מה הרב אומר על נסיעה לאומן לר"ה? מה הרב אומר על הנהירה לברסלב בצבור הכללי ובדתי-לאומי בפרט?

ככלל רגילים לחלק את דרך החסידות לשנים – חב"ד והחסידות הכללית. אמנם, לפעמים מחלקים בתוך החסידות הכללית עצמה כאשר חסידות ברסלב קובעת ברכה לעצמה (כפי שעשינו בפרצוף שבע הדרכים הטהורות בעבודת ה', למשל). הדרך של ברסלב כוללת הרבה חידושי תורה השונים מכל דבר אחר – אין אלו חידושים בנגלה וגם לא במוסר בדרך הרגילה (המבוסס על הגיון של נגלה) – אך בסופו של דבר, תכלית הדברים היא מוסר השכל (השונה מדרך החסידות הרגילה, ואפשר לומר שברסלב זה 'מוסר חסידי'). עצם הנהירה נובעת מכך שיש ריקנות מאד גדולה שברסלב נותנת לה מענה (ראשוני).

כמובן, יש לי הרבה הערכה לברסלב והרבה אהבה לרבי נחמן (כפי שאנחנו אוהבים מאד מאד את כל הצדיקים). אם רוצים לציין את הדבר הכי גבוה אצל רבי נחמן (כמו שהוא אמר בעצמו), שממש אין כיוצא בו, זה סיפורי מעשיות. ההתקשרות לסגנונו של רבי נחמן דורשת 'חוש' מיוחד, ויש אנשים שדווקא בגלל הסגנון לא מסוגלים להתחבר (כפי שיש אנשים שלא מסוגלים להתחבר לסגנון של הרב קוק, או לסגנון בו נכתבו לקוטי שיחות של הרבי).

יש הרבה מה ללמוד מדרכו של רבי נחמן, כשאחת הנקודות הבולטות שאנו דוגלים בה מאז ומתמיד היא התפלה בינו לבין קונו (התבודדות בלשון ברסלב). כמובן, כפי שאמר רבי נחמן בעצמו, אין לברסלב 'מונופול' על השיטה הזאת וזו הדרך שבה הלכו מעולם כל הצדיקים והמון עם ישראל. כמובן, בדרך חב"ד זה לא צריך להיות בצעקות או בכל ביטוי חיצוני אחר (אלא אם כן ביטוים אלה באים בדרך ממילא לגמרי). חב"ד שוללת כל חיצוניות, הגובלת ב"אש זרה" ובפולחן עצמי, כפי שמבואר בקונטרס ההתפעלות. בכלל, לימוד קונטרס ההתפעלות הוא הדבר הראשון הנחוץ כדי ליישר את הראש לגבי עבודת ה' בכלל. מתוך לימוד זה גם מובנת ה'מחלוקת' העיקרית בין חב"ד לסטראשלע, שחשוב מאד להבינה (גם אם בדורנו אפשר אולי לעשות איזו פשרה, אך הדבר דורש הרבה הבנה והרבה נתינת דעת שלנו לענין).

ענין עיקרי נוסף בברסלב הוא תיקון הכללי, שלדעתנו אינו דבר מחייב. לפי חב"ד תיקון הכללי היינו העמקה אמיתית בפנימיות התורה, ובעיקר – יותר מכל דבר אחר – הקדשת החיים לקירוב לבבות ולהפצת המעינות. לעומת זאת, בכל הדברים החיצוניים בענין זה – כולל אמירת תיקון הכללי – יש ממד של השקעת הראש בעצם הענין של פגם הברית, וזו אינה הדרך הראויה כנ"ל (ראוי לציין שבחב"ד אמירת תהלים תופסת מקום מרכזי מאד ומפליגים בתיאור החשיבות והכח הסגולי של אמירת תהלים להמשיך שפע ברכה בגו"ר ולפעול את כל תיקוני הנפש הדרושים, וכן ידוע שרבי נחמן עצמו אמר – לפני שגילה את עשרת פרקי התיקון הכללי המכוונים בפרט כנגד עשרת לשונות הנגינה בהם נאמר ספר תהלים – שכל עשרה פרקים טובים ומועילים לתיקון הברית).

