התוועדות פורים תשמ"ד

מלון המלכים, ירושלים

בסוף פרשת בשלח, בפרשת עמלק, מסיימת התורה: "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דור". בפסוק הזה מרומז פורים. יד זה יום יד של הפרזים, י-ה זה יום טו של הערים המוקפות חומה. בתחילת המלחמה כתוב שמשה הרים את ידיו, "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". סימן מניין הפסוקים של בעלי המסורה בפרשת בשלח הוא י"ד אמונ"ה (116), חן חן, מרדכי ואסתר במספר סידורי, חן לכל אחד מהם. התרגום בפסוק מתרגם – "פרישן בצלו", מלשון תפילה, בחינת אמונה. יום יד באדר הוא יום האמונה, הרדל"א, בעוד שיום טו באדר הוא יום גילוי המוחין. יה הם יחוד חכמה ובינה באמצעות הדעת. היד צריכה להיות "על כס יה", למעלה מן המוחין. יש מצוות אמונה בה', ויש מצות ידיעת ה'. בחסידות מוסבר שצריך להמשיך את האמונה בדעת על ידי התבוננות, ואף על פי כן במוחין עוצמת האמונה מתכסה. ביום יג הרגו היהודים 75,000 איש ואילו למחרת הרגו רק 300. עיקר ההרג שייך ליום יד. כתוב בכתבי האר"י שהאות ש רומזת למוחין. לכן הנושא היום צריך להיות המשכת האמונה של אתמול בדעת.

אמונה היא בחינתה של אסתר המלכה, הנקראת שושנה. דעת ומוחין זה מרדכי. כתוב שמגילת אסתר לא תבטל לעולם, וכן ההלכות. המגילה כנגד אסתר וההלכות כנגד מרדכי. שם ה' לא נזכר במגילה, היא למעלה משם ה', היא באמונה. אז היום זה היום של מרדכי, של המשכת אסתר במרדכי – "אשר לקחה לו לבת, לבית", בבחינת "ביתו זו אשתו", עליה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה". אז היום זה יום של יחוד חכמה ובינה על ידי דעת עליון, יחוד המזלות בכתר. כתוב שיחוד זה נעשה מתקון רב חסד (העולה מרדכי), התלבשות חסד דעתיק בגולגלתא דאריך. אסתר באה ממקום שלמעלה מזה, בבחינת רדל"א, מג"ר דעתיק. המוחין הם כיסוי לגבי הכתר, ובכל זאת צריך להמשיך אותם בתוך הדעת.

"שאו ידיכם קדש" זה שהידיים מגיעים למעלה מן הראש, למעלה משם הוי', ומשם לברך את ה'. זו בחינת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". רם עולה עמלק, ו"רם על כל גויים ה'", לכן תיקונו של עמלק על ידי היד הרמה של בני ישראל, העולה מעל למוחין.

לחיים לחיים!

ניגנו שני ניגונים

אמרנו שבפרשת בשלח יש חן חן פסוקים, אז עכשיו צריך לדבר על מנין פסוקי מגילת אסתר, בה יש קסז פסוקים, כמנין הוי' אלקינו הוי' אחד. שייך לכל יהודי, כמובא בצעטיל קטן של ר' אלימלך ובתניא פרק כה. שנה שלמה עמדו כל ישראל בזמן אסתר במצב של מסירות נפש ולא המירו את דתם. מסירות נפש היא בכתר, גילוי היחידה שבנפש, בחינת משיח שבכל יהודי ויהודי.

