ב. כחו של יהודה – ליכוד ואיחוד על פי תורה

האבא של הרך הנימול גם אמר שבהשגחה מופלאה השם של יהודה מופיע גם ב"היום יום" של היום, יום נתינת השם. בכלל היום, יום הברית, חי טבת, הוא יום של נתינת שם במה שקוראים בתורה. בחת"ת של היום, "רביעי" דפרשת שמות, מסופר איך שמשה רבינו נשלח מאת ה' לגאול את עם ישראל ושואל "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם", וה' נותן לעצמו שם קדוש, שם חדש שלא הכרנו קודם וגם לא נשמע אותו אחר כך (מופיע כשם קדוש רק כאן בתנ"ך). ה' כורת ברית עם עם ישראל, בינו לבין עצמו, ובגילוי העטרה נותן לעצמו שם – "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם". כמו שנראה, זה גם קשור לשם הרך הנימול.

זה בחומש, ומה לגבי "היום יום", שזה השגחה, וגם הרבי כוון כל פתגם לאותו יום? כתוב שם על "ואת יהודה שלח לפניו... להורות לפניו גשנה", שיעקב אבינו לפני שהגיע למצרים שלח לפניו את יהודה "להורות" (זו המלה העיקרית כאן, וגם "גשנה" – ר"ת הסביבון בחו"ל, נס גדול היה שם, העולה משיח, ככתוב בבני-יששכר שהיום זה היארצייט שלו; כשהסביבון נופל על "גדול" זוכים בכל הקופה [= אברהם = בצלם אלהים, כל הקופה = צלם אלהים, אברהם הוא האדם הגדול בענקים, המנצח את המלכים, רבים ביד מעטים, כמו אצל המכבים, ודוק], צריך לכוון ל"גדול" ולא ל"נס", גם כדאי שהסביבון עצמו יהיה גדול, סביבון גדול = גל עיני, וד"ל). מה זה "להורות"? להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה – "להורות" לשון הוראה, תורה לשון הוראה. הוא מביא את זה כי ככה אדמו"ר הזקן ענה לנכדו, הצ"צ, איך יכול להיות ש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" אלו השנים הכי טובות שלו (על פי בעל הטורים), שבע עשרה עולה טוב, איך חי כך במצרים? אדמו"ר הזקן ענה לו שאם יש בית תלמוד של תורה – שיהודה מקים – וזה גם פועל שכל המשפחה תהיה מאוחדת, אז זה השנים הכי טובות.

כמו שאדמו"ר הזקן ענה לשאלה מה רצה לפעול בתנועת החסידות, ש"כל החסידים יהיו משפחה אחת באהבה על פי תורה" (כמו שאנחנו מרגישים כאן כעת). בעצם מי שפועל גם את איחוד המשפחה וגם את "על פי תורה" זה יהודה. במסירות נפשו הוא פעל להתגלות יוסף, ב"ויגש אליו יהודה", וגם הציל את יוסף כאשר הוציא אותו מהבור (שלא ימות שם בבור), ואחר כך מסר את נפשו ממש להציל את בנימין ובזכות כך זכה לכך שיוסף יתוודע לאחיו (על דרך מעמד הר סיני, ככתוב בזהר הקדוש). את כל איחוד המשפחה הוא עושה. הרמב"ם אומר שצריך מלך כדי ללכד את העם, ורואים שיהודה פועל לאחד וללכד את משפחתו. אחר כך, יעקב אבינו יודע שהוא זה שצריך לייסד ישיבה – המלך, יהודה, הוא זה שצריך להקים ישיבה, וזה "ואת יהודה שלח לפניו... להורות לפניו גשנה". וכשיש תורה ויש איחוד משפחה של כולם באהבה זה תכלית החסידות – זה יהודה החסיד. בלי הסוף הזה, של "על פי תורה" (שלפעמים אפילו כשאנחנו מצטטים ווארט זה משמיטים), זה לא מספיק – בעצם הכל תלוי במילים האחרונות. כדי שתהיה משפחה אחת באהבה זה חייב להיות על פי תורה, וזאת תשובת אדמו"ר הזקן כאן ב"היום יום". הוא לא מביא את זה, אבל זה טוב שנים – "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם", "דבק טוב" (ה-טוב זה דבק שמדביק יחד את האחים, שמאחה את האחים, וזה הדבק של התורה). רואים שליהודה יש סגולה מיוחדת לעשות יחודים. גם יוסף הוא ספירת היסוד, שהיא בחינת יחוד, אבל מי שעושה כל הזמן בתוך המציאות יחודים בין נשמות "על פי תורה" – על פי תורת המלך, תורה מיוחדת, תורת המלכות המלכדת את העם יחד – זה יהודה.

