ד. ברית אש

איך הגענו לכל זה? מחיבור הפסוק הראשון של התורה עם הפסוק שחותם את החת"ת של היום. יש עוד הרבה דברים יפהפיים בחיבור של שני הפסוקים. כתוב ש"בראשית" זה ברית-אש (תקו"ז) – קשור לברית מילה. לא רק שזה לקחת את אותיות בראשית ולסדר אותן בצורה אחרת לגמרי, אלא להוציא את שתי אותיות שבאמצע ולהשאיר את השאר לפי הסדר. מכל צירופי בראשית, במדה מסוימת זה הצירוף הכי מובהק – כי זה ממש אש בתוך ברית. גם במלה ברית, בר זה השרש (ה'שער') והאותיות ית אלו אותיות נוספות. כתוב שסימן מובהק של מלך – אמרנו שהכח המלכותי היהודי מתגלה בברית, בגילוי העטרה – זה שרואה אש יוצאת מאמתו, מברית המילה שלו. לא סתם אומרים ש"בראשית" בתנ"ך זה תמיד סמוך למלכות – "בראשית ממלכת..." – יש משהו מלכותי במלה בראשית, רומז לאש היוצאת מהברית. ושוב, בצירוף בראשית רואים איך ה-אש יוצאת מתוך הברית (מבין האותיות ברית), וזה סימן שזה מלכות. מי יש כאן? יש כאן "הוי' עליון נורא מלך גדול", זה הסימן באש היוצאת מהברית.

ההתבוננות בגדולת ה', שה' הוא ממכ"ע, זה פועל בטול וחלישות של התאוה. אבל האתהפכא של האש הזרה זה נפעל דווקא כאשר האש יוצאת מהברית, כאשר ההתבוננות היא לא רק במה שה' ממכ"ע אלא בכך שהוא סוכ"ע וכולה קמיה כלא ממש חשיב. כל ההתבוננות קשורה לברית, כפי שהוסבר, אבל יש שיוצאת מהתבוננות זו אהבה כמים (גם הזרע דומה למים, ויש גם פסולת של מים, מי רגלים) ויש שיוצאת ממנה אהבה כאש, מהתבוננות שה' ממכ"ע וסוכ"ע וכולה קמיה כלא חשיב. כל זה הסבר לקטע קטן מאות ד' בקונטרס העבודה – מי שמעונין יסתכל שם.

אנחנו נאחל לכולם מזל טוב, שתצא אש מהברית – שאצל כל אחד תצא אש מהברית קדש, אש קדש ואהבה מהברית עם ה'. שיהיה לנו לחם מן השמים ולחם מן הארץ, ש"הוי' ילחם" גם כפשוטו, וינצח, שהרבי ינצח, ונזכה לביאת גוא"צ תיכף ומיד ממש.

השלמות (אחרי השיעור):

בפיסקא שבארנו מסביר את אש המזבח ואש המנורה. מזבח מנורה = משיח. מסביר שגם בנה"ב יש שתי בחינות אש – אש של מטה, אש זרה (אפילו לא אומר את זה, אבל זו הכוונה), שזה מה שצריך לבטל. אבל שרש האש של הנה"ב זה של המלאכים, של השרפים. בהמשך אומר שהאש של המזבח, האש של הנה"א מלמטה, זה בעיקר בפסוד"ז וגם בק"ש, והאש של הנה"ב מלמעלה זה ב"קדוש" ו"ברוך" שבברכה הראשונה של ק"ש. לפי זה צריך לומר שמי שמגיע לאש של המלאכים זה פועל במדה מסוימת על הנה"ב שלו אפילו יותר ממה שפועלת האש של הנה"א מלמטה (עיי"ש). האש מלמטה רק פועלת בטול היש בנה"ב, והאש של מעלה של הנה"ב זה כבר מתחיל לפעול אתהפכא. משמע שיש כאן שלש מדרגות: תחלת האתהפכא כשמגיעים לאש של מעלה של הנה"ב (אש המלאכים) והשלמות כאשר מגיעים לאש המנורה (עיי"ש הפרטים בזה). אש המזבח זה מגבורות דאמא ואש המנורה מגבורות דאבא – גבורות דאמא זה בכח ההתבוננות שלנו וגבורות דאבא זה זכות שיורד מלמעלה, זה כח אהרן. גבורות דאבא זה ודאי שם קפד עליו דברנו – הגבורות דאבא שמשם אש המנורה. אבל הוא לא מדבר על אש המנורה, אלא מזכיר את זה רק במאמר מוסגר, כי זה בכלל לא תוצר ישיר של ההתבוננות אלא בא אחרי זה.

ההמשך יהיה שאנשים רגילים, שלא מגיעים לאש קדש שלמעלה לגמרי מתוך היסוד שלהם (לפי הערכים שהסברנו), צריכים לצרף להתבוננות של הממכ"ע גם התבוננות במעמד ומצב של עצמו, ריחוקו מה' במחדו"מ. להתבונן בשפלות העצמית שלו זה גם כן עושה אש – ככל שמרגיש עצמו רחוק הוא משתוקק בהשתוקקות חזקה להתקרב. אז מסביר בקצרה ההבדל בין תשו"ת להתבוננות זאת – בתשו"ת העיקר המרירות, להתרחק ממקומו, והאלקות זה רק היעד כדי לזוז למקום נכון, ואילו אצלנו העיקר זה הרגשת אלקות שממכ"ע, ורק כדי שזה יהיה אש צריך לצרף הרגשת רחוקו. במבנה שלנו זה מאד יפה: אם ההתבוננות עצמה פועלת אש זה מכח אמא, עומק ההתבוננות וה"רצוא" של אמא. אם האדם לא שייך לזה, ואז בשביל אש האדם מתבונן בשפלות שלו, זה מלכות. זה ממלא את המקום החסר לנו למטה. זה מה שרצינו להסביר לגבי ברית-אש – או שזו אש של בינה, כמו "שאול מרחובות הנהר", או שזה אש מהזיווג עם המלכות (שהברית כבר קשור למלכות), ואז האש היא של המלכות (אשה, כמו "אשה ריח נחוח" – אש הקרבן). כמו שאתמול דברנו שאל תחשוב שחב"ד לא רגשי – זה הכי רגש, שאין כמוהו בשום מקום – אז גם כאן, כדי שלא נחשוב שבחב"ד אין שפלות האדם, לכן הוא אומר את זה. את כל הריחוק-חלישות-מיאוס כולל בסוף בחלישות, ואומר שהקרבה גורמת חלישות, אבל בשביל 'לזרוק' אותו (ואחר כך מחלק את זה ואומר שכולל גם אתהפכא) זה על ידי האהבה כאש (ומחלק את זה לשלבים, לפחות שלשה, כנ"ל – שלשה סוגי אש). בסוף מוסיף לרגש גם הרבה שפלות, ומבחין בין שפלות של אהבה לשפלות של תשובה (חלוקה בפני עצמה).

הוא גם מוסיף שבין האש שמתוך ההתבוננות בממלא וסובב וכולא קמיה יש דרגה שקצת פחות, אבל גם שייכת לאש, שזה ההתבוננות בהתהוות העולם, בחידוש הבריאה. אתמול אמרנו שזה החסד, אבל יש כאן "אחליפו דוכתייהו", כי את הגבורה של אתמול עוד כולל במים ואילו בחסד כבר יש אש ותשוקה.