם לשאלה הבאה (מה רצוי ממי שיוצא ממוסדות הרב) – הרצוי הוא שכל חסיד, איפה שהוא לא נמצא, יהיה כל כך שקוע בעניני הלימוד וההפצה והעבודה, כל כך בשליחות שלו, עד שזה נעשה בפשיטות העיקר בחיים שלו (על דרך "אלקות בפשיטות"). זה לא אומר שהוא לא מתפלל במנין, זה רק אומר שלעומת אנשים שאצלם סדר היום זה העיקר (מתנגדים או חסידים שלא בראש של שליחות), אצלנו סדר היום גם חשוב, אבל העיקר זה להיות מאה אחוז שקוע בשליחות ומסור אליה – זו השאיפה. כמה הגיעו לזה? זו שאלה אחרת. דווקא בשאלה הזאת כדאי שתעשו עבודת מחקר, שתשאלו כמה עשרות אנשים עד שתסיקו מסקנות. [יש בשאלה הזו גם סממן של מה שאנחנו בוכים עליו כל הזמן, שבתוך התלמידים אף אחד לא יודע מהשני. יש ממש בורות בנוגע למגוון התלמידים, לא מבינים את ההיקף והגיוון של התלמידים, כי לא מכירים. זה דבר שממש כואב לי].

איך הרב היה רוצה לראות תלמיד שעבר במוסדותיו?

קודם כל, זה כמו הברכה המסורתית של הרביים, שמברכים להיות חסיד יר"ש ולמדן (עם כל מה שדברנו על זה בהרבה הזדמנויות). זה מתחיל מחסיד, מי שמסור לכלל ועוסק בהפצה, וממשיך לפי הסדר (עם כל השיעורים שהיו על הנושא הזה, כולל גם סדרים אחרים, הרבי הריי"ץ היה כל פעם משנה את הסדר בהתאם למתברך) – לצאת חיל (עם כל המשמעויות, כולל מה שנאמר ב"היום-יום" שעל חיל מכירים את השליחות גם כשהוא ישן). אם היתה "כנישתא חדא" של "בדד" – על זה כתוב שדי ב"כנישתא חדא" כדי להביא את המשיח, שהם "בדד" וגם בתכלית המסירות לכלל של חסיד יר"ש ולמדן (והכי באמצע, בנקודת האמת, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה).

כמובן, בכל פרק בחיים אפשר לעשות משהו שלא היית יכול לעשות קודם ולא תוכל לעשות אחר כך. כמה שגדלים, שמוסיפים מוחין, יש משהו מיוחד שאתה יכול לעשות היום – ומי שצעיר ממך לא יכול היום ומי שמבוגר ממך לא יכול היום. צריך להיות רגיש ליתרון שיש לכל אחד "באשר הוא שם". זו נקודה יסודית ביותר אצלנו, למצוא את היתרון של היום באשר אתה שם ולדעת כמה אחריות זה נותן לך ולנצל את זה. אז אתה שמח. הווארט בסוף, שככל שאדם באמת עושה מה שהוא צריך לעשות הוא מתמלא שמחה והכרת הטוב לקב"ה שמזכה אותו. תכל'ס, אצל הקבוצה הזאת של הבחורים, צו השעה שלהם כרגע זה להכנס לישיבה הגדולה, לחזק את זה מאד, להביא עוד חבר'ה ולחזק אותם. שכל אחד ירגיש ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

ככל שמצליחים בע"ה ללכת על מה שקראנו בהתוועדות האחרונה "מלכות בית דוד" יש גם קדימה במערכה, שזה פיקוד – לבנות סדר של פיקוד, איך הדברים יורדים. גם בחי"ל, גם החסיד וגם היר"ש וגם הלמדן, אם שואלים אותי אישית מה אני רוצה לראות מהתלמידים שגדלים בישיבה שלי זה כמובן שהכל מופרה בהשראת הדברים שלנו.

כאן זה גם המקום לומר (וזה קשור גם לשאלות קודמות), שטוב מאד שלומדים מהספרים שלנו, אבל אם זה על חשבון ספרי חב"ד המקוריים – שלא לומדים שום תניא, שום דרמ"צ וכו' – זה מאד לא בסדר. בעקרון צריך להיות בישיבה לימוד חסידות בבקר, לפני התפלה, ולימוד חסידות בלילה אחרי סדר ערב (אם נגמר בתשע וחצי, צריך ללמוד חסידות עד 11, לפני שהולכים לישון). אם יש שעה וחצי בבקר ושעה וחצי בלילה – זה טוב. היות שאנחנו חב"דניקים, הרבי מאד הדגיש תפלה בצבור, אבל עדיין רק בחב"ד יש את המושג של תפלה בהתבוננות, תפלה באריכות. זה צריך להיות דבר שהר"מים והמשפיעים בישיבה מלמדים איך עושים אותו (הבעיה היא כשהם בעצמם לא יודעים מה זה...). תוך כדי הדרכה נכונה בחורים ששייכים לזה כן מתפללים יותר בהתבוננות. למעשה זה אומר שהם הולכים לכתחילה למנין לשמוע את הדברים שבקדושה ואז להתפלל. זה לא הוראה לרבים, זה לא הפקר, אבל באיזה ציור קצת 'דמיוני' זה קיים (בעוד שבמקומות אחרים זה לא קיים בכלל, אין כזה ציור).