והנה כאשר מתבונן בבחי' כללות בלבד [כעת חוזר למי שלא חב"דניק – שחושב שהוא חב"דניק, אבל אינו חב"דניק] ומתפעל בנפשו [קרא על איזה נושא, קצת חושב על זה, ומאד כיף לו – מקבל איזה חויה, איזה 'היי' מדומה.] (דע"ז א"צ יגיעה [בשביל להתפעל בכללות לא צריך שום עבודה קשה, מאד קל ליהודי להכניס את עצמו לאוירה שכאילו מתבונן במשהו ומתפעל ממשהו.] הן בהתבוננות מאחר שהיא בבחי' כללות לבד [אז אין פרטים, אין שכל, ושכל דורש יגיעה] וה"ה רק כמו זכרון שנזכר על אלקות כנ"ל [זה הזכיר קודם. יש מושג באלקות שזוכרים משהו – שכחתי שיש ה' בעולם והוא מנהל את חיי, ופתאום אני יושב ונזכר בזה, יש ה' ויש השגח"פ ובעצם מנהל לי את החיים. מתוך זה שאני נזכר בה' אחרי ששכחתי ממנו אני פתאום מתפעל מאד, ויש לי חויה גדולה – אני מתמוגג, רוצה להתפלל וכו'. אומר שלגבי יראה זה טוב, אבל לגבי אהבה זה דמיונות בדרך כלל. לגבי יראה תתאה מספיק שנזכר שה' נצב עליו, כמו שכתוב גם בתניא, אבל לגבי אהבה זה דמיון. אז אומר שעצם ההתבוננות הזו זה קל וכיף בלי בעיה.], והן ההתפעלות באה בלי שום יגיעה כלל [יש לו איזה טריפ מזה, והכל כיף, הכל פאסט] כי בבחי' מקיף כל אחד מתפעל על אלקות [מלמד זכות, אומר שכל יהודי בעולם מתפעל ממקיף. כשאתה נותן לו איזה מקיף של אלקות, אז כל יהודי באיזה מצב שלא יהיה, מתפעל מזה.], ואין זה לשום פועל כלל [לא יוצא מזה שום תיקון ממשי בנפש.], היינו שאין בזה שום קירוב לאלקות [לא מתקרב, לא אוהב את ה' באמת.] ואינה מביאה לידי קיום רצונו ית' [אם תתן ליהודי מקיף והוא יתפעל לא אומר שיתחיל לשמור בגלל זה תומ"צ. זה שכל יהודי מתפעל זה גם אחד שאין לו קשר לתורה ומצוות. אבל זה שהחויה של המקיף מאד קלה לכל יהודי, זה לא אומר שהיא תביא להתחייבות כל שהיא. זה לגבי מי שלא שומר תומ"צ, אך גם שומר תומ"צ, מי ששומר הכל, תתן לו מקיף והוא יתפעל – זה לא יעשה שום הידור נוסף בקיום התומ"צ שלו. לא תהיה לו שום מוטיווציה בגלל החויה הזאת, הכיף שהיה מהמקיף, שאני צריך להדר יותר בקיום התומ"צ.] וגם המרירות שנת"ל [שכאשר אדם יש לו מקיף, חוץ משמחה ועוד חויות תוך כדי, בדרך כלל זה משאיר רושם של מרירות. הוא כאילו התפעל מה', אבל יודע באיזה מקום שהוא רחוק מה', אז בסוף זה משאיר אצלו איזה רושם של מרירות – כך הסברנו קודם. מרירות זה לכאורה גם ענין, זה 'עבודה' – זה שאתה מרגיש רחוק מה' אמור להיות מניע לעשות תשובה. אבל הוא אומר שגם המרירות הזאת אינה שוה. איני פוסל אותה בגלל שהיא מרירות, ואדרבה יש במרירות משהו טוב – אבל המרירות הזאת לא שוה.] היא בנקל מאד [מתעורר מיד וחולף מיד, לא מביא לתשובה אמיתית.] ע"י