איפה מוזכר בספר התניא המספר הזה? כתוב שגודל השמש היא קסז פעמים מן הארץ [יש מכתב מהרבי שזה נכון בקוטר]. כלומר, מגילת אסתר זה היחס בין השמש לכדור הארץ. זה אומר דבר ראשון שמגילת אסתר לא תתבטל לעתיד לבוא… צריך שיהיו ידיו אמונה – "עד בוא השמש", עד שמביאים את השמש לכאן, לארץ. "שמש ומגן הוי' אלקים" – צריך להביא לכאן את שם הוי', ויותר מזה את עצמות הוי' ממש [השמש זה המאור, למעלה מן האור. אבל גם המאור זה החלק בשמש שמאיר לארץ, מקור האור, אבל השמש עצמה זה מה שלא מאיר – זה העצם, והוא יתגלה פה], לגילוי כאן בארץ.

במתן תורה קבלו ישראל את התורה באמירת "נעשה ונשמע". בעצם את המצוות הם התחילו לעשות מייד, אבל לשמוע, לקבל, התחילו רק בימי אסתר – "קיימו וקבלו", "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". קבלה היא שמיעה פנימית, בחינת "שמע ישראל" של יחוד ה', רזין דרזין דאורייתא. כל הזמן עושים את זה, בפורים כבר שומעים את זה. "וקבל" זה לשון יחיד, כמו שמשה רבינו קיבל כיחיד במתן תורה כך כל יהודי ויהודי קיבל בעצמו, בשמיעה והפנמה.

עכשיו נאמר את הרמז השלישי למנין פסוקי המגילה, אבל לפני זה צריך לשתות עוד קצת.

לחיים לחיים!

"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ושמות עשרת בני המן יש ארבע אותיות משונות: ת קטנה, ש קטנה, ו גדולה, ז קטנה. ביחד עולים תשובה, לפי הסדר.

הרב יברך את הבן שלי, שיש לו חור בלב…

הרב: שיהיה רפואה שלימה. אז נסביר כעת את סוד הלב של פורים. כתוב בכתבי האר"י שלב עולה יהווה, שהוא יחוד הציצית (בשער הכוונות) – חכמה, בינה, תפארת, יסוד ומלכות. מה שייך לפורים? התקון של פורים זה פחד. יש פחד רע [הרב אומר בניגון טעמי המגילה: "והרצים יצאו דחופים…"] – כתוב במפרשים שדחופים לשון פחדים. השתיה שלנו עכשיו זה תקון הפחד. עיקר הפחד זה כאשר יוצאים לחוץ לארץ, "פחד לילה"…

[אני אוהב אותך עולה אמונה פשוטה עולה ארור המן עולה ברוך מרדכי…]

כתוב בתניא פרק ג שיראה היא במח ופחד ה' הוא בלב. אז תקון הפחד הוא בלב. יש את הפחד השלילי, "פחד לילה" של הגלות, ויש פחד אמיתי – "אשרי אדם מפחד תמיד", ראשי תבות אמת. פחד האמת. בתנ"ך יש חמש פעמים פחד במובן חיובי, בקדושה. בפורים אין מה לפחד מהמן, הוא בטל כעפרא דארעא, בפורים זה רק מה'. יש "פחד הוי'", "פחד אלקים", "פחד יצחק", פחד מרדכי", "פחד היהודים". כולם יחד עולים מגילת אסתר. פחד הוי' הוא הפחד שבחכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ". פחד אלקים הוא הפחד בבינה – "אלקים חיים ומלך עולם", כמבואר באריז"ל (הוי' בניקוד אלקים). פחד יצחק הוא הפחד של כללות הלב, ו שבשם. פחד מרדכי הוא הפחד של היסוד. כתוב באר"י שמרדכי הוא יסוד אבא ארוך המתגלה ביסוד ז"א ובנוקבא. פחד היהודים הוא הפחד של כנסת ישראל, פרצוף רחל. כל חמשת הפחדים הללו זה לתקן ע"י יחוד יהווה את הלב. שני הפחדים האחרונים – ממרדכי ומהיהודים – הם פחדים גלויים הנופלים על הגויים, בסוד "והנגלות לנו ולבננו".

