ח' שבט ס"ט – ברית אהרן מרדכי ממן – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. אהרן (ומשה) – אהבה כאש; מרדכי – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"

לחיים לחיים, מזל טוב!

לכבוד הברית נאמר כמה מילים לגבי השם של הרך הנימול, ונקשר את זה לפרשת השבוע – מצוה "לחיות עם הזמן". נתחיל מהשם הראשון – אהרן. אהרן הוא הכהן הגדול והוא מעלה את הנרות, "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כתוב בחסידות ששבעת הנרות הם נשמות ישראל ("נר הוי' נשמת אדם"), יש שבעה סוגים של נשמות בכללות, ומי שיכול להדליק את כולם – להדליק אותם על ה', להדליק אותם על לימוד התורה ושמירת המצוות ומבצעים ומשיח – זה אהרן הכהן הגדול, "בהעלתך את הנרת".

אהרן הוא איש חסד, הכהנים הם חסידים, אבל כתוב שאהרן הוא לא באותה מדרגה כמו אברהם אבינו. שניהם קשורים למדת החסד – "חסד לאברהם" וגם הכהן הוא "איש חסד". המכנה המשותף שכל מי שהוא איש חסד שייך למדת האהבה בנפש, אוהב את ה', אוהב ישראל. "אברהם אהבי" אוהב את הקב"ה, אוהב את הבריות ומגייר גרים ("את הנפש אשר עשו בחרן") – שכולם יכירו את ה' ("ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). גם על אהרן נאמר "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אבל מה ההבדל ביניהם? כתוב שאהבת אברהם היא אהבה כמים. בתפלת הגשם אומרים "זכור אב נמשך אחריך כמים", שאברהם נמשך אחרי ה' כמים, אבל אהרן אוהב את ה' כאש, לכן ענינו להדליק את הנרות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" ("'בהעלתך את הנרת' – עד שתהא שלהבת עולה מאליה" = 3297 = 7 פעמים אש במילוי: אלף שין). הוא האש הכללי, ולכן הוא מזהה את הניצוץ של השלהבת שבלב כל יהודי – מדליק את זה, מעלה את זה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה. נמצא שאברהם הוא אהבה כמים ואהרן הוא אהבה כאש (אברהם אהבה כמים אהרן אהבה כאש = 961 = אל בריבוע, שם החסד והאהבה, אל במ"ס = אהבה, 961 היפוך 169, אהבה בריבוע כללי; אברהם לבד = 8 פעמים אל, השאר = 23 פעמים אל = שרה יצחק – משפחת אברהם = אל בריבוע, ויש בכלל יצחק, מדת הגבורה והאש קדש ההופך את האהבה כמים לאהבה כאש, בחינת אהרן [אותיות נראה, נר הא, במספר קטן, ארבע אותיות אהרן לפי הסדר הן אותיות אהבה!).

חסד = עב, שזה גם שם של הקב"ה – שם שעולה בגימטריא עב, הוי' במילוי יודין (יוד הי ויו הי), השם של החכמה. יש עוד מושג – עב שמות היוצאים משלשת הפסוקים שלפני קרי"ס (בפרשתנו). זה גם שם של חסד בקבלה. עב זה גם חסד, וגם השרש של החסד בחכמה. האריז"ל אומר שכאשר רוצים לכוון לפי שמות קדש את אהרן – העולה 256 – זה עב קפד (אחורי שם עב: יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי). קפד זה גם דֹפק, פקֹד. האריז"ל אומר שזה המכנה המשותף בין שני האחים, "הנה מה טוב ומה נעים ['ונחנו מה'] שבת אחים גם יחד", כי משה זה קסא קפד. השם קפד מחבר את משה ואהרן (סוד "פקד יפקד", הרומז לגאולת ישראל על יד שני האחים הקדושים, וכן סוד דפק הלב, משה, ודפק היד, אהרן, וד"ל), כאשר לאהרן יש גם שם עב ולמשה גם שם קסא (יחוד עב קסא, הוי' דמילוי יודין ואהיה דמילוי יודין, עולה זכור [כמבואר באר"י], עץ החיים, אור הוי', מספר ה'אהבה' האהבה, וד"ל).

