כ"ז תמוז ס"ח – שיעור למסיימות שנה א' בית ספר לתורת הנפש – בית גל עיני ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "פלא יועץ" – עצות מעץ החיים

מגמת הלימודים – "פלא יועץ"

בקר טוב לכולם. היום בהשגחה פרטית זה ז"ך בתמוז, יש מסורת שהיום זה יום הולדת של יוסף הצדיק. יוסף, כמו שכתוב אצלנו בספר "להפוך את החשך לאור", הוא אב-הטיפוס של הפסיכולוג, או היועץ, העוזר לפתור חלומות ובכלל לעזור לזולת למצוא את עצמו, לפתור את הבעיות הנפשיות שלו.

באמת היתה פה התלבטות, שדברו איתי עליה כמה פעמים, איך צריך לקרוא ליעד של הקורסים – מה צריך לצאת מזה? לקרוא לזה מטפל/ת, מלוה, יועצ/ת, עוזר/ת? באמת, במלים של התורה, המלה הכי מתאימה זה יועץ. אפילו המשיח עצמו נקרא "פלא יועץ". יש אפילו רמז יפה ש"פלא יועץ" שוה רופא, על כל רופא להיות "פלא יועץ". המשמעות של "פלא יועץ" היא שהעצה באה ממקום פלאי, ממקום על-טבעי.

עצות מ"עץ החיים" ומ"עץ הדעת טוב ורע"

יועץ זה מלשון עץ, ויש שני עצים בג"ע מקדם – המקום של בריאת ויצירת אדם וחוה – עץ החיים שבתוך הגן וגם עץ הדעת טוב ורע. החטא המקורי של האדם היה האכילה מעץ הדעת לפני שהוא טעם מעץ החיים. אחרי שהוא כבר טועם מעץ הדעת לא טוב לו שיגיע לעץ החיים – כך התורה מספרת. אבל אם קודם היה מתעצם – להתעצם זה אני עצמי, self האמיתי, וזה גם בא מ"שער" עץ – עם עץ החיים, היה יכול גם לברר את עץ הדעת שישאר רק "עץ הדעת טוב" בלי רע, כפי שיהיה לעתיד לבוא (כאשר נקרא "ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב, ורע לא תאכל ממנו", כפירוש בעל מי השילוח זצ"ל). אם יש שני סוגי עצים זה שני סוגי עצה, שני סוגי טפול נפשי. יש אחד שבא ממקום שכולו חיים – יש ביטוי "חיים נצחיים" – ויש עצה שבאה ממקום אחר, ממקום של דעת-ידיעה, אבל יש שם טוב ורע. או שהוא יודע להבחין היטב בין הטוב והרע, וליישר את האדם בדרך הטובה, או שלא יודע להבחין. בדרך כלל הטוב והרע מעורבים, היועץ לא מבחין, ולכן גם אצל רוב היועצים העצה עצמה מעורבת טוב ורע. כאן משתדלים ומתפללים שהעצות יגיעו ממקום החיים, ולא ממקום מעורב טוב ורע. בכל עצה שנותנים למישהו יכולים להיות אחוזים מסוימים טובים ויחד עם זה גם רע – ערבוביא. כתוב שבתחילת הבריאה "אור וחשך משתמשים בערבוביא", אז תתכן מציאות שאני מאיר למישהו משהו אבל עם זה מעורב הרבה חשך. לכן העצות האלו לא מקדמים את האדם, וגם את האנושות כולה, ליעד האמיתי – למשיח. זה שיש בעיות לאדם זה כנראה דבר טוב, שמכריח אותו להתעצם ולהגיע לעץ החיים בסוף. [עוד על ההבדלים בין עצות "עץ החיים" לעצות "עץ הדעת טוב ורע" ראה יין משמח ח"א שער ראשון בתורה "פלא יועץ"].

"דרך עץ החיים" – "דרך ארץ [תיקון הנפש בדרך התורה והיהדות] קדמה לתורה"

