נחזור לאיש: אמרנו שלכאורה הוא תמיד פשוט, וד, ולא משתנה. אבל בפנימיות צריך לומר שלגבי האתערותא דלתתא של האשה, זה גם מגדיר אצל האיש סוג אחר של וד. גם בקיצור הכי נמרץ:

בפרשת שמות בהתחלה כתוב "כי דלה דלה לנו וישק את הצאן". כתוב ש-ד זה "ארוממך הוי' כי דליתני" – האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו. אם האשה כולה מסורה לאיש בסוד שם עב הנ"ל, אז ה-וד שלו זה שהוא בכל עצמותו נותן עצמו לה – כמו במתן תורה, יום חתונתו, אנכי (מי שאנכי, העצמות ממש) ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית" ("אורייתא מחכמה [שם עב] נפקת") – ולא רק הארה ממנו. וכשהוא יורד, הדינמיקה שלו זה "ירידה צורך עליה", ה-ד זה לשון עליה, דליתני, להרים אותה מעלה מעלה, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" למעלה משרשו, עד שיקוים "אשת חיל עטרת בעלה", "נקבה תסובב גבר" למעלה ממנו. שוב, ה-וד שלו זה שהעצם שלו יורד ואז ה-ד זה שמעלה אותה עד אין סוף.

בשם סג, שהיא שואבת אותו, ה-ו זה שהוא יורד לתת את כל תשומת לבו – כל דעתו ושכלו – על אשתו. הוא מנסה ככל האפשר להבין אותה, עד כמה שיד שכלו מגעת (בגלל ש"בינה יתרה נתנה באשה", אי אפשר להבין אותה לגמרי) – זה לא ירידת העצם, אלא ירידת כל ה'מוחין' שלו, שמוריד ומשתדל להבין את אשתו. מה זה להבין את אשתו – "מאין באת". ב-ו של שם מה הוא יורד להרגיש אותה רגשית, להרגיש אמפטיה, להרגיש מה שהיא מרגישה. אבל גם מה שהיא מרגישה זה תוצאה של "מאין באת" – כמו פסיכולוג, שמקבל נתון מה שהיא מרגישה, אבל צריך לנסות לשחזר מאיפה הרגש הזה צמח. היכולת לשחזר מאיפה הרגש הגיע, מאין באת, זה נקרא לתת את כל הבינה שלו לאשה. וגם, פירוש ה-ד מדרגה זו ולמטה זה למלא את החסר (עד דרגת המלכות ולא עד בכלל, וכמו שיתבאר). אפילו לדעת שיש משהו חסר מגלגול קודם (זה בינה, כתבי האריז"ל, בעוד הבעל שם טוב – חכמה – לא כל כך עוסק בזה), ובודאי כל החסרונות והמשקעים מהגלגול הזה (כולל המון הדברים שגרמתי בעצמי, בהונאת אשתי, בלא-מודע או במודע) – להבין את זה היינו ה-ו דמילוי סג, לרדת בבינה ככל יכולתי, וה-ד זה למלא את החסרון ככל יכולתי. גם ב'מיינער זאגט' זה מתוך הבנה מה קורה, מה היא רוצה לקחת. כל התלהבות אדה"ז שייכת לשם סג – "בכל מאדך" כנ"ל, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". אבל כאן פסוק מפורש, "החכמה תחיה בעליה" – שהבעלים זה הבינה שהיא בעלים על החכמה, ה-י שבתוך ה-ה של שם מילוי סג.

אותו דבר בשם מה, ה-ו זה להרגיש את האשה וה-ד זה למלא את החסרון שלה. אבל יש שם עוד משהו – הרי זה ו של "והנגלֹת", זה הז"א, למלא רגש זה חג"ת, ונה"י זה למלא את החסרונות בגשמיות (כפי שהתחייב בכתובה, "כמנהג גוברין יהודאין דמפרנסין וכו' בקושטא"), זה אחריות.