בכל אופן, הרבי הרש"ב בקונטרס העבודה שלו, כשמגדיר את מדרגות האהבה – אצל חסידים העיקר זה אהבה, אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל – מדבר על אהבה כמים ואהבה כאש, זה אברהם ואהרן. האש של אהרן זה בפרט סוד השם קפד שבו. מה שמשותף בין אהרן למשה זה האהבה כאש. גם התורה ניתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה" – "מימינו [אהבה] אש דת למו". משה רבינו נותן תורה מתוך האש, כל מתן תורה הוא מתוך האש, והתורה עצמה היא אש שחורה על גבי אש לבנה. גם הקב"ה התגלה במתן תורה כ"אש אכלה" – הכל זה אש.

בכל אופן, מסביר הרבי הרש"ב שיש כמה מדרגות של אש – בבית המקדש יש אש של המזבח ואש של המנורה. אומר שהאש של המזבח זה האש שלמטה של הנפש האלקית, שמכלה ושורף את תאוות הנפש הבהמית, אבל בשריפה זה פועל רק בטול היש, ולא אתהפכא לגמרי. זה שהאדם מתבונן איך הקב"ה הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב – זה מביא לאהבה כאש. אם מתבוננים רק בממכ"ע, שהעולם חי בחיות אלקית, זה מביא לאהבה כמים. אבל אם מוסיפים להתבונן שהקב"ה הוא סובב כל עלמין, וכל החיות בעולם הזה היא אין ואפס כי ה' הוא אין סוף יותר מזה, ממילא זה מעורר בנפש רצוא וכלות הנפש אל ה', אל האין סוף. העולם הזה הוא גבול, מצרים (יש גם מצרים של קדושה, כאשר לומדים תורה ומקיימים מצוות, הכל בבחינת גבול), וצריך לצאת ממצרים – זה על ידי אש דווקא, כאשר מתבוננים שה' לא רק ממכ"ע אלא גם סוכ"ע, ועוד יותר ש"כולא קמיה כלא ממש חשיב" זה מעורר אהבה כאש, אהבה של אהרן. אבל זו לא האהבה של אהרן שמדליק את הנרות, אלא אהבה של הכהן שמקריב את הקרבן על גבי המזבח, וזה פועל בטול היש.

אהבה כמים פועלת רק חלישות בנפש הבהמית, וגם מכשירה אותה להיות כלי שהשכל האנושי יבין אלקות, אבל אם רוצים לפעול כלות הנפש גם בנפש הבהמית, שזה לקראת אתהפכא, זה רק אהבה כאש. ויש בזה שני שלבים – שלב ראשון שפועלים בטול היש לגמרי בנה"ב, זה אש המזבח, אבל אש אהרן האמיתית היא אש המנורה (מנורה = אש, וכתוב שמשה התקשה במעשה המנורה עד שהקב"ה הראה לו מנורה של אש). אש המנורה זה לא אש המזבח, לא בטול היש של הנה"ב, אלא אש של אתהפכא לגמרי – שכל התאוות הופכות לאש קדש לגמרי. אף על פי שכתוב ברוב המקומות שאתהפכא זה רק עבודת הצדיקים, אבל מי שעובד את עבודתו, דורש את ה' יום יום, כתוב במאמרי החסידות, ובפרט בקונטרס העבודה, זו דרגה שכל אדם יכול לשאוף אליה על כל פנים. שעל ידי התבוננות שה' ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כל"ח יכול לזכות אחר כך לאש האמיתית של אהרן הכהן, אש שיורדת מלמעלה ומדליקה את הניצוץ "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). זה שייך לשם אהרן, השם הראשון של הרך הנימול.

