חידוש התניא – נתינת מקום עצמאי לנפש האלקית (מלבד הסיוע האלקי)

יש מה שיש מלחמה פנימית, אבל ברוב הספרים בקושי נותנים דגש על מציאות הנה"א בפ"ע. מספיק לומר שיש הארה מה', יש קשר לה', ויש פה אני – הנה"ב עם הנפש השכלית שלי – ואם יש מלחמה אני לא כל כך מרגיש שיש איזה 'אני' טוב מאד שנלחם נגד 'אני' רע מאד. מה אחד הדברים, למשל, שאומר בתניא? כשלאדם באה מחשבה זרה בתפלה הוא נופל ברוחו – חושב שכל העבודה שלי הלכה פייפן, הכל לא שוה שום דבר כי אני מקבל איזה תאוות יצר בתפלה, סימן שהכל לא שוה שום דבר. בנוגע לזה אחד החידושים החזקים שבתניא, שאומר שלפי ההבהרה שלי בספר זה, דרך החסידות הפנימית, תבין שהמחשבה הזרה באה מהנה"ב, אבל יש לך נה"א, וזה לא פוגם ולא טימא את הנה"א. בשביל להבין את הנושא הזה טוב זה בעצם כל ספר התניא.

החיות הפנימית בכל דבר (הנבדלת משרשה בעצם האין האלקי) – על דרך הנפש האלקית

בסופו של דבר, הווארט שרוצים עכשיו להבין, שלגבי עצמי הדרך של חב"ד בכללות זה בדיוק מה שלמדנו כאן, שצריך להבחין טוב מאד בין החלק של החיות האלקית שמתלבשת בי ממש לבין השרש שכאן הוא קורא לזה עצם האין האלקי שלא מתלבש בי, שאם הוא מאיר אז כל האני שלי מתבטל בתוכו. אבל מה שמתלבש בי. זה נאמר לגבי כל נברא שיש בעולם – בכל נברא יש משהו פנימי, אלקי ממש, ויש משהו מקיף, בשרש. כמו שרש נשמה נקרא לזה. אבל אצל יהודי יש בדיוק אותו דבר, ועל זה לא השליך את זה כאן – דבר רק על כללות העולם. כמו שאומר כאן שעיקר ההתבוננות זה להתבונן עד שאתה מרגיש חזק מאד את החיות הפנימית שבך ושבכל דבר, ובשביל זה צריך הרבה להתייגע – לכאורה זה הדבר הכי פשוט, אבל צריך הרבה יגיעה בשביל זה (בשביל חקיקה פנימית, להחדיר את התודעה וההרגשה שיש אלקים בקרבי) – כך לגבי היהודי זה הנפש השנית. שוב, כל המושג "נפש השנית בישראל" הולך ביחד עם ההתבוננות הפרטית של דרך חב"ד לגבי החיות הפנימית, לגבי הבנת האוא"ס הממכ"ע.

מה בין יהודי לבין שאר הנבראים? פנימיות וחיצוניות הקו

אם כן, נשאלת שאלה פשוטה מאד – מה ההבדל בין היהודי לבין כל דבר בעולם? הרבה שואלים את זה. הרי אמרנו שכל דבר חי בחיות אלקית, וגם אני חי בחיות אלקית, ועל זה אני אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'" – אז מה ההבדל? שוב, במושגים שאמר כאן קודם, הוא הסביר שבתוך החיות הפנימית יש מה שבא מאותיות הדבור של עשרת המאמרות (שזה סוד אתה – א עד ת ו-ה מוצאות הפה), וזה נקרא החיות שבבחינת כח. חוץ מזה יש חיות שבבחינת אור, וזה שייך יותר ליכולת ההשגה בכל דבר (כפי שאמרנו) – היכולת להכיר באלקות, "וראו כל בשר יחדו" – אך שוב, גם זה לאו דווקא מיוחד ליהודים. אז אם כן, מה זה ה"חלק אלוה ממעל ממש" המיוחד לישראל? הוא לא מסביר כאן, אבל נסביר כדי להשלים את התמונה: בשעור הקודם הסברנו את זה רק בדרך מעבר. זה נקרא שעבור היהודי הקו אוא"ס שבוקע וחודר את הצמצום הראשון מאיר בפנימיות שלו. יש לקו כמה מדרגות (אודותן כן כתב כאן) – הוא מאיר בעולמות שלפני אצילות (א"ק), באצילות, בוקע את הפרסא ומאיר לעולמות התחתונים (בנוסף על האותיות, שהם הכלים של המלכות דאצילות, שזה כח ההתהוות, וזה רמוז ב-ו של "ואתה"). הזכרנו מה שלא אמר, שיש פנימיות הקו וחיצוניות הקו. החיצוניות זה קו המדה, מה שמודד את המציאות, ופנימיות הקו עושה התכללות. כתוב בחסידות, ואומר את זה גם הרש"ש (גדול המקובלים אחרי האר"י), שפנימיות הקו זה התורה. התורה שייכת לנו, אם כי יש לנו חובה להאיר לכולם מצוות שלהם וכו', ה' הוא "אלהי ישראל". הנפש השנית בישראל, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", זה לפי מה שלמדנו כאן בענין הקו.