קשור למי שיוצא לשליחות בחוץ לארץ להוציא ניצוצות קדושים. הרבי שליט"א כותב במכתב שלהעלות ניצוצות זה להביא כסף. כסף זה כיסופים – "נכסוף נכספת לבית אביך". כל יהודי בחוץ לארץ יש לו כיסופים עצומים לארץ ישראל. זו נקודת היהדות שלו. יהדות עולה התך, השם השמיני משם הקדוש עב. עיקר מה שמקיים את היהדות, את התך, הוא דניאל כדברי חז"ל, שהוא הממוצע המחבר בין אסתר למרדכי, זה הכיסופים לארץ הקדש. בלי זה אין לו שום קיום. איך  הוא מבטא את זה? ע"י הכסף. בזה הוא מקשר את כל הכיסופים לקדושה. בזה הוא מתקן את ה"פחד בלילות" [פחד מהכושים... "המולך מהודו ועד כוש..." – יהודי המפחד מכושים, והמלך מולך בכל המקומות האלו], והכסף העולה משם מתקן את כל הפחד שבלב.

לחיים לחיים!

שרו 'משיח  we want', ניגון פורים מקובליץ, ועוד ניגון.

כל מה ששותים זה בשביל שיהיה "נכנס יין יצא סוד" [יש למשהו פה מכונת תספורת? יש פה יהדי שצריך תגלחת... תספורת זה להוציא את כל הקליפות, כל מותרי המוחין]. אז צריך להקשיב יותר טוב. אלף זה אזן לב פה, קודם צריך להכניס לאוזן – "אזן מלים תבחן". כתוב באיוב: "דממה וקול אשמע". זה סוד החש-מל. סוד האזן זה לשמוע קודם את ה"קול דממה דקה". אחר כך צריך להכניס ללב את ה"קלא פנימאה דלא אשתמע". בסוף זה צריך לצאת בפה, בגלוי. זהו "קלא פנימאה דאשתמע" – "לב חכם ישכיל פיהו", שהלב ימשיך מן השכל אל הפה.

הסברנו לפני כמה ימים שאיוב קשור מאד עם פורים. יש עשר דעות מתי היה חי איוב, אם היה בכלל. יש אומרים שבימי האבות, מצרים, משה, ויש אומרים שהיה בכלל גוי. איוב זה אחד שהוא בבחינת "לא ידע", אחד שלא יודע אם הוא בכלל נמצא בעולם הזה. בחינת "עד דלא ידע". הוא לומד את הגמרא בבבא בתרא ושואל את עצמו: אולי אני רק משל? אולי אני גוי? לאיזה תקופה אני שייך? כתוב שאמר לה' שאולי התבלבלת בין איוב לאויב. פרשת עמלק פותחת במילים "ויבא עמלק" – איוב בהיפוך אותיות. בכל המגילה לא מוזכר שם הוי' בפרוש, רק פעם אחת בראשי תבות: "יבוא המלך והמן היום", והמילה הראשונה היא שוב איוב, בהיפוך האותיות. המילה יבוא מופיעה בכל המגילה עשר פעמים, יותר מכל הפעמים בכל התנ"ך ביחס.

[רבותי, סבלנות, צריך לסבול את כל מה שאני אומר עכשיו. "אני עשיתי ואני אסבול" – זה מהפסוקים שהילדים אמרו להמן. כל התפילה שלנו היא כנגד כל השנה: אדון עולם כנגד ניסן וחג פסח וכו'. לא נסביר הכל כעת, אבל אדר ופורים שבסוף השנה זה כנגד 'עלינו לשבח' בסוף התפילה. "שהם משתחווים להבל וריק... ואנחנו כורעים ומשתווים" זה כנגד מרדכי היהודי, העולה שדי וכן גם חרבונא, שעליו כתוב "לא יכרע ולא ישתחווה", "לא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה". מרדכי הוא בחינת קימת הברית קדש, בבחינת זכירה, וכאשר הברית קמה – היא לא משתחווה לאף אחד. אחר כתוב שהוא לא קם – זה שמירת הברית, שלא להשפיע בשום מקום אחר. זה בחינת שמור. שמור וזכור בדבור אחד נאמרו – קימת הברית ושמירת הברית].