יש משהו גם יפהפה בחת"ת של מחר, בפרשת שמות, שזה בעצם המשך הסיפור של היום. החת"ת של היום מתחיל במראה הסנה, ושם הקב"ה שולח את משה רבינו שהוא יהיה השליח להוציא את עם בני ישראל מהגלות, אבל הסיפור הזה ממשיך – משה לא כל כך שש לקבל על עצמו את התפקיד, הוא מתווכח עם ה' שבעה ימים, עד שבסוף אומר "שלח נא ביד תשלח". יש שני פירושים – או שתשלח ביד אהרן, מבוגר ממני וגם נביא, או שתשלח כבר את המשיח (אני רואה שאיני עתיד להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, לבנות את המקדש ולהביא את הגאולה לכל העולם, אז כבר תביא "משיח נאו"). אז כתוב "ויחר אף הוי' במשה", שהקב"ה כועס על זה שמשה מסרב לקבל את השליחות, ואז הוא אומר לו "קח את אהרן אחיך כי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו". אם מחפשים בכל התורה כולה איפה יש חמש מילים רצופות עם ר"ת צירוף יהודה זה (רק) כאן.

אמרנו שיהודה זה כח לעשות יחודים, הוא השם היחיד בתנ"ך שכל אותיות הוי' כסדרן – עם ד בין ה-ו ל-ה אחרונה שבשם – בתוך שמו. היות ש"הוי' אחד", שם של יחוד, פשוט שלו יותר מלכל אחד יש כח לייחד ולגלות שם הוי' במציאות. ה-ד שבו שייכת למלכות, שרש דוד בתוך יהודה, אבל חוץ מזה יש בו את כל אותיות הוי'. בכל חמשה חומשי תורה יש רק פעם אחת יהודה בר"ת – "דבר ידבר הוא וגם הנה". יש כאן שם הוי' לפי הסדר – שזה בעצמו די נדיר בתורה – ולפני זה את ה-ד. ה-ד של יהודה היא שרש הדבור שבמלכות, המכונה עולם הדבור כנודע, וכן המלך נקרא דבר, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", והיא נתונה בין ה-ו ל-ה שבשם הוי' הרשום בשמו של יהודה כנ"ל, וכידוע ש-וה שבשם הן בסוד קול ודבור, ה-ד של הדבור מקבלת מה-ו, הקול ("הקל קול יעקב"), כתר מלכות דבוק מאחורי תפארת ז"א בסוד "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", ומתחברת ל-ה, סוד רחל, שלמות גילוי הדבור בעולמות התחתונים, בחינת עלמא דאתגליא, הגילוי השלם של ה מוצאות הפה העליון, וד"ל.

למה יש כאן יהודה? היות שמשה רבינו מסרב לבד לקבל על שכמו את השליחות, אז ה' כועס עליו ואומר שמצרף אליו את אחיו. אני לא מוותר עליך, אבל אני מוסיף לך את האח – "ודבר לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". פלא, שמיד אחר שם הוי' הראשון בר"ת ישר, בחינת "אור ישר", בא שם הוי' ב"אור חוזר" – שנראה גם תוספת מצד הפסוק – "העם והיה [והיה היינו הצרוף השביעי, החביב, של שם הוי' ב"ה, והוא לשון שמחה כנודע בחז"ל, בחינת 'וראך ושמח בלבו'] הוא [בהכאת אותיות, ה פעמים ו פעמים א = יהודה] יהיה [יהיה = יהודה]". כשמחברים את שני שמות הוי' בשני הפסוקים, ממעלה למטה וממטה למעלה – "ידבר הוא וגם הנה" "העם והיה הוא יהיה" – זה עולה יחד 520, 20 פעמים שם הוי' ב"ה. אבל שאלנו – מה יהודה עושה כאן? סיפור המתח כאן הוא בין ה' לבין משה רבינו לבין אהרן – מה זה קשור ליהודה? "דבר ידבר הוא וגם הנה" = אהיה אשר אהיה, השם שקראנו היום שה' נתן לעצמו, אהיה איתם בגלות זו כשם שאהיה איתם בגלות אחרת (ומשה אומר "דיה לצרה בשעתה" וה' מסכים איתו, ואומר "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"), ה' תמיד עם ישראל "עד כי יבא שילה ולא יקהת עמים". כמו שאמרנו יהודה הוא לשון הוד, "הפעם אודה את הוי'". כך קראה לו לאה, ואמרה רק ארבע מילים (שלא כמו בבנים האחרים). זה איזה שלמות, כל כך תכל'ס שיכולה לעשות הפסקה קצרה – "ותעמד מלדת" (אחר כך היא מולידה עוד שני בנים, חוץ משני בני שפחתה), שצריך להבין אותה גם למעליותא (ותעמד = 520 הנ"ל, זו הפעם היחידה שתבה זו כתובה בתורה; בנ"ך יש עוד י פעמים, נמצא ש"ותעמד מלדת" היא בחינת "חד ולא בחשבן", גילוי של שם אלד, וד"ל, יחוד רישא דלא ידע ולא אתידע בדעת, מלדת = דעת, וד"ל; "יהודה ותעמד מלדת" = 1024 = שלמות של לב בריבוע, ודוק).