ב. "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון"

אמרנו שנקשר את הדברים לפרשת השבוע, היום זה "שני" של בשלח. הפסוק שמסיים את הקריאה היום זה "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון". מי לוחם את מלחמות היהודים? הקב"ה לוחם את מלחמותינו. גם היום בארץ צריכים לדעת היטב שזה לא אנחנו, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא זה "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". "ואתם תחרשון" – תזהרו שלא תהיה שם תקשורת, שכל המבצע הצבאי יהיה בשקט ובחשאי, בלי תקשורת פנים ועל אחת כמה וכמה בלי תקשורת חוץ, ואז אפשר לסיים את המלאכה בכי טוב כאשר "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". זה כלל גדול איך נלחמים. אם אני  מביא תקשורת אז אני לוחם, אני זה שעומד מול התקשורת ומצטלם, ואני לוחם כמה שעדיין נאה להיות משודר, בזמן אמת, בתקשורת, ומובן שהתקשורת מונעת ממני להלחם כמו שצריך. אבל אם רוצים ש"הוי' ילחם לכם" צריך למנוע את התקשורת משם – "ואתם תחרשון".

ידוע שיש ווארט מפורסם של רבי מאיר מפרימישלאן על הפסוק הזה ש"הוי' ילחם לכם" זה מלשון לחם. כולם רוצים לחם – "לחם לפי הטף". זכיתי להתכבד בסנדקאות בזכות האבא והסבים, ואחרי הברית נהוג שאנשים באים לבקש ברכות מהסנדק – ברכות על הכל, בני חיי ומזוני וכולהו רויחי, אבל במיוחד הבקשה השוה בפי כל היא פרנסה טובה. רבי מאיר אומר שמי שרוצה פרנסה טובה זה החת"ת של היום – אם רוצים שהקב"ה יתן את הלחם, ש"הוי' ילחם לכם", שהפרנסה טובה תבוא מידו הגדולה והרחבה והמלאה והגדושה (כמו שהיה כתוב בסידור הבעל שם טוב), זה על ידי "ואתם תחרשון", שאתם רק צריכים לחרוש את השטח. שוב, "ילחם" זה לשון לחם ו"תחרשון" זה לשון חרישה. צריך לעשות משהו – לא לשבת בחיבוק ידים ולא לעשות שום דבר. רוצים פרנסה, את כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי, שלכל יהודי מגיעות כל הברכות, כל הדברים הטובים, מלא חופניים, מלא כף נחת – צריך לחרוש. איך? עוד מצוה, עוד אהבת ישראל, עוד מבצע של הרבי – פשוט לחרוש את השטח. מי שרוצה את הלחם, "הוי' ילחם לכם", זה מתוך הכלי של "ואתם תחרשון".

רואים שב"תחרשון" יש כמה פירושים – לשון שתיקה (הפשט), לשון חרישה, שכוללת גם חרישת הקרקע (המעשה הוא העיקר) וגם לחרוש מחשבות. מי שמעמיק דעתו בחסידות, ולהבדיל גם בדברים אחרים, הוא חורש חריצים במח. זה תגלית מפליאה של המדע היום, שכל מי שיותר חכם יש לו יותר חריצים במח. אז זה גם לחרוש-לחשוב, וגם לא יוצא מידי ענינו הפשוט של חרישה, לעשות חריצים בחומר המח. לכן, על פי פשט, מי שרוצה לחם מן הארץ צריך לחרוש את הארץ כפשוטו. אבל מי שרוצה לחם מן השמים – כסיום הפרשה, ירידת המן (שיש נוהגים לקרוא יום יום לצורך הפרנסה הטובה), "לחם מן השמים", "לחם אבירים אכל איש" – כנראה שצריכים לחרוש את השמים. איך חורשים את השמים? כתוב שהשמש חורשת-מנסרת כל יום ברקיע. אבל גם אנחנו חורשים את השמים, כאשר מתבוננים. מי שלומד מאמר חסידות ומתבונן היטב במאמר שלומד הוא חורש את השמים, ואם הוא חורש את השמים אז בטוח שהקב"ה יזרע לו וישקה ויטפח ויזבל ויקצור ויביא הביתה וכו' – אחרי החרישה ה' עושה הכל, את כל שאר השלבים. זה גם בארץ, שזה חוק הטבע שצריך לחרוש, וכך גם בלחם מן השמים.

הכי טוב זה לחרוש בשקט – לא צריך הרבה דבורים כאשר חורשים (החרישה היא מאמץ) – "אמור מעט ועשה הרבה". לפעמים עצם החרישה גם דורשת איזה פרסום, איזה דיבור, איזה שלט – תוך כדי שאתה חורש. אם החרישה זה מבצעים צריך גם פרסום, כדי שאנשים יבואו, אבל פנימית צריך לעשות בלב מקום שקט מאד. עושים מה שצריך – מפרסמים, מדברים – אבל הכל צריך לבוא מתוך שקט פנימי, שאני רק חורש, בארץ ובשמים, וה' עושה מה שצריך לעשות, "הוי' ילחם לכם". את זה אומר רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל. הוא היה דמות מאד חביבה, וגם הרבי הרש"ב סיפר כמה סיפורים עליו.