השם השני זה מרדכי. אנחנו מתקרבים לחג פורים, ותמיד אנחנו אומרים שהדמות שהרבי הכי הזדהה איתה – במדה מסוימת אפילו יותר ממשה רבינו – זה מרדכי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". חז"ל אומרים "מרדכי מן התורה מנלן? מר דרור". מר דרור זה משה רבינו שמופיע בכל דור ודור. על מרדכי כתוב "איש יהודי", אף שהיה מבנימין, וחז"ל אומרים על זה "מי הוא יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". כל פורים הרבי דבר על בטול הגזירה הנוראה של "מיהו יהודי" כאן בארץ, ולעמוד ולהלחם ולנצח על שלש השלמויות זה דבר שהרבי קשר תמיד לפורים – צריכים אחד ש"לא יכרע ולא ישתחוה", שמכחו ובזכותו מגיעים בסוף ל"דידן נצח". שוב, הרבי ראה את עצמו כמרדכי היהודי של דורנו, יותר מכל דמות אחרת.

ב. "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון"

אמרנו שנקשר את הדברים לפרשת השבוע, היום זה "שני" של בשלח. הפסוק שמסיים את הקריאה היום זה "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון". מי לוחם את מלחמות היהודים? הקב"ה לוחם את מלחמותינו. גם היום בארץ צריכים לדעת היטב שזה לא אנחנו, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא זה "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". "ואתם תחרשון" – תזהרו שלא תהיה שם תקשורת, שכל המבצע הצבאי יהיה בשקט ובחשאי, בלי תקשורת פנים ועל אחת כמה וכמה בלי תקשורת חוץ, ואז אפשר לסיים את המלאכה בכי טוב כאשר "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". זה כלל גדול איך נלחמים. אם אני  מביא תקשורת אז אני לוחם, אני זה שעומד מול התקשורת ומצטלם, ואני לוחם כמה שעדיין נאה להיות משודר, בזמן אמת, בתקשורת, ומובן שהתקשורת מונעת ממני להלחם כמו שצריך. אבל אם רוצים ש"הוי' ילחם לכם" צריך למנוע את התקשורת משם – "ואתם תחרשון".

ידוע שיש ווארט מפורסם של רבי מאיר מפרימישלאן על הפסוק הזה ש"הוי' ילחם לכם" זה מלשון לחם. כולם רוצים לחם – "לחם לפי הטף". זכיתי להתכבד בסנדקאות בזכות האבא והסבים, ואחרי הברית נהוג שאנשים באים לבקש ברכות מהסנדק – ברכות על הכל, בני חיי ומזוני וכולהו רויחי, אבל במיוחד הבקשה השוה בפי כל היא פרנסה טובה. רבי מאיר אומר שמי שרוצה פרנסה טובה זה החת"ת של היום – אם רוצים שהקב"ה יתן את הלחם, ש"הוי' ילחם לכם", שהפרנסה טובה תבוא מידו הגדולה והרחבה והמלאה והגדושה (כמו שהיה כתוב בסידור הבעל שם טוב), זה על ידי "ואתם תחרשון", שאתם רק צריכים לחרוש את השטח. שוב, "ילחם" זה לשון לחם ו"תחרשון" זה לשון חרישה. צריך לעשות משהו – לא לשבת בחיבוק ידים ולא לעשות שום דבר. רוצים פרנסה, את כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי, שלכל יהודי מגיעות כל הברכות, כל הדברים הטובים, מלא חופניים, מלא כף נחת – צריך לחרוש. איך? עוד מצוה, עוד אהבת ישראל, עוד מבצע של הרבי – פשוט לחרוש את השטח. מי שרוצה את הלחם, "הוי' ילחם לכם", זה מתוך הכלי של "ואתם תחרשון".