נחזור. אמרנו שמנין פסוקי המגילה קשורים במסירות נפש על מצות יחוד ה' בשמיעה והבנה פנימית וביחס שבין השמש וכדור הארץ. נחזור לרמזים נוספים.

יש יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, ויש בזה ב מדרגות, אחד בתורת משה: "הוי' הוי' אל רחום וחנון...", והשני בספר מיכה (הנקראים במפטיר יונה ביום הכיפורים – כפורים): "מי אל כמוך נושא עוון...". על הראשון כתוב באר"י שהם הכלים המעבירים את השפע מאריך לחכמה ובינה, מבלי גבול לגבול. "מי אל כמוך", המקביל למידה הראשונה של משה "אל", עולה בדיוק קסז. "ויקרא לו אל אלקי ישראל" – שה' קרא ליעקב אל [אל אלקי ישראל עולה תריג]. שם אל הוא הנושא את ההפכים של דעת עליון ודעת תחתון, ככתוב בתפילת חנה "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות", שסובל ונושא את היפוך הדעות ההפוכות של יש מאין ואין מיש. אל הוא לשון תוקף – "אילי הארץ". תוקף הוא תוקף העצמות, וה' קרא והמשיך ליעקב ולזרעו אחריו את התוקף הזה. וזה ענין מי אל כמוך, שהפשט זה מלשון תמיהה שאין עוד אל כמו ה', אבל עומק הפשט הוא לפי הידוע ששם ה' לא נזכר במגילה, רק מרומז במרדכי – "איש יהודי". הרבי שליט"א אומר שרבי אמיתי (ראש בני ישראל) הוא רבי שממלא מקום רבו, ממלא את כל המקום – התפקיד –  ממש, את "הוא מקומו של עולם", סוד "הנה מקום איתי". מקום עולה הוי' בריבוע פרטי. במגילה ה' מוסר את תפקדו ממש באיש יהודי, הוא ממלא מקום של שם הוי'. יהודי בריבוע פרטי עולה זרע – "ודובר שלום (שלימות העם) לכל זרעו". סוד "כל התופס בחלק מן העצם תופס בכולו", ו"עצם לא מתחלק". כל מה שמתחלק זה רק מצדנו.

 [חסר...]

"יבא המלך והמלך היום", הוא בסוד האימה, חמשת מדרגות של פחד שדברנו. כונה עולה אנכי, עולה כסא, עולה טבע, סוד הרע הנעשה כסא לטוב. והיום בפורים, שצריך להיות בו קבלת התורה מחדש – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", צריך להיות בולם. בולם הוא "עשר ספירות בלי מה – עשר ולא תשע ולא אחת עשרה".

נחזור. מי אל כמוך – מי זה הצדיקים, סוד "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", לפני שהחליט ברצון המוחלט לבריאת העולם. מי זה מחשבת ישראל, שקדמה לכל דבר. אותו מי של מחשבת ישראל זה אותו מי שהוא אל כמוך, חלק מן העצם שהוא העצם עצמו. וזה ש"מי אל כמוך" עולה קסז, כללות מגילת אסתר. ויש גם מי שלעומת זה – "מי הוא זה ואיזהו... המן הרע הזה". מרדכי היהודי הוא הממלא מקום, התופס את כל המקום, הוא התגלות תוקף העצמות בצדיק. במי נמלך מלשון מלכות, בחינת מגילת אסתר. "ואשר ניתן כתר מלכות בראשו" – שהכתר מלכות נמשך בו ממילא ["לבוש מלכות אשר לבש בו המלך" – בחינת עטיפת ציצית, כנ"ל. "וסוס אשר רכב עליו המלך" – בחינת תפילין של יד. "ואשר ניתן כתר מלכות בראשו" – בחינת תפילין של יד, שמניחים ללא ברכה – כפסק הרי"ף ורש"י והכרעת אדמו"ר הזקן – כי נמשך בדרך ממילא, בלשון נפעל]. כתר מלכות הוא בחינת דוד, העולה יד – "ויהי ידיו אמונה", דור יד מאברהם אבינו, ושלמה הוא סיהרא באשלמותא, דור ה-טו מאברהם אבינו, סוד המשכת הכתר ב-יה, במוחין, ביום טו באדר. יה הם כלי החכמה, כמבואר בכתבי האריז"ל, שאינו כלי ממש אלא ממוצע בין הכתר שאין בו כלי לבינה שהיא ראשית המציאות. החכמה הזו היא חכמת שלמה, חכמת המלכות.

