ג. לימוד הקונטרס בפנים (מאמץ הכניסה להתבוננות פרטית והקשיים בזה)

עכשו נפתח איפה שהגענו – עמ' 40. בהשגחה פרטית הגענו למקום שיותר רץ, שיותר קל לקרוא. עד כאן היה כבד ומאד מורכב. עכשיו מתחיל להיות הרבה יותר פשוט:

ובכל הענינים האלו [כל מה שדברנו, על להתבונן איך כל דבר חי מאוא"ס הממכ"ע (זה קונטרס ארוך, אז הסביר הרבה דרגות התבוננות, אבל כעת מתמקד בעיקר)] תהי' ההתבוננות ביגיעת נפש [זה לשון התניא.

יגיעת נפש ויגיעת בשר

כתוב שצריך שתי יגיעות, יגיעת נפש ויגיעת בשר. יגיעת בשר זה זיצ'-פלייש באידיש. אם קשה לשבת, ויש הפרעות ריכוז, אז להתגבר על זה זה יגיעת בשר. הגשמיות מפריעה, הגוף מפריע, וכדי להתגבר צריך יגיעת בשר. אבל אם יש חולשה – שהאדם מתרגל להיות חפיף, שטחי, כמו שלמדנו לפני כמה שיעורים – לא שלא יכול להתרכז, אלא לא רגיל להתעמק, הוא זקוק ליגיעת נפש. הוא יסביר שכמה שאדם רגיל להעמיק יותר קל לו, אבל אם לא רגיל זה קשה מאד, עד כדי כך שמי שלא לומד את זה לא יודע בכלל על יגיעה זו. גם אם תלמיד ישיבה יודע שיש להתייגע בהבנת ראשונים ואחרונים וכו', הוא לא תמיד יודע שיש יגיעה בהתבוננות שזה יותר קשה – רבי הלל אמר שיותר קשה התבוננות חב"דית שעה אחת מלימוד כל הש"ס בעיון). העמקת ההתבוננות זה יגיעת נפש. להתגבר על הפרעות זה יגיעת בשר. חלק מיגיעת בשר זה שאדם ישפיל את עצמו. עיקר ההפרעה זה לא רק שקשה לי לשבת במקום אחד, אלא זה שיש לי המון ישות וגאוה – זה מפריע לי להתמסר. הגאוה לוקחת אותי למקומות אחרים, למחשבות אחרות, לכיוונים אחרים. לכן חלק מיגיעת בשר זה להשפיל את עצמי, בטוש.