ההפלאה דאלקות כנ"ל ובפרט במי שיש לו חוש בענין אלקי כו' [הרבה יהודים חוננו בחוש באלקות, ואז מתבוננים במשהו באופן כללי, ואז מרגיש שה' רחוק ממנו. ככל שיש לו יותר חוש כך מבין יותר מהר שהוא רחוק מה', מרגיש הפלאת ה' ו"איפה ה' ואיפה אני", אבל הכל זה בלי יגיעה.] וכמשנת"ל) וכשמתחיל אח"כ להתבונן באיזה ענין בדרך פרט יתקרר לגמרי מהתפעלות הקודמת [כאן הוא מגיע למלה שתלוה עד סוף הפרק הזה (שלא נגמור כעת). הוא מגיע לעיקר הבעיה: אמרתי לך לעשות משהו בקבלת עול, ובדרך כלל כשאדם עושה בקבלת עול אין לו שום חיות בזה. הבטחתי לך שאם תתחיל יהיה קשה בהתחלה אך לאט לאט יהיה חיות ותענוג וכו'. אבל מה שאני מרגיש עכשיו זה לא חי, וגם להלכה אדם צריך לברך על טוב (הטוב והמיטיב) או לא טוב (דיין האמת) לפי ההוה, לא לפי העתיד. ומה קורה עכשיו? אדם מתחיל להתבונן אחרי שחוה חויות של מקיף והיה ב'היי' מדומה, והרבי רש"ב אומר לו שזה לא זה ואתה צריך להתחיל להתבונן בקבלת עול. אז הוא אומר שמה שיקרה אצלך – שמיד תתקרר. הוא לא משתמש בביטוי, אבל להתקרר זה שתתפוס אותך איזה קליפת עמלק – "אשר קרך בדרך" – הכי גרוע בעולם. היית באיזה מקום, היתה לך חויה, וחשבת שאתה בכיוון, ופתאום אני אומר לך תעשה כך ואתה נופל ומתקרר. היה לך איזה חום, המקיף הזה היה חימום, אז היה לך איזה חימום, ופתאום אני מסלק את זה ועכשיו אתה נשאר קר. זה מאד לא טוב להרגיש, שהיה לי קצת חום והנה בא הרבי ובמקום לעודד אותי מקרר אותי. אני מודה שהחום לא היה הכי טוב, אבל אני מחפש רבי שיקח את החום ה'ברסלבי' שלי ויקדם את זה הלאה, ובמקום זה הרבי קוטל לי את זה ואני מתקרר. זה הווארט העיקרי מכאן עד הסוף – איך להתמודד עם מה שבדרך כלל קורה, שכאשר אדם מתחיל את הדרך האמיתית הוא מתקרר מהחימום שהיה לו בדרך הלא נכונה, בכלל, במקיף. כשהוא רוצה שהמקיף יהיה פנימי, אז במקום שזה ילבה את האש באופן חיובי התופעה הראשונה זה כיבוי האש, זה מקרר אותו.] (וכן הוא כאשר מתחיל להתפלל באיזה חיות ע"י עסק הדא"ח שקודם התפלה [הוא תמים בישיבת חב"ד, וקיים את ההוראה של לימוד חסידות חב"ד בעיון והעמקה לפני התפלה – לימוד בעיון זה לא התבוננות עדיין, אבל גם מתוך לימוד מקבלים חיות – ומתוך זה פתח את הסידור, אחרי שיש לו חיות מלימוד הדא"ח, וכעת אני אומר לו שלימוד זה לא התבוננות, תלמידי היקר. לימוד זה מצוין, זה מוכרח, וזה שיש לך חיות זה גם טוב מאד, אבל כעת תתחיל להתבוננן, ואז –] כשמתחיל אח"כ בתפלה באיזה התבוננות פרטיות מתקרר כו' [הרגתי אותו גם בקטע החב"די שלו, שעשה בדיוק מה שצריך, למד חסידות לפני התפלה וקבל חיות, ואז אני אומר לו