נגנו נגון ההפתעה

עכשיו נסביר את הרמז הרביעי למספר קסז. זה מספר ראשוני, אבל הוא שליש למילה ראש. כתוב במאורי אור בשם האריז"ל, שיש בחז"ל [הרבי אומר, שאף על פי שאינו בידינו – אפשר לסמוך על האריז"ל] מדרש שאחשורוש זה נוטריקון "אחרית וראשית שלו". בגמרא כתוב שכל פעם שמוזכר במגילה "המלך" מרומז למלך מלכי המלכים, אבל משמע כשאשר מוזכר בשמו הכוונה היא למלך הטיפש, מה שאין כן לפי המדרש הזה. באריז"ל כתוב שסתם ראש זה לא החב"ד אלא הכתר, שלמעלה מטעם ודעת. וזה אחד הסימנים הנפלאים לחלוקת הכתר ל-ג רישין – אמונה תענוג ורצון. קסז הוא השליש העליון של הראש, רישא דלא ידע ולא אתיידע.

במדרש מובא, שהעולם נברא באות ב הרומזת לברוך, ואילו היה נברא באות א היה רומז לארור. אמרנו שהמילה יבוא מוזכרת עשר פעמים (שלימות) במגילה, ובסיס המילה הן אותיות בא, קודם ברוך ואחר כך ארור. זאת היתה מחשבת אסתר, אשר אמרה ברוח הקדש – "ותלבש אסתר מלכות" – תוך כדי הזכרת שם הוי' בראשי תיבות ("יבא המלך והמן היום"), שעל ידי העלאת המן למעלה מדי תתחיל מפלתו. כך מורידים את קליפה. הופכים את הסדר – קודם מעלים את האות ב של ברוך מרדכי לאות א של ארור המן, ואז הוא נופל. ביאה במעוכב פרטי עולה מגילת אסתר העולה כמנין ה מדרגות הפחד, דלעיל.

אם כותבים את המילים עד דלא ידע בסדר הפוך – "ונהפוך הוא" – יוצא עדי אלד דע. אלד הוא השם העשירי משם עב, והמילה דֵע היא בסוד הפסוק שאמר אֵלִיהוּ (אותיות אֵלִיָהוּ) בן ברכאל, העולה משיח: "כתר לי זעיר ואחווך", שיש בזה ג פירושים אצל הרבי הרש"ב בשם הרמ"ז, כנגד ג הכתרים – לשון המתנה, לשון עטרה ולשון סיבוב. לשון המתנה היא הבחינה שכנגד רדל"א שבכתר, ושם בהמשך הפסוק באיוב אומר: "אשא דעי מרחוק". אשא – מלשון נושא הפכים הנשואים זה לזה, בחינת ישראל "הנשואים מני בטן", "ישא הוי' פניו אליך", המגיע עד רדל"א. והוא בסוד ג הפסוקים של ברכת כהנים, המכוונים כנגד ג רישין: "יברכך הוי' וישמרך" – כנגד רישא דאריך, "יאר הוי' פניו אליך ויחונך" – כנגד רישא דאין, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – כנגד רישא דלא ידע.

.....