כתוב שאחרי החטא, כשאדם גורש מגן עדן, ה' שם כרובים ו"להט החרב המהתפכת" כדי לשמור את הכניסה – "לשמור את דרך עץ החיים" – שלא יהיה קל ופשוט להגיע לעץ החיים. כרובים זה יכול להיות משהו נחמד – הכרובים בבית המקדש זה סמל של אהבה – אבל כאן הכרובים הם מלאכי חבלה. אבל כנראה שבאופן מתוקן אפשר אותם גופא להפוך לכרובים של בית המקדש, לסמל האהבה הגדולה שבין הקדוש ברוך וכנסת ישראל. בכל אופן, יש את הכרובים שם, ואת להט החרב המתהפכת, שזה מאיים על מי שלא ראוי שלא יכנס. מתי האדם ראוי? חז"ל מפרשים ש"דרך" זה "דרך ארץ" ו"עץ החיים" זה תורה, ומ"דרך עץ החיים" לומדים את הכלל הגדול "דרך ארץ קדמה לתורה". אם יש למישהו את הענין הזה, התיקון הזה של "דרך ארץ קדמה לתורה", אז יש לו אור ירוק להכנס למקום הזה ולאכול מעץ החיים. רואים שחוה היתה מאד נדיבה אפילו עם עץ הדעת, וברגע שאכלה רצתה לשתף את בעלה, אז גם מי שאוכל מעץ החיים מיד רוצה לשתף את הזולת. מי ש"מצא חיים" רוצה שגם כולם יזכו לחיים, חיים נצחיים, וככה זה טוב. מה זה "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"? "דרך ארץ" זה גם חלק מהתורה, זה תיקון האישיות, תיקון הנפש. כל אדם שיש לו בעיות זה בעצם בעיות ב"דרך ארץ" – הדרך איך לחיות כיהודי. יש ביטוי, שודאי שמעתם – טבע יהודי. זה הטבע היהודי שצריך לאמץ כדי לחיות חיים טובים בעולם הזה. זה ודאי כולל גם מצוות, אז ה"קדמה לתורה" כאן זה תורה שהיא יעד מאד אלקי, לא רק פשט אלא סוד, גילוי אלקות, שבא אחרי שאדם תקן את עצמו. דרך ארץ זה לתקן, והתיקון גם צריך להיות על פי תורה, עם המצוות והעצות של התורה.

"דרך עץ החיים" – רק עצות אמיתיות על פי תורה

אמרנו שאפשר ללמוד פסיכולוגיה באיזה קורס באוניברסיטה, ויש כל מיני שיטות, ואז העצות יהיו עצות של "עץ הדעת טוב ורע". אם העצות הן של "עץ הדעת טוב ורע" זה שחזור מה שהיה בתחלת הבריאה, ולא רק שלא יאפשר לאדם להתקרב לעץ החיים אלא בדיוק יגרום להעמדת כרובים ולהט החרב המתהפכת "לשמור את דרך עץ החיים". עצות מעורבות טוב ורע מונעות מההתקדמות וההליכה לקראת היעד. מה שאנחנו מנסים כאן זה להגיע לעצות אמיתיות על פי תורה.

ב. עבודה וצדקה – עבודת נפש וסגולות אמיתיות

נאמר עוד דבר חשוב לגבי עץ, השרש של עצה:

בסיס הטיפול – עבודה קשה ושמחה

הספר, אולי הכי חשוב בספרים שלנו, שכעת שאלתי כאן אם עברתם עליו, זה "פרק בעבודת ה'" (בתוך הספר לב לדעת). זה ספר שכשמו כן הוא, מנסה לתאר מה זה עבודה. יהודי צריך להיות עובד. גם כשה' שם את אדם וחוה בגן עדן מקדם המלה הזאת מפורשת – הוא שם אותם שם "לעבדה ולשמרה". יש פתגם שלא מהתורה, מהתקופה של תחלת שיבת ציון בדורות האחרונים, "העבודה היא חיינו". זה פתגם שביסודו מאד נכון – השאלה היא איך האדם מבין את מושג העבודה, אבל זה ש"העבודה היא חיינו" זה נכון מאד, ואם יש פתח להגיע לעץ החיים זה דרך עבודה, "דרך ארץ" שקדמה לתורה. האדם לא מושלם, הוא לא בסדר. יש רמז שההשגה הראשונה של המשיח היא "אני לא בסדר" (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – זה ודאי הבסיס, הבסיס של השפלות האמיתית בנפש, של מה שכתוב שם ב"פרק בעבודת ה'". אז צריך עבודה. עבודה היינו יגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שכתוב בתניא, אבל בשביל זה צריך גם כללים והוראות מה עושים. עבודה זה לא משהו על-שכלי אלא משהו שכלי – צריך שהשכל יעבוד חזק, יכוון וישלוט על התאוות החיצוניות, הרצונות הלא מבוררים של הלב. צריך לעבוד. יש מי שבא לפסיכולוג ורוצה פתרון קל, אז הדבר הראשון שאין פתרון קל – יש עבודה, והעבודה היא קשה. עם עבודה אתה יכול לחסוך – במקרים קשים יותר – גם תרופות וכו'. לא צריך להגיע לכדורי הרגעה וכדורים יותר קשים – יש עבודה, עבודת ה', עבודת נפש, שהיא באמת קשה אבל ביחד עם זה גם שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה".