רואים שב"תחרשון" יש כמה פירושים – לשון שתיקה (הפשט), לשון חרישה, שכוללת גם חרישת הקרקע (המעשה הוא העיקר) וגם לחרוש מחשבות. מי שמעמיק דעתו בחסידות, ולהבדיל גם בדברים אחרים, הוא חורש חריצים במח. זה תגלית מפליאה של המדע היום, שכל מי שיותר חכם יש לו יותר חריצים במח. אז זה גם לחרוש-לחשוב, וגם לא יוצא מידי ענינו הפשוט של חרישה, לעשות חריצים בחומר המח. לכן, על פי פשט, מי שרוצה לחם מן הארץ צריך לחרוש את הארץ כפשוטו. אבל מי שרוצה לחם מן השמים – כסיום הפרשה, ירידת המן (שיש נוהגים לקרוא יום יום לצורך הפרנסה הטובה), "לחם מן השמים", "לחם אבירים אכל איש" – כנראה שצריכים לחרוש את השמים. איך חורשים את השמים? כתוב שהשמש חורשת-מנסרת כל יום ברקיע. אבל גם אנחנו חורשים את השמים, כאשר מתבוננים. מי שלומד מאמר חסידות ומתבונן היטב במאמר שלומד הוא חורש את השמים, ואם הוא חורש את השמים אז בטוח שהקב"ה יזרע לו וישקה ויטפח ויזבל ויקצור ויביא הביתה וכו' – אחרי החרישה ה' עושה הכל, את כל שאר השלבים. זה גם בארץ, שזה חוק הטבע שצריך לחרוש, וכך גם בלחם מן השמים.

הכי טוב זה לחרוש בשקט – לא צריך הרבה דבורים כאשר חורשים (החרישה היא מאמץ) – "אמור מעט ועשה הרבה". לפעמים עצם החרישה גם דורשת איזה פרסום, איזה דיבור, איזה שלט – תוך כדי שאתה חורש. אם החרישה זה מבצעים צריך גם פרסום, כדי שאנשים יבואו, אבל פנימית צריך לעשות בלב מקום שקט מאד. עושים מה שצריך – מפרסמים, מדברים – אבל הכל צריך לבוא מתוך שקט פנימי, שאני רק חורש, בארץ ובשמים, וה' עושה מה שצריך לעשות, "הוי' ילחם לכם". את זה אומר רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל. הוא היה דמות מאד חביבה, וגם הרבי הרש"ב סיפר כמה סיפורים עליו.

ג. "הוי' עליון" – "אורות דתהו בכלים דתיקון"

בפסוק "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" יש כא אותיות (ב"הוי' ילחם לכם" יא וב"ואתם תחרשון" יש י), כמנין שם אהי', ובחכמת המספר זה המשולש של 6 (סכום כל המספרים מ-1 עד 6), אז אפשר לצייר את הפסוק:

י ה ו ה י ל

ח ם ל כ ם

ו א ת ם

ת ח ר

ש ו

ן

נשים לב לציר המרכזי של המשולש: אותיות נחל עולות מלמטה למעלה, סוד הנחל העולה בנפש – "נפשנו חכתה להוי'" (לעומת הנחל היורד מלמעלה – "נצר חסד לאלפים", כמבואר במ"א). שש האותיות שבאמצע המשולש (מלכאתח) עולות השם הקדוש צבאות (השמים והארץ, סוד "את השמים ואת הארץ" כנודע), כאשר האותיות המקיפות (הויהילממרונשתוחי) עולות "בראשית ברא" (= כתר מלכות). ואכן, תיכף נראה שיש קשר הדוק בין פסוק זה לפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". בדילוג שורות, הדילוג הראשון = 819 = אחדות פשוטה, מספר ה'פירמידה' של 13 (סכום כל הריבועים מ-1 בריבוע עד 13 בריבוע), אחד-אהבה, כאשר הדילוג השני = 796, נשמות, ללמד שבהיות שרש כל נשמות ישראל באחדות הפשוטה של הקב"ה "הוי' ילחם לכם" ועליכם רק לחרוש בשקט, ותו לא מידי.

