היום זה רביעי, בו ה' נותן לעצמו את השם "אהיה אשר אהיה", שאם מקבילים את שבעת השמות שאינם נמחקים למדות הוא כנגד הנצח (בדרך כלל הוא בבינה, אבל רק בתוך הז"ת הוא בנצח) – רביעי זה נצח. נצח זה משה רבינו, לכן כל הרביעי זה המראה הראשון שה' מתגלה למשה ושולח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. בסוף החת"ת של היום לא רואים עדיין את הסרבנות של משה רבינו (רק טפת התחמקות בזה שמשה אומר שלא יודע איך לעשות זאת, ובאיזו שכות זאת, ולא יודע מה יענה מי שלחני – אז ה' מרגיע אותו ואומר שלכבודך אני עושה ברית לעצמי ונותן לעצמי שם חדש בו תוכל להשתמש, הכל יהיה [= יהודה] בסדר). רק בחמישי רואים שמשה רבינו לגמרי לגמרי לא שלם עם השליחות, ואז זה מגיע עד כדי כעס של הקב"ה עליו, ואז מתוך הכעס באה איזו המתקה מיניה וביה (חז"ל אומרים שפעם יחידה בתנ"ך שיש חרון אף בלי רושם; לכאורה) זה שיש תורגמן "ואתה תהיה לו לאלהים" זה דבר טוב, רק המתקה – הכח של אהרן להמתיק דינים בשרש. במדות משה הוא הנצח ואהרן הוא ההוד. "יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" – שמחה זו בינה, ש"עד הוד אתפשטת". כשבתחלה ה' חשב לשלוח רק את משה, בלי אהרן, זה בחינת עולם התהו ("כי מן המים משיתהו" – שמי תהו = "לעיני כל ישראל") יש רק "רגל ישרה", ורק בתיקון נו"ה מתחלקים לשנים ("תרין פלגי גופא"). אז זה שמשה מסרב ואז ה' כועס זה עושה שבירה חיובית, שנצח והוד היו ספירה אחת (בבחינת תהו) וכעת מתחלקים לשנים (בבחינת תיקון), משה ואהרן. מי פועל את היחוד בין משה ואהרן? צריך לומר שזה יהודה.

כתוב שכל פעם שיעקב אבינו הולך להוליד עוד ילד, "אלה תולדות יעקב יוסף", הנשמה של יוסף מצטרפת ליעקב כדי להוליד ילדים (זהר וחסידות) – יוסף הוא הצינור של יעקב להוליד ילדים גם לפני שהוא עצמונולד. דרך איזה כח יעקב הוליד את ראובן? דרך הברית, דרך הכח של שרש נשמת יוסף – כל תולדותיו של יעקב הם דרך הצינור של יוסף. מה לגבי יהודה? מה הענין הכללי שלו? הוא זה המחבר את כולם, לכן הוא המלך. ליוסף, גם כאשר נקרא יהוסף, עדיין אין לו את כל אותיות השם. רק ליהודה יש את כל האותיות, מתחלתו ועד סופו. צריך מהרמז המובהק הזה, פעם יחידה בתורה, שיש יהודה בר"ת – כתוספת למשה (סוד "תפלה [לשון דבקות] למשה [ל = יהודה נוספת למשה ונעשה לשמה, שלמה בן דוד בן... יהודה]") וכמחבר אליו את אהרן – צריך לומר שזה הסוד כאן, שנשמת יהודה פועלת גם את החילוק בין הנצח וההוד, היחוד של אהרן-ההוד, והכח לצרף אותם שהכל יהיה בסדר ולא תהיה בעיה בין האחים, "וראך ושמח בלבו" (לא כמו שאתה חושב שתהיה לו איזו קפידא ח"ו). אחר כך "הוא יהיה לך לפה [ספירת ההוד] ואתה תהיה לו לאלהים [המושל, השולט, ספירת הנצח]" – הוא ההוד ואתה הנצח, זה תרין פלגי גופא, ומי שעושה את זה זה יהודה. כל זה רק להבין מה הכח היחודי של יהודה.

בכל התורה יש רק פעם אחת ר"ת יהודה, ובשאר הנ"ך ד"פ – יחס של א:ד – בסה"כ ה"פ. צריך לומר שה-א של התורה הוא המקור של ד בנ"ך, כמו "ונהר יוצא מעדן" המתחלק לארבעה ראשים. בארבעת הנהרות כתוב "והנהר הרביעי הוא פרת", "הוא" דמעיקרא, היינו שבתוך ה-ד העיקר הוא הרביעי. הרביעי-האחרון הוא בדה"י בענין מינוי המשוררים בבית המקדש "המה יסד דויד ושמואל הראה". כאן ברור הקשר, כי הרי דויד הוא מיהודה. בכל אופן, היות שאמרנו שיהודה בפסוק הראשון מחבר את משה ואהרן, וכאן רואים שהוא מחבר את שמואל ודוד, שמואל הוא הנצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שקול כנגד משה ואהרן, אבל בפרט הוא נצח) ודוד הוא ההוד ("איהי בהוד"), ושוב יהודה מופיע במקום שמחברים את הנצח וההוד. צריך לומר שזה עיקר הכח של יהודה, חיבור הנצח וההוד (סוד שם צבאות, הוי' צבאות בנצח ואלהים צבאות בהוד, ויהודה הוא המצביא של צבאות הוי', וד"ל). נו"ה זה המוחין של המלכות, חו"ב. "המה יסד דויד ושמואל הראה" = 752 = שלום שלום וכו'.

[ב"ויחר אף הוי' במשה" יש ארבעה פסוקים בענין אחד (עד סוף חמישי, הוד, דפרשת שמות) – הוי' ישר בפס' הראשון, ו-הוי' חוזר בפס' השלישי (שבולט שם שלשון הפסוק נועדה ליצור צירוף):

"ויחר אף הוי' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון. ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת".

 תופעה יחידאית ויפהפיה שאם מחברים את הגימטריא של כל ארבעת הפסוקים (שצריך לומר שהם בעצמם מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה) זה 14560 = ח"פ 1820. המספר הזה כמובן מתחלק גם ב-13 וגם ב-7 (כמו יעקב). יש מילה אחת בכל ארבעת הפסוקים שגם מתחלקת ב-7 וב-13 וגם הוא 7 בריבוע כפול 13 (יראת הוי') – "והוריתי" (הערך הממוצע של כל אות הוא 91, 13 פעמים 7). "והוריתי" לשון הוראה, "להורות לפניו גשנה". אם מורידים את "והוריתי" מהסך הכולל נשאר 91 (משולש 13, אחד) פעמים 153 (משולש 17, טוב) – אחת מכוונות ר"א אבולעפיא להחליף אחד באטב"ח, ואז זה טוב. הרמז היותר פשוט – זה שכל היחידה הזאת זה כפולה של שם הוי'. סיום יחידה זו היא "האתת" (= לעשות, כמו סיום מע"ב) = אל פעמים הוי'. הכל בלי הסיום זה 13754 = הוי' פעמים 529 (23 בריבוע, תענוג).