סגולות – כדורים רוחניים

העבודה זה ה-ע של השרש עץ. אבל אנשים מחפשים עוד דבר – אנחנו "עם סגולה" ומחפשים סגולות. סגולה זה דבר שלא מובן למה הוא עובד. כל אחד רוצה את זה, כי יחסית זה דברים קלים – תקרא כמה פרקי תהלים, תעשה משהו, ותרגיש יותר טוב. זה כדור, אבל כדור רוחני. בתורה, כמו שכתוב בתניא (בכל חלק האחרון, שהוא יותר מחצי הספר, אגרת הקדש), הסגולה לכל דבר טוב שבעולם זה צדקה. "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" ו"חטאך בצדקה פרוק" – אם יש לאדם חטא, וכל הבעיות זה בגלל חטאים (מהחטא הראשון, חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע כנ"ל, שאנו יורשיו), אפשר לפתור הכל בנתינת הרבה צדקה. צדקה זה לא רק בממון, אלא גם בגוף וכו' – התמסרות לזולת לעזור לו. עד כדי כך שאפשר לומר בבטחה גמורה – וכך הוא מבטיח – שאם אדם היה עושה צדקה מעל ומעבר ליכולתו, עושה צדקה באמת, היה חי חיים הכי טובים, בלי שום בעיות, לא בגשמיות ולא ברוחניות. חוץ מזה שצדקה היא מצוה, היא גם הסגולה הכללית ביותר שיש בתורה. הצדקה זה ה-ץ של שרש עץ. נפתח עם הרמז הזה, שעצה שלמה – שכוללת בעצם שני עמודי תווך, באיזון נכון – זה שצריך עבודת נפש, שזה שפלות ובטול (כמו שכתוב שם, ונאריך בזה עוד קצת), וצריך התמסרות לזולת מעל ומעבר לטבע הטוב שלך.

 "מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה"

נביא עוד מהתניא: חז"ל אומרים שלכל יהודי שיש שלש מדות טובות – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. היות שיהודי הוא רחמן רוצה לעזור למי שבמצוקה, להושיט לו יד ולעזור לו בכל מה שיכול. לטבע הזה קוראים "מעשה הצדקה", כפי שמסביר בתניא על הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם". זה פסוק מאד חשוב, שאפילו כסגולה וענין יפה – כשמחנכים ילדים קטנים לתת צדקה בקופה יש כמה פסוקים ומאחז"ל שכדי להרגיל את הילד לומר כששם את הכסף בקופה, וזה אחד מהם, אולי החשוב שבהם. זה לא רק לילדים טובים, אלא לכל אחד. זה ממש מופלא הפסוק הזה. קודם כל, בביטוי "עבודת הצדקה" יש חיבור של עבודה-צדקה עליו דברנו. מה ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה"? בעל התניא מסביר ש"מעשה הצדקה" זה מה שהאדם עושה צדקה מתוך טבעו היהודי הטוב – רואה מישהו במצוקה ולבו מחייב אותו לעזור. זה פועל "שלום", אבל עוד לא "השקט ובטח". אם היה כתוב רק "שלום" הייתי אומר שזה שלמות וכולל הכל, אבל אם יש השוואה בין "מעשה הצדקה שלום" ל"עבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", וברור מסגנון הפסוק ש"עבודת הצדקה" זה באין ערוך יותר, אז מובן ש"השקט ובטח" זה יותר מ"שלום". צריך להבין מה זה.

"השקט ובטח עד עולם"