כל התורה זה זווגים ושדוכים, צריך חוש איך לשדך – דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. אם משדכים נכון פסוקים יוצאים דברים עוד יותר מושלמים, כשכל פסוק מלמד על זולתו. "הוי' ילחם לכם וגו'" זה השידוך של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". גם "ברא" זה לשון בר, לשון לחם – יוסף משביר בר. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו "לחם מן השמים" ו"לחם מן הארץ", וצריך שה' יתן את שניהם, "בראשית ברא אלהים". איך אני יודע שהפסוקים משלימים? ב"בראשית וגו'" יש כח אותיות (יחי) – המשולש של 7:

ב

ר א

ש י ת

ב ר א א

ל ה י ם א

ת ה ש מ י ם

ו א ת ה א ר ץ

יש כלל גדול במתמטיקה, שכל ריבוע זה סכום שני משולשים – המשולש שלו והמשולש שלפניו. זה הסימן הכי מובהק ששני הפסוקים האלה משלימים – כי זה משולש של 6 וזה משולש של 7, וביחד זה ריבוע של 7 (כשהריבוע הוא של מספר לא זוגי, שני המשולשים מתחלקים לפי השורות בתוך הריבוע):

ב ר א ש י ת ב

ר א א ל ה י ם

א ת ה ש מ י ם

ו א ת ה א ר ץ

י ה ו ה י ל ח

ם ל כ ם ו א ת

ם ת ח ר ש ו ן

[חידה: ילחם זה י-לחם. לחם זה משולש 12 (וג"פ הוי'), אבל י-לחם – י פעמים לחם = 780, שזה המשולש של טל. לחם הוא המשולש של זה וי"פ לחם הוא המשולש של טל. השאלה אם יש עוד משולש שגם כשמכפילים אותו בעשר יוצא משולש. בריבוע זה לא יכול להיות, אבל במשולש רואים שזה כן יכול להיות. שני הראשונים הם 1 (משולש 1) ו-10 (משולש 4), 21 (משולש 6) ו-210 (משולש 20), והפעם השלישית זה ה"ילחם" שלנו. עד הפעם הבאה צריך ללכת הרבה – הפעם הבאה זה 1540 (משולש 55) ו-15400 (משולש 175). השאלה – למצוא את הפעם הבאה, ובשביל זה לגלות את הכלל].

עוד סימן מובהק שזה משלים, שרק ביחד שני הפסוקים עולים כפולה של שם הוי' ב"ה. כתוב "הוי' ילחם לכם", אז היה טוב שזה יהיה כפולת שם הוי', אבל רק ביחד עם הפסוק "בראשית..." זה יוצא כפולה של הוי'. הפסוק הראשון של התורה עולה 2701 והפסוק "הוי' ילחם לכם" עולה 1615, וביחד הם עולים 4316 = 166 פעמים הוי'. 166 = עליון. ג"פ כתוב בתנ"ך "הוי' עליון", כולן בספר תהלים. גם באידיש מכנים את ה' אייבערשטער – שפירושו עליון. יש כמה כוונות כאשר אומרים שמישהו עליון – יש כוונה שהוא למעלה, בשמים, אבל יש כוונה שהוא מנצח ("ידו על העליונה"). אם אומרים שה' עליון זה גם פשט שה' תמיד יוצא עליון, תמיד הוא המנצח, ואם אנחנו קשורים לקב"ה אז תמיד דידן נצח, יש לנו עליונות. הקב"ה עליון ואנחנו "חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" וגם משתתפים בעליונות הזאת. הוי' עליון = בכל מכל כל. ג"פ הוי' עליון = כד בריבוע (שלמות). בפרק מז בתהלים, שאומרים ז"פ לפני תקיעת שופר בר"ה, כתוב "כי הוי' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ". כי הוי' עליון נורא מלך גדול = ברית, כנראה שזה גילוי של ברית מילה (כל הפסוק: "כי הוי' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" = 1058 = הריבוע הכפול של 23, חיה = תענוג תענוג, יש כאן רמז לתיקון התענוג בנפש ואבר התענוג, אבר הברית, בגוף, להכליל את התענוג התחתון, המים התחתונים, המצמיחים כל מיני תענוג כנדוע, במים העליונים, התענוג האלקי, וד"ל). כאשר כורתים את הברית ומגלים את העטרה מתגלה "כי הוי' עליון נורא מלך גדול" – מתגלה העליונות של ה', וכך כל יהודי הוא עליון, ומתגלה ה"נורא מלך גדול". גילוי העטרה זה גילוי העטרה של המלך, הגילוי שכל יהודי הוא מלך, ומשתתף עם ה' בכך שהוא מלך (נורא מלך גדול = 390 = יה פעמים הוי', "ביה הוי' צור עולמים", מילה היא סוד מל יה כנודע, מל לשון גילוי, גילוי יסוד אבא, יה, ביסוד ז"א, להאיר את "הוי' בחכמה [יסד ארץ]" בכל הבריאה כולה, על ידי קדושת הברית בין ה' לישראל, וד"ל).