אבל כאן לא מדבר על זה, לכן לא מזכיר בכלל יגיעת בשר אלא רק יגיעת נפש – היגיעה בעצם ההתבוננות.] כמ"ש בסש"ב פמ"ב שלא תכבד עליו העבודה [עבודת ההתבוננות] (וכאשר יקרה לעתים קרובות שכבד עליו ענין ההתבוננות ומתרשל בזה [על מה שאומר כאן אמרנו שחייבים לשים עצמנו על ספסל תו"ת בליובאוויטש ולהבין שמדבר אל התלמידים, מי שכבר בענינים, ואומר שזה קורה לכם לעתים קרובות.] ואין לו שום חיות בתפלה [אם יש דרך אחרת, לא חב"ד, אז באים לבית כנסת ומתפללים בקולות וברקים, או בשירה וריקוד, וזה נחמד. מי שלא אוהב את זה – הולך למקום אחר, או לא מתפלל בכלל. אבל בחב"ד (האמיתי, לא מה שרואים היום) יותר קשה – הוא יודע שצריך יגיעה פנימית, ובלי זה אין לו חיות. הוא יודע שדורשים ממנו סחורה והוא לא מספק אותה, ואז ממילא התפלה שלו היא בלי שום דבר, בלי שום חיות.] וממילא נעשה הכבידות בכל הענינים [זה כלל גדול – חיות בעבודת ה' מתחילה מתפלה, ואם אין לך חיות בתפלה אין לך חיות בשום דבר. אחד הרמזים לזה, שיש חי ברכות בשמו"ע – זה ה"וחי בהם", מה שנותן את החיות בכל תריג מצוות התורה. לכן יש מי שאומר שהתפלה היא לא מצוה דאורייתא. יש בזה מחלוקת. באנטומיה של הגוף חי חוליות השדרה אינן מ-רמח אברי הגוף, אבל זה מה שמעמיד את כל הגוף. כך סובר אדמו"ר האמצעי. אפילו בין אדמו"רי חב"ד יש שכותבים כמו הרמב"ם, שהתפלה זה מצוה מהתורה, ויש שכותבים כמו הרמב"ן, או שזה בעת צרה או שבכלל לא מצוה דאורייתא, אבל זה חוט השדרה המעמיד את כל הגוף. הוא מאשים כאן את מי שלא מתייגע בהתבוננות. היום זה חידוש גדול לקרוא כזה דבר, כי היום אף רב לא יבוא ויאמר למישהו שכל הבעיות בעולם – פשיטא זה שלא בא משיח, אבל גם זה שהנציג שלנו אף פעם לא זוכה בבחירות – זה הכל בגלל שאתה לא מתבונן. אתה לא מתייגע, אז אין לך חיות בתפלה, אז אין לך חיות בשום דבר בעולם – אז אתה מת.] ונעשה כאבן ממש אז עם נעמט זיך ניט צו קיין זאַך [כל הדברים העסיסיים אומר באידיש: הוא לא 'נלקח' בשום דבר, שום דבר בעולם לא מושך אותו. הביטוי הוא שהדבר הזה לוקח אותי, ואם אין לו חיות בתפלה אז שום דבר לא לוקח אותו, וזאת אומרת שהוא אבן.]. וכל החפץ בחייו צריך להתגבר על עצמו לכנוס אל ההתבוננות בדרך קבלת עול [להתגבר על הכבדות ולהכנס כך להתבוננות. זה גם חידוש נפלא. אומר שאם זה קשה לך, אז כמו כל דבר בעולם – צריך לעמול. העולם הזה לא עולם של תענוגים מידיים. מנסים בתרבות המערב לעשות שכל התענוגים יהיו על מגש, כמה שיותר מהר – הכל פאסט, החל מאכילה (מתענוג האכילה), פאסט פוד, וכיוצ"ב. זה הפוך מעבודת ה'. יש כזה דבר להנות מהתבוננות, אבל אם אתה רוצה להנות בהתבוננות מיד אז במקרה הטוב תסתפק רק בהתבוננות כללית – שבסופו של דבר זה גארנישט, לא שוה שום דבר – כי מיד נותן תענוג מדומה, או שתסתפק במחיאת כפים וכל מיני דברים חיצוניים, אבל זה לא זה. ואם אתה חב"דניק, בסוף תהפוך להיות אבן דומם. להיות חב"דניק זה יכול להיות הכי טוב או הכי גרוע. מי שכתב את זה פעם ראשונה, לגבי חב"דניקים שכאילו מתאמצים בהתבוננות, זה אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות. הוא גם כותב אותו דבר, שבגלל טעויות פנימיות בהתבוננות בסוף האדם נרדם על השולחן. שם היתה בעיה אחרת, שהחסידים חשבו שצריך רק להתבונן ואסור להתפעל – אסור להרגיש מזה שום דבר, רק מאה אחוז מוחין, בלי אהבה ובלי שום רגש. זו טעות פאטאלית. אדה"א מבקר אותם, ואומר שמה שקורה לחסידים גדולים בעלי מוחין אלו שבסוף נרדמים על השולחן וגמרנו איתם, אפשר לסתום עליהם את הגולל. כאן זה סיפור אחר. שם באמת התבוננו, ביגיעה, והטעות היתה שהיה מאמץ לעצור בכוונה את המעבר בין המח ובין הלב. בכוונה לא לתת לאור במח לרדת ללב. חשבו שזה מה שצריך להיות – אך כנ"ל זה טעות פאטאלית. כאן מדבר לבחורי ישיבה – בחורים רציניים, אבל בכל זאת בחורים – וכאן הבעיה שקשה להתבונן. הוא אומר שאם קשה להתבונן, וזה באמת קשה, אז צריך, כמו כל דבר שקשה, לעשות את זה בקבלת עול.