לגבי הנסיעה לאומן, אין לי התנגדות לכך, אבל גם אין בכך שום חיוב. איני יודע כמה אנשים ממש נדלקים על עבודת ה' בפנימיות בזכות הנסיעה הזאת. מי שזה פועל עליו – מצוין. אבל נראה לי שחלק מהנהירה מבוססת על משהו מאד-מאד חברתי-חיצוני. שוב, מי שרוצה לנסוע לאומן, להכיר ולראות, שיסע. אבל אז נמליץ לו לנסוע גם לניו-יורק, ל-770, לראות מה יש שם. לא חייבים לשהות שם או לחשוב שהרבי שם יותר מבמקום אחר – בכלל אנחנו מתייחסים לכל הצדיקים כתופעה לא-מקומית (וכדלקמן) – אבל זה טוב בשביל להכיר את העולם היהודי, וכמו שבאומן אפשר להדלק לעבודת ה', אולי מי שיסע לרבי בניו-יורק גם ידלק שם (לעבודה פנימית בדרך חב"ד).

צריך להוסיף עוד נקודה בזה: ידוע שרבי לוי יצחק מברדיטשוב טען על כך שעל פי נוסח אדמו"ר הזקן לא אומרים "ושמרו" בליל שבת (לפני תפלת עמידה), ואמר לו שכאשר אומרים "ושמרו" "נעשה יריד גדול בשמים", ואדמו"ר הזקן השיב לו – לא לכל הירידים צריכים לנסוע. עם היות שיש אנשים שמתעוררים התעוררות רבה באומן (וכיו"ב בענינים ובמקומות נוספים), על אדם לדעת ש"לא לכל הירידים צריכים לנסוע" – אדם צריך לזהות לאן שייכת ההתקשרות הפנימית שלו, ואינו מוכרח 'לרקוד על כל החתונות' ולהשתתף בכל הירידים.

נרחיב קצת בענין ההתקשרות שלנו לחב"ד בכלל, ולדרך האישית המיוחדת שלנו בתוך חב"ד (שזה נקודת המכוון של השאלות הללו), דרך משל הקשור למה שקראנו בפרשת קרח על מטות הנשיאים ומטה אהרן שבתוכם: רש"י אומר שמשה שם את המטה של אהרן דווקא באמצע, בלי נטיה לשום צד, כי אם היתה נטיה היה אפשר לחשוב שבצד הזה יש איזו קליטת מיוחדת של אור השכינה. על זה היה קשה לי תמיד, שאם יש מקום שהכי מסוגל לקלוט את האור מן הסתם זה באמצע – האלקות זה באמצע, האמת זה באמצע. זה באמת משל מצוין לעניננו, שהנהירה לאומן או לברסלב נתפסת אצלי כנטיה לצד מסוים. יש כל מיני דברים בעולם שאדם – או מתוך תסכול, או מתוך חיפוש אמיתי – מצדד לאיזה כיוון. הוא באמת חושב שבצד הזה יש את הסיכוי לקלוט את האור של השכינה. אם זה קיצוני קוראים לזה שהוא 'שם את עצמו בפינה' – זה גם קשור למה שדברנו על התבודדות לא רצויה המרחיקה את האדם מלשים את עצמו בלבה של היהדות, במרכז עניני וצרכי הכלל (אבל לא ה"בדד" הרצוי שדברנו עליו – "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב").

תכל'ס, אני מרגיש שחב"ד זה באמצע – כמו שבחיות הטהורות מיקמנו את חב"ד בספירת התפארת. הכי מסוגל לתקשר ולאחד את כולם – ממתנגדים עד חסידים כלליים וכו'. זה שלא רואים שחב"ד עושה את זה במציאות – זו שאלה אחרת. אבל בלב מאד ברור לי שזה האמצע, ושם בסוף המטה יפרח. אחרי דרך חב"ד הכללית, בדור השביעי-שמיני-עשירי שלנו – היום – אני מרגיש שהדרך שלנו זה האמצע (אדם קרוב אצל עצמו...). כמה שיחשבו שאנחנו הכי בצד, הכי בפינה, בגלל "ברוך הגבר" וכו', אבל התחושה והאמונה שלי היא שדווקא אנחנו הכי באמצע. אם יש איזה ראיה, סימן כזה, זה התקרבות של אנשים מכל מיני גוונים. בהיותנו באמצע יש אפשרות להיות טוב עם כולם ולהחיות את כולם מהאמצע, וגם מהאמצע לקבל את ההשראה האמיתית (תורה חדשה) מלמעלה. ברסלב, לעומת זאת, זה בהחלט צד – איזו פינה. לכן – בהמשך לשאלה שנשאלה – אישית אין לי ענין מיוחד לנסוע לאומן. בנוסף לכך, אנחנו מאמינים שכל הצדיקים 'לא מקומיים' כרגע – גם זו מהתכונות החשובות של האמצע, התכונה הלא-מקומית.