הוא מסביר שכמו ש"מעשה הצדקה" זה הטבע של היהודי, כך גם ה"שלום" זה להרגיש טוב בזמנים טובים, אבל לא מובטח שתרגיש טוב כל הזמן (זה לא המילים שלו, אבל זה ההסבר במלים פשוטות). כשיהודי מרגיש טוב, עומד בתפלה ומרגיש תקשורת עם בורא עולם, לזה קוראים גילוי אלקות – זה שיהודי מרגיש טוב, שמרגיש ביחד עם ה' ויכול לדבר איתו, הוא אבא טוב. אבל אחרי שהוא גומר את התפלה, יוצא לעבודה ולרחוב, פוגש כל מיני מקרים ועובר תהליכים בחייו – לא מובטח שירגיש טוב. השלום ישאר ברוחניות, מחכה לך, אבל לא בטוח שיכנס לחיי היום-יום שלך. זה אם עשית צדקה לפי הטבע הטוב שלך. אבל אם תעשה מאמץ עילאי, מעל ומעבר לטבע הראשוני שלך, זה כבר נקרא "עבודה". עבודה זה לעבור הטבע (תיכף נסביר יותר). יש טבע, וגם טבע טוב, אבל ה' ברא את האדם בעולם הזה, וגם נתן לו טבע טוב, מתוך רצון שיעבור את הטבע – להיות יותר טוב מטוב (יש ביטוי באידיש, 'אם טוב זה טוב, יותר טוב זה לא יותר טוב?!' יש טוב ויש יותר טוב, טוב מאד). להגיע ליותר טוב מטוב זה דורש עבודה בנפש. עבודת הצדקה זה לתת הרבה הרבה יותר, גם מהמטען הרוחני שלך וגם מהכסף שבכיס שלך, הרבה מעל ומעבר למה שהרחמנות הטבעית שלך מחייבת אותך. אם האדם כך יתרגל לעבודת הצדקה, "הרגל נעשה טבע", "טבע שני" – "מעשה הצדקה" זה גם טוב, אבל אם האדם יכנס לשוונג של עבודה, "העבודה היא חיינו" – אז התורה מבטיחה "השקט ובטח עד עולם", שתהיה ברגיעה ושקט נפשית לעולם.

"מרגוע לנפשו" על ידי עבודה וצדקה

בהקדמת התניא כותב שכל הספר זה כדי למצוא "מרגוע לנפשו". כל הספר הוא "עצות טובות לתחלואי הנפש" (זה הביטוי של הרבי הריי"ץ על התניא), ואדם שרפא את עצמו הוא רגוע. לכן כתוב שם הלשון שזה הכל בשביל למצוא מרגוע לנפשו. "מרגוע לנפשו" זה "השקט ובטח עד עולם" (לפי המשך לשון בעל התניא בהקדמת ספרו: "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו", יש כאן מרגוע ועצה נכונה ובטחון, ודוק), וזה אך ורק על ידי השילוב של עבודה וצדקה, "עבודת הצדקה". כאן אומר שהעבודה זה רק ענין אחד, לעבור את הטבע בעניני צדקה, אבל אנחנו אמרנו שני דברים שונים – שעבודה זה עבודת נפש, שפלות ובטול, וצדקה זה סגולה, באופן יחסי.

עצות עץ החיים מוליכות קדימה, לחרוג מהטבע הרגיל

המכנה המשותף הוא שעל ידי העצה הטובה האדם זוכה ללכת, להכנס לגן עדן מקדם, לחזור למקום שה' התכוון שהוא יחיה שם, ולהתקדם ולהגיע אל עץ החיים. יהודי נקרא מהלך – "ונתתי לכם מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים בשמים הם עומדים – אם לא סטטיים לגמרי, הם כל הזמן ב"רצוא ושוב", עולים ויורדים, נראים כמתקדמים אבל מיד נסוגים לאחור, הם לא מתקדמים באמת – ויהודי באמת הולך, מתקדם לאיזה יעד (לא רק כאילו מתקדם ואחר כך נסוג). ההליכה של היהודי היא דווקא "דרך עץ החיים" (ר"ת דעה, ליהודי יש דעה שלמה, דעה ישרה של "דרך ארץ קדמה לתורה". שאר אותיות "דרך עץ החיים" עולות בגימטריא חשמל, המלה הסודית הרומזת לשלמות עבודת השי"ת – חש-מל-מל, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה), להגיע לעץ החיים, והסוף כבר נמצא במובן מסוים בהתחלה, שהעצות – הדרך ארץ – הם כבר בהשראת עץ החיים, עצות תורניות (כל תריג מצות התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה", נקראו "תריג עיטין", תריג עצות, בלשון ספר הזהר הקדוש), ולא עצות של עץ הדעת, שלא מקדמות את האדם, לא עושות אותו מהלך באמת. ללכת זה מקביל בדיוק למושג עבודה – לעבור את הטבע, כשהביטוי העיקרי של זה הוא לעבור את הטבע שלך במתן צדקה, ברוחניות ובגשמיות. זה גם צריך להיות המניע הכי פשוט של כל מי שבא להשתתף כאן בלימוד הזה – אלו אנשים שרוצים לעזור לזולת. יכולות להיות כוונות אחרות לבחירת מקצוע ועבודה בחיים, אבל מי שרוצה להיות רופא – רופא גוף או רופא נפש – זה חייב לבוא ממקום שבאמת באמת כואב לו הכאב של הזולת, והוא רוצה לעזור לזולת. אז הוא עצמו צריך לעבוד קשה, להיות מהלך בענין של המתן צדקה.