גם ל-עליון יש כוונה של שם קדוש בכתבי האריז"ל.. אצל האריז"ל 166 זה שם קסו – אחורי שם סג (באותו אופן ש-קפד זה אחורי שם עב, כנ"ל): יוד יוד הי יוד הי ואו יוד הי ואו הי. זאת אומרת ששני הפסוקים יחד זה הוי' כפול אחורי מילוי שם סג של שם הוי'. לפני שנאמר מה הפירוש של הדבר הזה, נאמר שאם אני מכפיל את עליון – הוי' עליון ויהודי עליון (מרדכי עליון, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", וזה עושה ממנו העליון, שהוא ינצח את המן הרשע והוא ינצח את כל אויבי ישראל, וזה יהיה נצחון בדרך של "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" – כך הוא עשה, כאשר החרישה שלו התקיימה רק בעקשנות שלו, בחוש היהודי של מסירות נפש) – עליון עליון = מנחם מענדל = צמח צדק (זה הממוצע של שני השמות של הרבי). עוד סיבה מובהקת למה הרבי כל כך הזדהה עם מרדכי היהודי – יש כאן עליונות בעצם. לפי התרבות שלנו היום, הרבה פעמים המלה עליונות זה צורם את האוזן, זה לא יפה לומר כל כך הרבה פעמים שאנחנו עליונים. היות שאנשים נמנעים מלומר את זה, לכן דווקא צריך לומר את זה הרבה פעמים – דווקא בברית מילה צריך לומר את זה הרבה פעמים. בשביל זה עושים ברית מילה – עושים ליהודי ברית מילה כדי שיהיה עליון, שהיהודי עליון כמו שהקב"ה עליון. צריך לחזור ולהדגיש את זה שוב ושוב. אם יש ערך ממוצע אז יש גם כנפיים – המספר ממנחם עד עליון ומ-עליון עד מענדל – יחי. יחי מנחם = עליון, כלומר שה-יחי עושה מ-מנחם עליון. כשמוסיפים עוד יחי זה כבר מענדל.

נחזור: הרבי אמר שבשביל להביא את המשיח צריך אורות דתהו בכלים דתיקון. הפטנט, הנוסחא איך להביא את המשיח (לכל פעולה במציאות צריך נוסחא) – אורות דתהו בכלים דתקון (= 1690 = הוי' פעמים אד' = דילוג התבות של הפסוק הראשון בתורה: בראשית אלהים השמים הארץ, וד"ל). לכל נוסחא, לכל פעולה, יש על פי הקבלה איזה שם קדוש שפועל אותה. בשביל זה יש הרבה שמות קדושים – כל שם זה כח שפועל פעולה מסוימת. אורות דתהו זה שם סג בקבלה, כמו שכתוב במפורש בספר התניא. אבל כדי להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון, זה הכח המיוחד של אחורי שם סג – שם קסו. זה משהו מאד פשוט, ומאד חשוב לכל חב"דניק לדעת, איזה שם לכוון כדי להביא את המשיח – כדי להמשיך אורות מרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון. לפי הקבלה זה שם קסו – יוד יוד הי יוד הי ואו יוד הי ואו הי כנ"ל. היות שזה אחוריים זה שממשיך את השם למטה, כדי שיוכל להתממש בכלים שהם בעצם מדרגה אחרת, כמו עולם אחר. כדי שעולם התהו, שם סג, יוכל לרדת לכלי התיקון – זה שם עליון. "הוי' עליון" ויהודי עליון – זה היכולת להמשיך אורות מרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון. זה להיות יהודי עליון, שאתה יכול לקחת אורות אין סופיים, להמשיך אותם בגבול ועל ידי זה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