חסר בקלטת

..."אבא בנימין (איש ימיני) אומר: יהי רצון שתהא תפילתי סמוכה למיטתי".

נשאר לנו להסביר את הרמז האחרון של קסז. הסוד הזה הוא סוד שלא שמעתו אוזן. הזכרנו קודם את עב שמות הקדושים היוצאים מן הפסוקים מפרשת בשלח "ויסע" "ויבא" "ויט", בכולם יש עב אותיות, וכאשר מחברים אותם פנים אחור ופנים עולים עב שמות, בעלי ג אותיות כל אחד. השם ה-ל מביניהם הוא אום, "אום אני חומה". בדרך כלל אסור לומר את השמות הללו בפירוש, חוץ מן השם הזה שהוא מילה בלשון הקדש, המוכר לנו מן ההושענות – "אום אני חומה". כל הפיוט הזה מתחיל ומסתיים במילים "אני והו הושיעה נא". גם אני וגם והו הם גם שמות משם עב (ה-לז והראשון). ביום השלישי להושענות, בהמשך הפיוט של "אום אני חומה", שהיא ההושענא העיקרית שאומרים, אומרים [...חסר...] "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעניו כמוצאת שלום". מה זה "אני חומה"? זה מרדכי היהודי העומד כחומה, "לא יכרע ולא ישתווחה", נגד עבודה זרה. בהמשך ההושענא ליום השלישי כתוב: "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך".

לענייננו, אום אני חומה עולה קסז. כל מגילת אסתר זה העמידה כחומה, במסירות נפש. נסביר יותר בעומק את הסוד של אום. כל מי שהיה פעם במקומות חיצוניים שיקשיב. אנחנו יודעים שהדברים שמסר אברהם אבינו ביד בני הפילגשים שהלכו קדמה לארץ קדם זה שמות, שעד היום שם...

אום הוא אני חומה בנוטריקון.

אמרו מקודם שעד דלא ידע עולה השם הקדוש טפטפיה [אתמול היה אצלנו חייל המשרת בצפון, והוא אמר לי, שעכשיו זה המילואים הראשונים שלו אחרי החתונה מאז התשובה ויש לו הרבה ניסיונות של דיבורים רעים וכו'. ב"ה שרוב החיילים רוצים לחזור בתשובה, אבל כאשר הוא שומע דיבורים כאלו הוא מכוון את השם התך, העולה יהדות, העולה משיח בן דוד עם הכולל, וזה עוזר לו. התחזקתי מזה שאפשר וכדאי ללמד לכם (לברסלב, ליוסי) שמות קדושים]. השם הזה, שהוא שם המחשבה, עם השם אום עולים יחד רם – עמלק, אותו מכניעים בפורים. שוב, אום זה שם האמונה (ועולה בטול), טפטפיה הוא שם של יה, של טיפי המוחין – טיפת מיין דכורין של אבא וטיפת מיין נוקבין של אמא.

נוסיף סוד עמוק על שם עב. בעולם האצילות יש יב פרצופים, וכתוב בכתבי האריז"ל ש-ו פעמים יב עולים עב, שבתוך כל אחד מ-יב הפרצופים (עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה, או"א עילאין, ישראל סבא ותבונה, ישראל ולאה, יעקב ורחל) יש שש פרצופים בפרטות. כנגד שם של עב, שכנגד החסד (וכן עולה חסד) יש שם של מב אותיות, כנגד הגבורה. כתוב ששם מב מגיע עד אמא, שרש הגבורות, ואילו שם עב מגיע עד... [חסר...]

