ג. שלשת המאורות – חש, מל, מל

נחזור ליום הזה. היום יש עליה אחת של הסתלקות ושתי המשכות של יום הולדת, של זיכרון העבר. הסתלקות הצדיק היא העלם בחיצוניות, לעינינו, אם כי בפנימיות יש עליה עצומה. האריז"ל אומר שכל ההמשכות מחורבן בית שני ועד ביאת המשיח הן מכח הסתלקות עשרת הרוגי מלכות. בעיניים שלנו זה או או, העלם וגילוי, אבל באמת הם שני שלבים הכרחיים. זה קשור עם אחד הסודות החשובים ביותר בקבלה. במרכבת יחזקאל מוזכר החשמל, ובחז"ל שתי לו פירושים: פירוש אחד אומר "חיות אש ממללות", על שם החיוּת ההתלהבות של החיות ביקוד אש (נוטריקון קדש) [על הרגש של החיות מובא הפסוק "חם לבי בקרבי, בהגגי תבער אש, דברתי בלשוני" – זה החב"ד של הרגש]. אבל הפירוש החשוב לעניינינו הוא הפרוש השני – "עתים חשות עתים ממללות". הזמן משמש חילוק בין שני המצבים, בעוד שלמעלה מן הזמן, בעולם האצילות, אלו הפכים של העלם וגילוי הנישאים יחד. הבעש"ט מפתח את המדרש הזה ומוסיף עליו עוד שלב ביניים שבין ההעלם והגילוי. השלב הזה הוא שלב הכריתה של הערלה והקליפות הסובבות את הקדושה. לדוגמה, אדם לא מצליח להתרכז בתפילה או לימוד. הוא צריך לעשות את עבודת החשמל. קודם הוא מתחיל משתיקה פנימית עד שמגיע מצב של הכרתת הקליפות, של שחרור מהם. לפי אמיתות הכנעה מגיעה ההבדלה. הכנעה היא קודם כל הסחת הדעת מן המחשבות הללו. בנוסף, אם הוא לא מצליח בהסחת הדעת, עליו להשפיל את עצמו לפני ה'. לצמצם את עצמו בלב ולהיות 'נקודה תחת היסוד'. הקליפה נאחזת במקום שיש ישות והיא יונקת ממנה, וכאשר הוא מבטל את עצמו הוא מכרית את הקליפות המלפפות אותו. רק אחר כך הוא יכול לדבר ולהמתיק את הדינים (כעס והקפדה וכו'), בסוד הפסוק "מי ימלל (מלשון להמתיק) גבורות ה' ישמיע...". בלי הכנעה והבדלה אי אפשר באמת להמתיק. לגבי תפילה, המתקה היא הרגשת "שגורה תפילתי בפי", ואילו ביחס לגילוי סודות התורה מפי הצדיקים הביטוי הוא שהדברים "שמחים ומאירים כיום נתינתם מסיני". לפי כל זה, הסתלקות המהר"ל היא החש, ההכנעה. ספרי המהר"ל נעלמים בתוך ספר התניא אף על פי שדברי הספר מיוסדים עליו. רוח חיים פנימית מתוך ספריו מפעמת בו. שתי הלידות, של הבעש"ט ושל האדמו"ר הזקן, הן כנגד ההבדלה וההמתקה (מל מל).

ד. שיטת החסידות – הצדקת הרמב"ם

יוצא מכלל ההעלמות של המהר"ל בספר התניא היא המחלוקת שלו עם הרמב"ם ביחס לדבריו: "הוא היודע הוא הידוע והוא המדע". באופן כללי פוסקים בחסידות כמהר"ל, אבל מתאמצים להצדיק ולקיים גם את דברי הרמב"ם, על ידי ההסברה באיזה מקום הם בכל זאת נכונים, על פי סוד. בספר 'סדר הדורות' כותב שהרמב"ם בסוף ימיו קיבל את ספר הזהר והתחרט על כל מה שכתב, ואף אמר שאם היה יכול היה שורף את ספר המורה נבוכים. אף כי יש מי שמפקפק באמיתות הסיפור, אבל זה שגדול בישראל מביא אותו זה אומר שנכון להתבטא כך. להצדיק את הרמב"ם הכוונה היא להסביר את דבריו לאור דברי הצדיקים, לאור דברי האריז"ל, גם אם הוא עצמו לא התכוון אליהם במודע. ידוע מהבעש"ט שעד המהרש"א (היה קשר חזק בין השניים. הבעש"ט אמר עליו שאם העולם היו יודעים מי הוא המהרש"א היו רצים ומנשקים את קברו) ועד בכלל, כל מה שנכתב והתקבל בתפוצות ישראל נכתב ברוח הקדש, ואם כן נכון יהיה לומר מה באמת התכוון הרמב"ם. סיפור נוסף ברוח זו: הבעש"ט עשה עלית נשמה ובאותה העת התעורר ויכוח בינו לאר"י הקדוש על פירוש מאמר בזהר. הלכו לרשב"י והוא פסק לטובת האריז"ל. הבעש"ט התעקש לשאול את הקב"ה בעצמו, שפסק כבעש"ט. כלומר, הדיבור כבר יצא מרשותו של הרשב"י ונכלל ברוח הקודש. סיפור נוסף דומה באותו ספר, סדר הדורות, הוא על מחלוקת של רבינו תם עם משה רבינו על קשר של תפילין. הלשון שם היא משהו כמו "ככה כתבת בתורה בשם הקב"ה, לי יש פירוש אחר, אז צריך לשאול את ה' בעצמו". התורה מצד עצמה הרבה יותר גבוהה ממה שעובר דרך משה רבינו במודע, כמסופר על משה רבינו בישיבתו של ר' עקיבא, ולכן החובה שלנו היא לפרש את דברי התורה, את דברי הרמב"ם, היא כפי האמת המתגלה בדורות האחרונים ע"י צדיקי הדור. אם הוא התכוון בדיוק לכך או לא – זו שאלה מעניינת אבל בחשיבות היא משנית. השאלה הראשונה בחשיבות היא נקודת האמת.

לחיים לחיים!