ד. ברית אש

איך הגענו לכל זה? מחיבור הפסוק הראשון של התורה עם הפסוק שחותם את החת"ת של היום. יש עוד הרבה דברים יפהפיים בחיבור של שני הפסוקים. כתוב ש"בראשית" זה ברית-אש (תקו"ז) – קשור לברית מילה. לא רק שזה לקחת את אותיות בראשית ולסדר אותן בצורה אחרת לגמרי, אלא להוציא את שתי אותיות שבאמצע ולהשאיר את השאר לפי הסדר. מכל צירופי בראשית, במדה מסוימת זה הצירוף הכי מובהק – כי זה ממש אש בתוך ברית. גם במלה ברית, בר זה השרש (ה'שער') והאותיות ית אלו אותיות נוספות. כתוב שסימן מובהק של מלך – אמרנו שהכח המלכותי היהודי מתגלה בברית, בגילוי העטרה – זה שרואה אש יוצאת מאמתו, מברית המילה שלו. לא סתם אומרים ש"בראשית" בתנ"ך זה תמיד סמוך למלכות – "בראשית ממלכת..." – יש משהו מלכותי במלה בראשית, רומז לאש היוצאת מהברית. ושוב, בצירוף בראשית רואים איך ה-אש יוצאת מתוך הברית (מבין האותיות ברית), וזה סימן שזה מלכות. מי יש כאן? יש כאן "הוי' עליון נורא מלך גדול", זה הסימן באש היוצאת מהברית.

ההתבוננות בגדולת ה', שה' הוא ממכ"ע, זה פועל בטול וחלישות של התאוה. אבל האתהפכא של האש הזרה זה נפעל דווקא כאשר האש יוצאת מהברית, כאשר ההתבוננות היא לא רק במה שה' ממכ"ע אלא בכך שהוא סוכ"ע וכולה קמיה כלא ממש חשיב. כל ההתבוננות קשורה לברית, כפי שהוסבר, אבל יש שיוצאת מהתבוננות זו אהבה כמים (גם הזרע דומה למים, ויש גם פסולת של מים, מי רגלים) ויש שיוצאת ממנה אהבה כאש, מהתבוננות שה' ממכ"ע וסוכ"ע וכולה קמיה כלא חשיב. כל זה הסבר לקטע קטן מאות ד' בקונטרס העבודה – מי שמעונין יסתכל שם.

אנחנו נאחל לכולם מזל טוב, שתצא אש מהברית – שאצל כל אחד תצא אש מהברית קדש, אש קדש ואהבה מהברית עם ה'. שיהיה לנו לחם מן השמים ולחם מן הארץ, ש"הוי' ילחם" גם כפשוטו, וינצח, שהרבי ינצח, ונזכה לביאת גוא"צ תיכף ומיד ממש.

השלמות (אחרי השיעור):