"ויקראו סופרי המלך...". בפסוק הזה, הכי גדול בתנ"ך, יש גם מילים. "וגם חרבונא זכור לטוב" – חרבונא התחיל את הדיבור שלו עם המילה גם: "גם הנה העץ אשר עשה המן". ח פעמים כתובה המילה גם במגילה, וכן מנהג חב"ד להכות ח פעמים את המן, כשמוזכר שמו עם כינוי גנאי. גם זו מילת ריבוי, כשצריך להוציא ניצוצות מבין הקליפות, בבחינת ברוך המן. בפסוק הארוך הזה יש קצג אותיות, כמנין עד דלא ידע, כמנין השם הקדוש טפטפיה, כמנין אמונה אמן, כמנין אני הוי' אלקיכם, כמנין כוזו במילוי.

לחיים לחיים! גדליה (המתופף), אני מברך אותך שתתופף לנו כל יום בישיבה, ותבטל את קליפת התף של פגם הברית, העולה לילית.

הרב מלמד ניגון חדש לפורים. בבקשה להיות בשקט, זה שיר רציני. כאשר אני מלמד שיר חדש, יש אנשים שמפריעים לי. שמצטרפים. לא זה דרך החסידים. חסידים שומעים קודם את השיר כמה פעמים ורק אז מצטרפים יחד. מי ששר פעם ראשונה נקרא 'חיצון', נקרא 'מתנגד', נקרא 'בליטה'. עכשיו אנחנו הורגים את המן, אז בבקשה – אין בליטות, אין חיצוניות ולא ישירו את השיר ביחד איתי. רק יקשיבו בשקט.

הרב מלמד את ניגון 'הולך בתום'.

[חסר קצת...]

מי היה השליח? התך. זה השם השני מתוך שם עב, שם האתהפכא. עולה יהדות. ר"ת כל הנשמה תהלל יה, וס"ת ולך נאה להודות. בכתבי האריז"ל [...זה משעמם לך?...] כתוב שעולה משיח בן דוד עם הכולל. זה השם אתו הכה משה את המצרי – המצרי עולה משה. התך הוא הממוצע בין מרדכי ובין אסתר, כמבואר בתורה אור. התך הוא דניאל. "ותהי לו לבת" – לבית, "ביתו זו אשתו". ה-ג פעמים התך משלים את ה- ... פעמים אסתר לחן... מרדכי מופיע חן פעמים במגילה – "תשואות חן חן לה" – חן מרדכי וחן אסתר. בסוד יד אמונה, "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש".

לא זכיתי לשמוע את השיחה של הרבי, אבל ברור דבר אחד שהרבי שליט"א רוצה שכל אחד יפיץ יהדות במקומו. שכולם פה יזכו לזה. כל מי שנמצא כאן בסוף, שיהיה אחראי על הסופים. שה"פיינל סולושן" יהיה להפיץ את היהדות עד אין סוף, את החסידות, כל אחד לפי כוחו, כמו החוש שלו. לא צריך דוקא כמו החוש של מישהו אחר, וזה יקרב את ביאת המשיח.

ניגנו 'אימתי קאתי מר'.

[קפיצה בקלטת...]

המילה ה-ל בפרשת "והיה אם שמוע" היא המילה "ויצהרך", ובסוד שם עב היא מכוונת כנגד השם אום, אום אני חומה העולה קסז – מנין פסוקי המגילה. זה מה שכתוב "ואספת דגנך תרושך ויצהרך" – יצהר ר"ת יצר הרע, שאם שותים כמו שצריך יין, תירוש ["זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש"], הופכים את היצר הרע ליצהר, לשמן, לרזין דרזין דתורה. בכתבי האריז"ל כתוב שהאות ל היא בחינת רדל"א, והשם ה-ל של שם עב הוא השם אום. גם בפרשת ציצית יש עב שמות, כמו בפרשה שניה, רק שבסדר אחר: בפרשה שניה הסדר של שלושת הפסוקים "ויסע" "ויבא" "ויט" הוא סדר של ישר-הפוך-ישר, ואילו בפרשת ציצית הסדר הוא ישר-ישר-ישר. זה פלא גדול, שבשני סדרי השמות יוצא השם ה-ל השם אום. בפרשה הראשונה השם אום הוא המילה "ויצהרך" ובפרשה שלישית היא המילה "וזכרתם", בחינת זכירת עמלק. הזכירה היא בחינת השמן, רזין דרזין דאורייתא. אום עולה בטול, פנימיות החכמה. הפעם השלישית שמכוונים שם עב הוא בשבת בפיוט "אל אדון", בן עב מילים. המילה ה-ל, שם אום שבו, היא המילה "בדעת" [הרב מתחיל לשיר וכולם מצטרפים]. זה בחינת דעת עליון המחבר י-ה.