ג. תיקון החרדה (דרוש לפרשת מסעי)

מב מסעות של תיקון הנפש

כל זה היה קצת הקדמה לחלק הבא של הדברים שלנו הבקר, שזה לפי פרשת שבוע. יש ביטוי שצריכים "לחיות עם הזמן", שזה עם פרשת השבוע. פרשת השבוע היא "מסעי", שמתחילה עם מב המסעות שעם ישראל הלך מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ ישראל. כל טלטולי עם ישראל במדבר, שהם טלטולי הגלות של העולם הזה, מחולקים לארבעים ושתים מסעות. כתוב בכל ספרי החסידות ש-מב המסעות זה משהו סמלי, שמתאר את כל מסעות היהודי בעולם הזה, וגם את כל גלגולי נשמה מסוימת. כל מה שהיהודי עובר זה תהליך, הכל שלבים של יציאה ממצרים – ממצב נפשי של מיצר, מצב סגור – לארץ ישראל שהיא ארץ טובה ורחבה, מצב פתוח, שהיהודי זכה לטבע היהודי שלו, להיות בטבעיות כל הזמן עם ה', כאשר ברור לו שישראל והתורה והקב"ה זה הכל אחד. להיות כל הזמן עם ה', עם עם ישראל, עם תורת ישראל, עם ארץ ישראל, וגם לדאוג שהמודעות של ארץ ישראל תתפשט לכל העולם ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). בעצם מב המסעות זה ההליכה ב"דרך עץ החיים" – "עץ החיים בתוך הגן" זה ארץ ישראל, תורת ארץ ישראל. בשביל להגיע צריך להיות מהלך, צריך עבודה – עבודה וצדקה, עבודת נפש של שפלות וצדקה של התמסרות לזולת, וזה מכשיר את האדם כל הזמן להתקדם. אבל כל מסע זה סיפור אחר. זה אולי מהדברים הכי מיוחדים בכל התורה כולה, הסמליות של שמות המסעות שכולם מופיעים בתחלת פרשת מסעי.

"ויסעו מ... ויחנו ב..."

כל פעם כתוב "ויסעו מ... ויחנו ב...". בכל פסוק של המסעות יש רמז ל-מב, שכל מסע הוא "ויסעו מ... ויחנו ב...". אצל האבות כתוב שהם "בכל מכל כל" – ה-מ שייך ליצחק וה-ב לאברהם. בכל מסע יש תנועה ורצון להגיע מהמיצר, הצמצום של יצחק, אל המרחב של אברהם. בכל "ויחנו ב..." מרגישים טוב, לפחות לכמה רגעים, ולכן רוצים לחנות. מרגישים שהגעת ממקום שכבר צר ולא נח לך למקום שלפחות לע"ע כן נח לך. יש ביטוי שהחבר'ה משתמשים בו בזמן האחרון – "הרכבת נוסעת", אנחנו בנסיעה, אבל יש תחנות בדרך. בשביל מה יש תחנות? בשביל שמי שעוד לא זכה לעלות יוכל לעלות על הרכבת, ואז אנשים חדשים יכולים להצטרף. יהודים נוסעים, ועד שלא נגיע ליעד הסופי אנחנו כל הזמן בנסיעות.

מחלת הנסיעות – מחלה יהודית, חיים של יציאת מצרים וחיפוש ארץ ישראל

יש אפילו בין מחלות הנפש שמתארים בספרים 'מחלת נסיעות', יש אדם שכל הזמן חייב להיות בנסיעה – זה באמת מחלה יהודית טיפוסית. גם בארץ כאן, אין עם אחר שכל כך נוסע ומסתובב בעולם. איזו תאוה להגיע לכל מקום, לכל פינה נדחת בעולם, זו תאוה ישראלית דווקא. אבל באמת כל המסעות זה בשביל להגיע בסוף לארץ ישראל המובטחת, האמיתית. יכול להיות שאדם נולד כאן וגדל כאן והתחנך כאן, אבל לא יודע מה זה ארץ ישראל. לכן נוסע להודו או ברזיל או מקום אחר, וכך חוזר לעצם, ה"עץ", האמיתי שלו. אבל פרשת השבוע זה פרשה של חיים בתור מהלכים, בתור נוסעים. כתוב שכל המסעות הם שלבים של יציאת מצרים. לכאורה רק המסע הראשון, ממצרים לרעמסס, זה יציאת מצרים – אבל מתואר שהכל זה שלבים של יציאת מצרים. כל תחנה חוזרת להיות מצרים – מיצר, מקום סגור, בית סהר בנפש – לכן עוד פעם צריך "ויסעו מ..." ואז "ויחנו ב..." וחוזר חלילה. כאמור יש מב כאלה, וכל אחד בחייו צריך לעבור את כולם.