אם שם מה כולל פרנסה גשמית, אז מה זה ה-וד של שם בן, של יהודה? זה לא לתת בדרך של מה חסר. השרש של המלך ברדל"א זה הרוממות העצמית. יש בעל שבאמת רוצה שאשתו תהיה מלכה, שהוא מעניק לה אין סוף. לא רק מתוך מה חסר לה – את צריכה שמלה לפני החג וכו' – לא רק על פי החובות בשו"ע, על פי חובות הכתובה. כל מה שכתוב בכתובה ובשו"ע, שרוצה לצאת ידי חובה מאה אחוז, זה ה-וד של שם מה, מצד הנה"י שבו. מי שמגיע לדרגת המלכות, ורוצה גם לפתח באשתו את היכולת שלה – אם זכה לשידוך כזה מן השמים, מלכה, שמצד אחד הכי שמורה והכי אצילית ומצד שני באופן פלאי דווקא אצלה "בתולות אחריה רעותיה מובאות לה", שמאירה שכולם יזדהו עם המלך ויקבלו את מלכותו ברצון, שיתאהבו בו – צריך לתת לה את ה-וד שלו, לתת לה מצד הרוממות (שרש ה-ו ברדל"א, בפנימיות הכתר), אז זה אין סוף נתינה. לתת לה כמו מלכה זה לא "כמנהג גוברין יהודאין" או מה שכתוב בשו"ע, אלא משהו אחר לגמרי. בזמן חז"ל – לתת לה מליון שפחות. היום אין כזה מושג, אז מליון משהו אחר – אבל שהכל יהיה מליונים, שיתחיל ממליונים (לא מאלפים או רבבות). זה שנותנים לה במליונים בלי לפחד – לפעמים מפחדים שאם נותנים יותר מדי זה יכול ללכת לא למקום הנכון, זה מחשבה לא מלכותית. שלום בית של מלכות זה שמגיע לך – לי לא מגיע כלום, אבל לך מגיע הכל, עולם ומלואו פשוטו כמשמעו. כתוב במבחר פנינים שער היאוש שאדם צריך להתייאש מהעולם הזה, שלא שייך לי בכלל, אבל זה לגבי עצמו. לא שייך לי בכלל – זה שייך לאשתי. מי שמרגיש שכל העולם הזה שלך, וממילא צריך לתת לה הכל-בכל-מכל-כל – לא כי חסר לה (תפלת עשיר, לא תפלת עני, כמו שהרבי מסביר). לא חסר לך, רק כל זמן שאין לך הכל זה מה שחסר – כמו "אהבה שאינה תלויה בדבר". ה-וד של מילוי הה זה להשפיע לה אין סוף, ואז זה מגלה בה את ה-ה הכפולה שלה, סוד מערת המכפלה (גם רומז לעולם הבא, מדרגה שאחרי מאה ועשרים, "כימי השמים על הארץ", וד"ל) – המלכות זה עולם זה, "חיי שעה" (תפלה), אבל בשלום בית של המלכות מאיר אור העתיד דווקא – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה [= יהודה; במקום ה-י השניה של יהיה, אות ה'חידוש' של שם יהיה לע"ל, מופיעות, באותו מקום, אותיות המילוי שלה – וד, ודוק, והוא על דרך עלית חוה להיות חיה על ידי חדוה, רק ששם ה-ד מופיעה לפני ה-ו, שיקוף טבע הנוקבא, וד"ל] הוי' אחד ושמו אחד". ידוע שה-ד של אחד רומזת ל-ד רוחות העולם, וגם כאן כוונת ה-ו, ההמשכה והנתינה האין סופית למלכה היא על מנת להשליטה על כל ד רוחות העולם, סוד ה-ד של מילוי ה-וד דבן, בסוד "דינא דמלכותא דינא" (מלך במשפט ה"דינא", סוד המלכה, יעמיד ארץ), וד"ל.

אמרנו נושא מאד גדול, הכל בזכות יהודה – הוא המדרגה האחרונה, אבל שייך להכל. הוא עושה יחודים. יש לו גם ליב – מב (השם – הכח – של מעשה בראשית) ועם יהודה עולה עב (השם – הכח – של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ונאמר "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" דווקא, ולא "אשר בראתי שמים וארץ", שהתורה ניתנה מימינו של הקב"ה, בסוד שם עב, וד"ל), שלמות כל הכחות האלקיים הכלולים בשני השמות האלה. והעיקר זה יהודה, "הפעם אודה את הוי'". נברך את האבא והאמא שיזכו לגדל את יהודה כראוי לו, דוד מלך ישראל חי וקים, "הפעם אודה את הוי'" בלי צורך להוסיף שום מלה אחת.

לחיים לחיים!