להתחיל להתבונן והוא מתקרר.]) הנה על קירור התפעלות הקודמת אל יחוש ואל ידאג כלל [אני חייב לומר לך שזה מה שקורה – גם 'קורה' לשון "אשר קרך בדרך" – ואל תדאג מזה. אם החיות באה מלימוד דא"ח יוסיף עוד משהו בסוגריים, אבל כאן חוזר להתפעלות מההתבוננות הכללית, מהמקיף, ועל זה ודאי לא צריך לחוש בכלל, וחייב שתתקרר מזה כי המקיף הזה לא היה אמיתי:], כי אינה התפעלות אמיתי, ואינה ענין ודבר מה הן מצד עצמה כי אין בזה קירוב לאלקות (וגם [אם זה לא התפעלות ממקיף אלא] החיות הנעשה ע"י לימוד דא"ח קודם התפלה היא רק הקדמה וכמו כלי לקירוב לאלקות [שבונים אותו קודם] כאשר יעבוד עבודתו בתפלה כדבעי למיהוי [ולכן אם בשלב הראשון של העבודה כדבעי למהוי תתקרר – זה גם לא נורא. זה כל התניא, אל תתרגש מכל מיני דברים שקורים. אחד הווארטים שמסכמים את חב"ד זה 'אן התפעלות', וגם כאן – אפילו שאתה מתקרר, שלכאורה הפוך מכל מה שאתה רוצה, אל תתפעל מזה. זה רק לטובה, אם אתה רציני.]) [זה גם לא קירוב אמיתי לה', מצד הנה"א, וגם:] והן מצד שאינה שייכה לפועל בעסק התורה וקיום המצות בסו"מ וע"ט ובזיכוך המדות טבעיים [חוץ מסו"מ וע"ט יש זיכוך המדות, שרס"ג אומר שזה התכלית. מה הסדר? לפעמים הוא אומר שקודם צריך זיכוך המדות כדי לקיים מצוות כדבעי, ולפעמים שצריך קודם מצוות (עם החיות המינימאלית הנדרשת) וגם לא לשכוח שצריך לתקן את המדות. עם זה גם המוסר יסכים, אבל נעצר בזה. החסידות תאמר שמוסר לבדו יתקן רק את חיצוניות המדות – שאם תקלוט כל היום מוסר אזי תהיה ענו חיצוני, אבל בשביל להיות ענו בפנימיות הלואי שהחסידות תעזור. ברור שה' ברא אותי בעולם כדי לזכך את מדותי. גם המצוות עצמן ניתנו, לפי חז"ל, כדי "לצרף בהן את הבריות" – שזה חלק מזיכוך המדות.], והיינו דבשעת מעשה הוא רק התפעלות דמיוני [כפי שאמר. בקונטרס ההתפעלות קורה לזה אש זרה, ואף מגנה יותר ואומר שזה פולחן עצמי. אתה חושב שאתה עובד את ה' ובעצם אתה משתחוה לעצמך.] ולא נשאר מזה שום רושם על כל היום [שבאופן ממילאי, במודעות טבעית, רוצה רק את ה' ומה שהוא רוצה, שאתקן את העולם] וא"כ אין זה שנתקרר [מחימום אמיתי] - כי לא נתחמם ולא נתפעל עדיין בבחי' התפעלות פנימי ואמיתי הבאה דוקא ע"י התבוננות והשגה טובה באלקות, והתפעלות הנ"ל ממילא יחלוף ויעבור במעט זמן מבלי שנשאר אחרי' שום רושם כו' [זה עוד ווארט: אל תצטער שאתה מתקרר, כי ממילא זה יעבור מעצמו. לקחתי משהו שעתיד להתבטל ולהתקרר לאט לאט, ופשוט זירזתי את התהליך, אז אין בזה שום הפסד כלל וכלל, ממילא זה יתקרר.] ([מוסיף כאן משהו חשוב:] ויותר טוב מזה [מהתבוננות מקיפה שמוליד התפעלות דמיונית] המתפלל