מסע החרדה

התחנה והמסע שבסמליות השם שלו הכי קשור לבעיות נפשיות ולעזרה נפשית זה מקום שנקרא "חרדה". לכן רצינו לדבר היום על החרדה, בתור אולי הדוגמה הכי חשובה שצריך להכיר מה זה ולדעת לטפל בזה, ליעץ מה עושים עם זה – מה עושים עם חרדות, פוביות למיניהן. חסידים דרשו את "בראשית ברא" – ראשית כל צריך להיות בריא. "בראשית ברא" זה על ידי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ואם רוצים להיות בריא צריך להסתכל בתורה, בתורת חיים. כל התחנות זה משהו שאמור להיות חיובי – אי אפשר להגיע לארץ ישראל בלי לעבור ב"חרדה", זה משהו הכרחי בחיים.

מב מסעות – סוד "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים

כמו שנראה, בין מב המסעות, זה אולי המקום הכי חשוב חוץ מהתחנה האחרונה. מב מתחלק לפעמים כא. כא בקבלה זה שם קדוש, שם אהיה, השם שהתגלה למשה כששאל מה יענה כשישאלו בני ישראל מי שלח אותו, וה' ענה "אהיה אשר אהיה [ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם]". רק באותו פסוק המלה "אהיה" היא שם קדוש, והשם הזה לא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך. אם כן, זה שם מיוחד של יציאת מצרים. באמת, "אהיה" היינו שכל פעם אני שואף להיות, להיות מה שאני באמת (בהעלם עצמותי). מה זה יציאת מצרים? כל הזמן "אהיה" – "אהיה אשר אהיה" – גם כשנדמה לי שכבר נהייתי, "אהיה" אחד, יש עוד אחד, כל פעם צריך מחדש. זה יציאת מצרים, זה שם שמתאר את המהלך של החיים, "דרך עץ החיים", כל הזמן מתקדמים לקראת עץ החיים. כל פעם שנדמה לי שידעתי משהו, "תכלית הידיעה שלא נדע" – פתאום זה מתבטל, מתאפס, ואז צריך עוד הפעם "אהיה" מחדש. כתוב ש"אהיה" זה שם של אמא שמולידה, שם של הריון ולידה, לכן בקבלה זה שם של פרצוף אמא (פרצוף הבינה – "אם הבנים שמחה"). זה גם "אני עתיד להיות" וגם "אני עתידה להוליד" (ה"עת" הראשונה ב-כח העתים של קהלת היא "עת ללדת"). כשהאמא יולדת היא בעצם מולידה את הזיהוי האמיתי שלה עצמה, לכן היא אומרת "אהיה" בהתייחסות ללידה העתידה שלה. לכן כל יציאת מצרים נמשלה בקבלה ללידה, ולכן הגיבורות של מצרים היו המילדות העבריות, שפרה ופועה (תיכף נזכיר במיוחד את שפרה), שלפי חז"ל הן יוכבד (אם משה) ומרים (אחות משה).

חרדה – המסע ה-אהיה

אם כן, יש יציאת מצרים, ויש "אהיה [אשר] אהיה" מסעות (גם במצות תפילין, שענינה, לפי הקבלה, להמשיך לאדם הישראלי "מוחין דאמא", שמחת ההליכה בחיים "מחיל אל חיל", יש אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין של יד, אותם מניחים תחילה, וכן אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין של ראש – "אהיה אשר [אותיות ראש] אהיה"), והמיוחד בחרדה שהוא המסע ה-אהיה, בדיוק חצי המסעות. השלמות זה להגיע ל"ערבֹת מואב על ירדן ירחו", שזה על הגבול, או-טו-טו להכנס לארץ המובטחת. אבל גם שם יש הרבה רמזים, וכתוב ש"ירדן ירחו" רומז ל"מורח ודאין" הכתוב על המשיח (שידון לפי ריח, ולא לפי מראה ושמיעה), וכן ערבות זה לשון ערבות-נעימות-ידידות-מתיקות. זה ה-מב, אבל ה-כא, החצי שלו, זה "חרדה" (יש קשר מספרי יפה בין ה"חצי" לבין ה"שלם": חרדה = 217, ערבת מואב = 721, אותן ספרות בצירוף אחר, כאשר בשני הצירופים הספרות 21 שומרות על סדרן – רק שבחרדה ה-7 בסוף ואילו בערבת מואב ה-7 עולה לראש – "אהיה אשר אהיה", ודוק).