יוצא לנו שיש בפורים שני שמות שצריך לכוון: שם אום, ושם טפטפיה העולה קצג, אמונה אמן, מספר האותיות שבפסוק הארוך יותר בכל התנ"ך – "ויקראו סופרי המלך". זה השם של המשכה בדעת. "כי יד על כס יה" – צריך להמשיך מ-יה לדעת. שני השמות יחד הם בחינת דעת, והם עולים יחד עמלק, ובהם מקיימים את המחיה שלו.

שרו 'עוצו עצה', 'שיר המעלות', 'צמאה לך נפשי', 'שלש תנועות', נגון של קרלין לפורים, ניגון לשבת לר' שלמה מרדומסק [ניגון שאמר עליו שמי ששר אותו ממשיך שמחה בכל העולמות].

עכשיו אפשר להתחיל לדבר... יש בית מלון שנקרא מלון המלכים, כל ישראל בני מלכים... [בקשו להפסיק, לקחת את הילדים וכו'] נסיים בעיקר. ר' נחמן אמר שתחילת השנה היא בפורים, למרות שאומרים שפסח הראשון. פורים זה ברישא דלא ידע ולא אתיידע, בחינת פרו ורבו, לכן נברך את כולם שיקיימו בשלמות את העניין. יש ג מדרגות בפרו ורבו: בשכל: חידושי תורה, להיות "נחל נובע מקור חכמה", לחדש כל הזמן חידושי תורה. מדרגה שניה: מה שהאדמו"ר הזקן אומר שיהודי צריך לעשות 'נאך א-איד', עוד יהודי, ברוחניות. הדבר השלישי הוא פשוטו של מקרא: משיח לא בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

יש בפורים ארבע מדרגות – אורה ושמחה וששון ויקר – כנגד שם הוי'. הסברנו שהם כנגד ארבעת הצדיקים. אורה זו תורה כנגד אסתר, שאמרה "כתבוני לדורות". אסתר עשתה דבר שלמעלה מטעם ודעת. אסתר, הסתר, סתרי תורה. מהאיזביצר: מה זה סתרי תורה? זו הוראת שעה. [הרב מנגן: "כאשר אבדתי אבדתי"]. מה היתה ההוראת שעה שלה? היא התחננה בפני החכמים כתבוני לדורות, שעשיתי מעשה של מסירות נפש שהוא בבחינת הוראת שעה, שלא שייכת לדורות, שייך רק לשעה. והיא בקשה להפוך את זה לדורות. לקבע את העניין של "גדולה עבירה לשמה", להמשיך את כח המסירות נפש, את היחידה שבנפש. שכל יהודי יוכל. [הבן (יוסי) דוחק לגמור ואומר לרב 'יפי'. הרב עונה: יפי עולה 100, שקר החן והבל היפי, סימן שמה שאתה אומר זה הבל...]. למה היא צריכה את החכמים, הרי היא למעלה מהם, היא "אשת חיל עטרת בעלה", היא המסירות נפש? היא צריכה את "כי יד על כס יה", להמשיך את המסירות נפש בתוך שכל, בתוך הלכות. שכל אחד יוכל בכל דור ודור. "בכל דרכך דעהו" – אפילו בדברי הרשות, בדרכים שלך. על זה דרשו חז"ל "גדולה עבירה לשמה". בכל דרכך דעהו ראשי תבות בדד, "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".