בכוונה בפי' המלות ויש לו חיות בהתיבות [חיות מצומצמת, לא מה שרוצים מתלמיד בתו"ת, אבל זה אמיתי], דעם היות שלא יש בזה [בכוונה הפשוטה של התוכן] התפעלות אהבה וגם לא זיכוך חומריות המדות טבעיים, מ"מ יש בזה איזה רגש פנימי [במילה, 'ברוך אתה ה'', עם כוונה במה שאמרת.] וה"ה נאחז באיזה דבר, היינו בהחיות האלקי שבתיבות התפלה [יש חיות אלקית בתוך תיבות התפלה] האוחז אותו במקצת עכ"פ גם במשך היום [כפי שאמר, שכל דבר אמיתי נמדד אם יש לו המשך – אם יש איזה פעולה נמשכת. כלל גדול בתורה שאמת זה היפך מנחל אכזב, נחל שהמים מפסיקים לזרום בו. אכזב זה שקר וכזב, ההיפך מאמת. דבר שהוא מת נמשך ודבר שהוא שקר הוא מאכזב כי הוא נפסק. זה תמיד האבחון כאן, אם זה נמשך או לא נמשך. אז הוא אומר שהכיף, ההתפעלות, זה נגמר, ודי מהר (אלא אם כן אתה על סמים כל הזמן). פירוש המלות זה מעט חיות, לא מה שאני באמת רוצה ממך, אבל בכל אופן יש רגש ויש אחיזה אמיתית באלקות שיש במלים, והסימן הוא שיש לזה המשך. אם מישהו התפלל עם פירוש המלות כמו שצריך משהו ימשך אצלו במשך היום. זה ישפיע על כל היום, וזה מה שחשוב.], משא"כ בהתפעלות מהזכרון הכללי הנ"ל שאין כאן דבר האוחז אותו כי חולף ועובר מיד) [לכן אני אומר לך לא להצטער,] ומה לו אם נתקרר ע"י התחלת ההתבוננות בענין פרטי [שזה עבודה אמיתית] (אשר באמת אם יעמוד על נפשו ויתחזק בההתבוננות יבוא סוף כל סוף לידי התפעלות אלקי [שאם תחזיק מעמד ותתבונן בקבלת עול "סוף הכבוד לבוא" בחיות ותענוג וחיים נצחיים]) או שנתקרר ממילא מפני שלא יש גילוי אור אלקי בנפשו.

כל זה אותו ענין. נפסיק כאן, אבל הוא ממשיך עוד ועוד על התופעה שכאשר אדם נכנס לאמת הוא מתקרר מכל מה שהיה קודם. בפסקה הבאה אומר שיש אנשים שבגלל זה מתייאשים, וצריך להתגבר על היאוש הזה כמובן. אחר כך, בעמוד הבא, באריכות והרבה יותר בעומק הוא מסביר למה זה חייב להיות ומה הסבה לקרירות. עוד כמה עמודים כאן, הכל מדבר לתלמיד שאני מקרר אותו. אני רציני, ורוצה שגם אתה תהיה רציני, ואני יודע מתוך הנסיון שיש הרבה מכשולים בדרך. המכשול הראשון שלא רק שלא תרגיש טוב כשתתחיל לעשות מה שאני אומר, אלא שתרגיש רע, ולכן צריך הרבה חיזוק כדי שתעבור את הקושי של ההתחלה להכנס לעבודה האמיתית של ההתבוננות.

עד כאן, עכשיו הזמן להמשיך את שבועות, זמן מתן תורתנו, והחתונה הגדולה בין הקב"ה לכנס"י שזה יחיה באמת כל השנה. זה השעות האלה. שנזכה לזה, שיהיה הרבה קול תורה בבית הזה ובישוב הזה, ושהקב"ה יעזור שגם מי שאין לו שום סיכוי מצד עצמו – שיצליח באופן נסי. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון שמחה.