"מאין באת ולאן אתה הולך" – הר שפר-חרדה-מקהלות

כדי להבין מה זה חרדה צריך לדעת, כמו שכתוב בפרקי אבות, "מאין באת ולאן אתה הולך". יש מב מצבים בעולם הזה, אבל אם יש אחד שכולל הכל זה חרדה – כל העולם זה חרדה אחת גדולה. כמו הפתגם המפורסם בברסלב שכל העולם כולו הוא גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל, כלומר שכל המהלך הזה, ללכת "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים", הוא פחד אחד גדול, חרדה. אבל אם האדם יודע "מאין באת ולאן אתה הולך" האדם יכול לעבור בשלום ואף להגיע למצב של "השקט ובטח עד עולם". מאין באת? "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה". ולאן אתה הולך? "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". גם חז"ל והפרשנים שלא על פי הקבלה מתייחסים לסמליות של המלים האלה מאד בעיון ודורשים את זה. זה מתאר מסעות, שנסעו ממקום שקוראים לו הר שפר והגיעו לחרדה ואחר כך נוסעים הלאה מחרדה ומגיעים לעוד מקום שנקרא מקהלות – זה אומר דורשני. גם "הר שפר" זה נשמע משהו נחמד, וגם "מקהלות" זה נשמע משהו נחמד מאד. אז ה"מאין באת" זה משהו טוב "ולאן אתה הולך" זה משהו טוב מאד, ובאמצע יש חרדה. מצד אחד כל החיים זה חרדה, אבל כעת זה נעשה מעבר בין הר שפר למקהלות. יש עוד תופעה מופלאה. כל מסע מופיע בשני פסוקים, כי מגיעים אליו ונוסעים ממנו והלאה. זו הדוגמה היחידה בכל המסעות שבכל אחד משני הפסוקים – "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת" – יש כא אותיות, כך שזה כולל את כל מב המסעות – ממש שני פסוקים של "אהיה אשר אהיה". כשמציירים את זה בצורה גיאומטרית זה יוצא יהלום של שש (מ-1 עד 6 ומ-6 עד 1), ואין כזו דוגמה אחרת בכל הרצף של מב המסעות.

מקהלת העוברים בקריעת ים סוף

יש מסורת המקרא, שבדרך כלל מציינת כשיש מלה מיוחדת, המופיעה רק מעט פעמים בתנ"ך. בתנ"ך מקראות גדולות יהיה כתוב בצד (עם כוכב על המלה עצמה) איזה מספר – ב', ג' וכו' – שאומר כמה פעמים המלה מופיעה בתנ"ך. אם זו מלה שמופיעה רק פעם אחת כתוב בצד "לית" – אין, אין עוד, זו תופעה חד פעמית. כאן, בדוגמה שלנו, על "במקהלֹת" – שזה היעד, כל החרדות זה בשביל להגיע למקהלות – כתוב בצד ב', שיש ב פעמים בתנ"ך את המלה הזאת. פעם אחת כאן ועוד פעם אחת בתהלים סח – "במקהלות ברכו אלהים". איך חז"ל דורשים שם? מקהלה זה קבוצה ששרה – יש מקהלה של מבוגרים, יש מקהלה של ילדים, אבל חז"ל אומרים שבפסוק הזה מדובר במקהלה של עוברים. כתוב שהעוברים הם שהתחילו לומר שירה על הים. כשה' עשה את כל נסי יציאת מצרים, והנס הכי גדול, תכלית כל הנסים, היה קריעת ים סוף, אז העוברים שבתוך רחם אמותיהם פתחו בשירה והודיה לה', מתוך הבטן, לפני כולם. על זה כתוב "במקהלות", שזה מקהלה של עוברים. כלומר, בעצם זו מקהלה של נשים הרות, אבל לא הפה של האמא אומר את השיר אלא זה העובר מתוך הבטן. לעובר בהלכה יש דין של אמא, הוא חלק בלתי נפרד, הזהות שלו זה הזהות של האמא, "עובר ירך אמו" (ורמז: עובר = ירך אמו ע"ה!) – אבל הוא אומר את השירה. אם כן, הסמליות כאן מתגברת והולכת.