בפיסקא שבארנו מסביר את אש המזבח ואש המנורה. מזבח מנורה = משיח. מסביר שגם בנה"ב יש שתי בחינות אש – אש של מטה, אש זרה (אפילו לא אומר את זה, אבל זו הכוונה), שזה מה שצריך לבטל. אבל שרש האש של הנה"ב זה של המלאכים, של השרפים. בהמשך אומר שהאש של המזבח, האש של הנה"א מלמטה, זה בעיקר בפסוד"ז וגם בק"ש, והאש של הנה"ב מלמעלה זה ב"קדוש" ו"ברוך" שבברכה הראשונה של ק"ש. לפי זה צריך לומר שמי שמגיע לאש של המלאכים זה פועל במדה מסוימת על הנה"ב שלו אפילו יותר ממה שפועלת האש של הנה"א מלמטה (עיי"ש). האש מלמטה רק פועלת בטול היש בנה"ב, והאש של מעלה של הנה"ב זה כבר מתחיל לפעול אתהפכא. משמע שיש כאן שלש מדרגות: תחלת האתהפכא כשמגיעים לאש של מעלה של הנה"ב (אש המלאכים) והשלמות כאשר מגיעים לאש המנורה (עיי"ש הפרטים בזה). אש המזבח זה מגבורות דאמא ואש המנורה מגבורות דאבא – גבורות דאמא זה בכח ההתבוננות שלנו וגבורות דאבא זה זכות שיורד מלמעלה, זה כח אהרן. גבורות דאבא זה ודאי שם קפד עליו דברנו – הגבורות דאבא שמשם אש המנורה. אבל הוא לא מדבר על אש המנורה, אלא מזכיר את זה רק במאמר מוסגר, כי זה בכלל לא תוצר ישיר של ההתבוננות אלא בא אחרי זה.

ההמשך יהיה שאנשים רגילים, שלא מגיעים לאש קדש שלמעלה לגמרי מתוך היסוד שלהם (לפי הערכים שהסברנו), צריכים לצרף להתבוננות של הממכ"ע גם התבוננות במעמד ומצב של עצמו, ריחוקו מה' במחדו"מ. להתבונן בשפלות העצמית שלו זה גם כן עושה אש – ככל שמרגיש עצמו רחוק הוא משתוקק בהשתוקקות חזקה להתקרב. אז מסביר בקצרה ההבדל בין תשו"ת להתבוננות זאת – בתשו"ת העיקר המרירות, להתרחק ממקומו, והאלקות זה רק היעד כדי לזוז למקום נכון, ואילו אצלנו העיקר זה הרגשת אלקות שממכ"ע, ורק כדי שזה יהיה אש צריך לצרף הרגשת רחוקו. במבנה שלנו זה מאד יפה: אם ההתבוננות עצמה פועלת אש זה מכח אמא, עומק ההתבוננות וה"רצוא" של אמא. אם האדם לא שייך לזה, ואז בשביל אש האדם מתבונן בשפלות שלו, זה מלכות. זה ממלא את המקום החסר לנו למטה. זה מה שרצינו להסביר לגבי ברית-אש – או שזו אש של בינה, כמו "שאול מרחובות הנהר", או שזה אש מהזיווג עם המלכות (שהברית כבר קשור למלכות), ואז האש היא של המלכות (אשה, כמו "אשה ריח נחוח" – אש הקרבן). כמו שאתמול דברנו שאל תחשוב שחב"ד לא רגשי – זה הכי רגש, שאין כמוהו בשום מקום – אז גם כאן, כדי שלא נחשוב שבחב"ד אין שפלות האדם, לכן הוא אומר את זה. את כל הריחוק-חלישות-מיאוס כולל בסוף בחלישות, ואומר שהקרבה גורמת חלישות, אבל בשביל 'לזרוק' אותו (ואחר כך מחלק את זה ואומר שכולל גם אתהפכא) זה על ידי האהבה כאש (ומחלק את זה לשלבים, לפחות שלשה, כנ"ל – שלשה סוגי אש). בסוף מוסיף לרגש גם הרבה שפלות, ומבחין בין שפלות של אהבה לשפלות של תשובה (חלוקה בפני עצמה).

הוא גם מוסיף שבין האש שמתוך ההתבוננות בממלא וסובב וכולא קמיה יש דרגה שקצת פחות, אבל גם שייכת לאש, שזה ההתבוננות בהתהוות העולם, בחידוש הבריאה. אתמול אמרנו שזה החסד, אבל יש כאן "אחליפו דוכתייהו", כי את הגבורה של אתמול עוד כולל במים ואילו בחסד כבר יש אש ותשוקה.