חיות שבבחינת אור – השכל שיש בכל דבר – מכח החלוקה של חיצוניות הקו

נסביר שהארת הקו הבוקעת את הפרסא בין אצילות לבי"ע היא מה שנותן בנבראים אור, הכרת אלקות, בנבראים (ולא רק חיות וקיום). בנפש לזה קוראים הנפש השכלית – החיות בבחינת כח בסוף משתלשלת להיות הנפש הבהמית-החיונית-הטבעית, אך זה שיש נפש שכלית היינו מה שבמדה מסוימת לכל דבר יש את השכל שלו, אור והכרה, כמו "אור השכל" של אבולעפיא. אבל כל זה בא רק מחיצוניות הקו. הוא לא מחלק, אבל כעת אנחנו מחלקים. עיקר השכל זה היכולת לעשות חילוקים, כח האבחון – "אם אין דעת הבדלה מנין". זה כלל גדול, עד כדי כך שזה הגדרה של שכל – אפילו חכמה ובינה, ולא רק דעת – הגדרת השכל זה יכולת לחלק. זה לא יכולת לאחד אלא יכולת לחלק, לראות את ההבדלים. עוד הפעם, מי שהוא בר שכל אם הולך לקלפי לבחור הוא צריך לבחור במישהו – בזה ולא בשני (אם יש מישהו שאפשר לבחור בו בכלל, אם אין מישהו הוא לא הולך). אם אין לו שכל אז הוא לא יודע להבחין – אז כולם אותו דבר (יכול להיות שיש מישהו עם שכל שגם מבין שכולם אותו דבר, שככה זה אובייקטיבית...). מי שבעל שכל יכול להבחין. בשרש הכי עליון זה חיצוניות הקו. זה אור, זה הכרה, אבל זה בא מחיצוניות הקו – כח ההתחלקות שיש בו.

פנימיות הקו – כח התורה – "אלהי בקרבי" המורגש בהתבוננות פרטית דווקא

לעומת זאת, תכלית התורה זה לברר ולאחד. זה לא סתם שכל. זה קשור לדעת, כי זה כח היחוד בפנימיות, אבל זה בא מהכתר – שרש הדעת שלמעלה מהשכל. הרבי הרש"ב כל פעם מדגיש, שכמה שאני אומר "הלואי בינוני" – איני צדיק, הנשמה היא "בי" ואיני מזוהה איתה – אבל הנשמה "בי" ממש. כמו דבר והפוכו, "אתה נפחתה בי" ממש. אם כן, היכולת ליהודי להתבונן ולהרגיש את ה"אלהי בקרבי" ממש זה נושא שמאד מאד קשור לכל הקונטרס הזה, לעיקר ההתבוננות החב"דית. נעשה סיכום של מה שאמרנו כאן. אם אין את ההתבוננות הזאת הפרטית אז מאד קשה, אי אפשר להבחין בין המקיף של ה' – ה' ודאי כאן, הוא מסביב, הוא בתוכי – לבין מה שבתוכי ממש. בלי התבוננות פרטית אין 'דריי דינים' אלא רק שנים – אני וה'. כדי שנזהה דבר שלם שנמצא בי, וגם "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – שזה כמו האין בשרש, שאם לא יבוא להציל משני שופטי נפשי, שתי הנפשות שרבות ונאבקות, אז "אין יכול לו" – צריך התבוננות פרטית. זה הווארט שלמדנו עד עכשיו.

"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" בפרט ובכלל

עכשיו אפשר להמשיך. אומר שעיקר ההתבוננות זה איך לכל דבר יש חיות פנימית, ולהתבונן עד שזה מורגש ממש. כעת הרחבנו שזה הולך יחד עם זה ש"הנפש השנית בישראל" היא "חלק אלוה ממעל ממש", והיא בישראל, ואף על פי כן יש מלחמה בינה לבין הנפש הבהמית, והנה"ב "אקדמיה טענתיה" כמו שאומרים חז"ל, והיא יותר חזקה עם האורות דתהו שלה, ולכן הנציג של הקדושה לא ינצח אף פעם – לא כי האנשים כאן רעים במיוחד, זה לא נכון, אלא ה' ברא את העולם ככה שהנציג הדתי אין לו שום סיכוי. מאד חשוב להבין את זה – אין לו סיכוי מלכתחילה, זה רק על דרך נס. אם הוא מרים ידים ומתייאש ולא נלחם, אז ודאי לא יהיה שום דבר, לכן חייבים "עשו כל אשר ביכולתכם", אבל גם עם זה אין שום סיכוי. רק שאם עושים את זה, אז כמו שכתוב בסליחות – "אולי ירחם". כתוב שהאולי הזה בא מרדל"א, ממקום של אמונה שאין לנו שום השגה בו. אנחנו עושים כל אשר ביכולתנו, ו"אולי ירחם". עוד הפעם, להבין שיש שלשה בסיפור הזה זה חב"ד. בלי חב"ד, ההתבוננות היא בבחינת מקיף בלבד, ואז יש רק שנים – הקב"ה והאדם.