ו. חסידות חב"ד – שימור הטריות של הבעש"ט

שאלה: גם הרב קוק הוא נדבך?

תשובה: ודאי, נדבך חשוב אבל לא כמו רבי. הוא כמו תנא דמסייע, כמו ברייתא. היו חסידים גדולים ומשכילים שכתבו ספרים עמוקים וחשובים. מי שמכיר את ר' אייזיק מהומיל, שהרב קוק אמר עליו שהוא ר' עקיבא איגר של החסידות (ראיתי בספרו של הרב נריה). בספריו, יותר מכל ספרי הרביים עצמם, מתבאר באריכות ובטוב טעם ודעת כל תהליך שיבת ציון, ונראה שהרב קוק עצמו קיבל הרבה מן ההשראה לכתביו בספריו. ספריו בנויים על החסידות בתוספת עניני ארץ ישראל (ראשית הציונות המעשית היא ודאי מן הבעש"ט ותלמידיו, שאחריהם גם באו תלמידי הגר"א). בכל זאת הוא לא רבי. זו דעתי האישית בתור חסיד חב"ד.

שאלה: אז למה דוקא דרך חסידות חב"ד?

תשובה: בדרך דיברו איתי על כך שיש אצל האנשים הרגשה של יובש בתורה ובעבודה הפנימית. אנחנו מתקרבים לראש השנה, ובכל שנה אנו עושים את אותו הדבר, אבל באמת בכל ראש השנה מתחדשת חיות חדשה לקיום העולמות, חיות שעוד לא היתה. צריך "לחיות עם הזמן", כפתגם האדמו"ר הזקן, ולחדש את כל עבודת ה' ולהתחדש עם החיות החדשה. תקיעת השופר היא "שפרו מעשיכם, חדשו מעשיכם". כרוז שיוצא בכל העולם שקורא ואומר שאי-אפשר להמשיך כמו שהיה עד עכשיו. הבעש"ט אמר שירד לעולם הזה ומצא את העם בעילפון, ועל כן נקרא ישראל. סגולה לעורר אדם מעלפונו היא לקרוא באוזניו את שמו, ואני – הבעש"ט – הלחש של כלל ישראל. לפי גירסה אחרת אמר הבעש"ט שהוא מצא את היהדות ביובש והוא ירד כדי להכניס טריות (פרשקייט) בתורה ובמצוות. איפה חב"ד ביחס לזה? אם הבעש"ט בא להכניס טריות לפירות היבשים, לתורה ולמצוות – טריות של שמחה וחשק, אהבה ויראה – אז כעבור שני דורות צריך להכניס את הפירות הללו לקירור, שלא יתקלקלו שוב. מה זה הקירור? בדרך כלל קרירות היא שלילית, כמו מת. על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך", אבל כאן זה קירור לצורך שימור. הכח לשמר טריות הוא כח יותר ניסי. זוהי דרך השכל של חב"ד. הדרך היא ארוכה שהיא בעצם קצרה. לא הולכים ישר על היעד אבל ההגעה אליו בטוחה יותר. הדרך הקצרה היא לעורר מיד את התפעלות הלב, אבל היא נשארת בחיצוניות הלב. הרגשה של חמימות מעבודת ה'. הלב מצד עצמו הוא התכלית. הלב מברר את הגשמיות, את הנפש הבהמית, מה שהמח אינו עושה. אבל כדי להגיע אל פנימיות הלב, בלי לרמות את עצמך, זה רק בהליכה בדרך הארוכה של היגיעה בפנימיות התורה.

ז. פנימיות וחיצוניות בעבודת הלב

כדי להבין יותר צריך להקדים משהו. הרבי שליט"א קורא לחודש הזה, לחודש אלול, חודש "בקשו פני". "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש". בחסידות דורשים את פשט הפסוק כך: בקשת פָּנָי – פנימיות הנשמה שלי – היא תביעה של לבי אך ורק למענך ה'. מתוך מציאת פנימיות לבי אגיע אל התכלית – "את פניך ה' אבקש".

מהי פנימיות הלב שבפסוק? בזהר כתוב שכל אחד משלושת המתקשרים זה בזה, ישראל אורייתא וקוב"ה, יש בו "סתים וגליא". לפעמים מסבירים שההתקשרות ביניהם נעשית מחיצוניות ישראל לפנימיותם (ע"י אהבת ישראל, אהבת חינם. המשפט הזה, שהגאולה תבוא בזכות אהבת חינם, מיוחס לרבי הקודם ולרב קוק גם יחד. עיקר הגדולה של הרב קוק היתה ב'הרגש' הטוּב שבכל יהודי, אפילו שאינו שומר לעת עתה תורה ומצוות. זה נקרא לגעת ב'סתים' שבישראל), אחר כך מפנימיות ישראל לחיצוניות התורה, מחיצוניות התורה לפנימיותה, אחר כך מפנימיות התורה לחיצוניות הקב"ה ולבסוף לפנימיות הקב"ה. לפי השכל של הסדר הזה הייתי צריך ללמוד מהר"ל לפני חסידות. מן החיצוניות אל הפנימיות בתנועה של 'זיג-זג'. כך היא גם דרכו של הרב קוק. אבל יש דרך אחרת (וזו עצמה דוגמה מצוינת לסוגיה גדולה ורחבה בחסידות שצריך ללמוד), יותר פנימית, והיא לקשר את שלושת ה'גליא' אחד בשני ובמקביל את שלושת ה'סתים' אחד בשני.

הרבי הרש"ב מסביר את ההבדל בין עבודת המוסר לעבודת החסידות כך: המוסר, ואפילו על פי קבלה, מפתח את כוחות הנפש. החסידות מפתחת את חושי הנפש. כל אחד מחנך לדרכו במסירות. מה ההבדל ביניהם? הכוחות הם החלק הגלוי שבנפש והחושים פנימיים. זה כמו שני מורים, שאחד מחנך לבקיאות בחומר הנלמד ואחד, יותר פנימי, מגלה לתלמיד טעם גן עדן בעצם הלימוד. לדוגמה: מורה חיצוני לספרות רוצה שתהיה בסוף פרופסור לספרות, אבל מורה פנימי רוצה שתהיה בעצמך סופר. שתוציא את הכישרון הזה שחבוי בך כבר כעת מהעלם לגילוי. "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". יש להיות נקיים לפני ה' ויש להיות נקיים גם מבני אדם, מישראל. אבל לפעמים, מחשכת הגלות, אי אפשר להחזיק בשניהם גם יחד, ואז אתה צריך להכריע בין מלאכת רחיצת הגוף לבין כיבוס הבגד החיצוני. החסידות תמיד בוחרת בעבודה הפנימית. בעבודה החיצונית בוחנים אותך כל הזמן אם אתה בסדר או לא, כאשר מה שנדרש ממך הוא להגיע תמיד לציון הכי גבוה. בדרך הפנימית עיקר המאמץ הוא בקישור ה'סתים', ואילו המאמץ בקישור ה'גליא' בא כמעט ממילא. אמנם, עיקר הגילוי הזה יגיע בגאולה השלמה אבל החידוש הוא שאפשר כבר היום, ובמיוחד לאחר הבעש"ט, לטעום מזה.