מחרדת רדיפה לשירת העוברים

אמרנו ששם "אהיה" הוא שם של אמא, אמא הרה, שזה "אני אהיה" בכך שאני עתידה להוליד נשמה חדשה לתוך העולם הזה. זו בעצם שלמות ההליכה שלי, להוליד את הנשמה החדשה, להרבות את הדמות של ה' בעולם הזה. מה זה חרדה? בעל הטורים, אחד המפרשים שמפרש את המסורות ומקשר בין הופעות המלים, מבאר: על הפסוק "במקהלות ברכו אלהים" חז"ל דורשים שאלו העוברים שאמרו שירה לפני כולם, אבל מה זה קשור לפסוק שלנו, ל"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת"? הוא אומר שעיקר החרדה זה חרדת רדיפת מצרים – לפני קריעת ים סוף היהודים היו בחרדה שמצרים רודפים אחריהם, גם המצרים הגשמיים, שבראשם עומד פרעה מלך מצרים, וגם השר של מצרים, הכח הרוחני של מצרים, שראו אותו (זה מקור רוחני, אויב רוחני שהוא ישות קיימת, משהו מציאותי ואמיתי – לא רק האנשים הנראים לעיין רודפים, אלא יש משהו רוחני אמיתי שרודף). זה החרדה, כך אומר בעל הטורים, וכאשר ה' עשה את הנס של קריעת ים סוף ויש שירת הודיה זה המקהלות. זאת אומרת שכל החרדה היתה בשביל להגיע למקהלות.

שירת הים – סגולה לעבור ממצב עוברי וחרד להשקט ובטח

מישהו בא אליך בתור עוזרת-יועצת-מטפלת, או איך שלא נקרא לזה, עם חרדה. באה אשה שיש לה חרדות – יש כדורים, אבל אנחנו לא רוצים לתת לאשה כדורי הרגעה אלא הדרכה נכונה שהיא תעזור לעצמה. קודם כל, חשוב לדעת שבין כל שיטות החסידות השטה שאמרה שאין פטנטים קלים ודרשה שאדם יעבוד בכח עצמו וכך יפתור את הבעיות הנפשיות שלו זה חב"ד. מה שמאפיין את חב"ד משאר הזרמים זה הביטוי "עבודה בכח עצמו". אז אדם בא ויש לו בעיות – בודאי צריך עבודה. אבל אמרנו שאנשים מחפשים סגולות, ואפשר למצוא הרבה סגולות בתורה, שזה ממתיק. סגולה זה מיד נותן עצה טובה של המתקה. עד עכשיו מה שראינו שסגולה פשוטה זה שירת הים. כתוב אכן בספרים שבחורה שמחפשת שידוך, ולא מצאה שידוך עדיין, סגולה שהיא תאמר (כל בקר בתפלה) בכוונה שירת הים. בדרך כלל בסגולה לא מבינים מה הקשר, ורק שככה מקובל ובדוק ומנוסה שזה עובד, אבל כאן זה יותר מובן כי יש אסמכתא – אם רוצים לעבור את החרדה מהר צריך להגיע מיד למקהלות. עובר זה מצב עוברי, עוד לא המצב הבשל והשלם שלי. כדי להבין מה זה עובר נביא עוד משהו מהתניא. צריך התבוננות בשביל לעורר אהבה ויראה, אבל מה אם התבוננת וזה לא פעל? לא לחשוב שזה לא אמיתי, אלא אם התבוננת באמת זה פעל בנפש התעברות. יש לך אהבה ויראה עדיין במצב עוברי – לא זכית להוליד זאת עדיין, אבל כן עשית משהו. התבוננות זה אמא, ויש שם אהבה ויראה במצב עוברי בתוך רחם האם. גם כאן, העוברים אומרים שירה בתחלה. המצב הזה העוברי גופא יכול לצאת כבר מהחרדה ולהגיע למקום שמח, מקום של השקט ובטח, ויש לכך סגולה יפה – כבר להתחיל לשיר תודה לה'.

שירת דבורה

מה שמקביל בתנ"ך לשירת הים זה שירת דבורה – גם היא אשה – לכן הפטרת פרשת בשלח היא שירת דבורה, הדבר הכי דומה בתנ"ך. קודם נשים לב ונתבונן ששמה של דבורה עולה חרדה (זה מאד קרוב, צריך רק לחלק את ה-ח ל-בו), אז כנראה שגם שירת דבורה זה התגברות על החרדה. שם האשה היתה הרבה יותר חזקה מהגבר, ברק בן אבינעם. הוא לא היה בטוח בעצמו והיא היתה צריכה להכריח אותו לצאת לקרב, לנסוך בו בטחון גמור בה' – היא היתה נביאה, מקור של רוח הקדש ורוח גבורה. אז היא שרה שירה, שבמובן מסוים היא השירה הכי נעלית בתנ"ך על פי דברי חז"ל.

סגולות של השגחה פרטית – ניחוש דקדושה

אנחנו רוקדים בין עבודה לסגולות – סגולה זה גם טוב, והסגולה העיקרית זה דברים הלקוחים מהתורה. מי שמטפל/ת על פי תורה צריך להיות המון דברים באמתחתו (כמו רפטרואר של הרבה ניגונים אצל נגן), והוא בעיקר צריך לקיים "לחיות עם הזמן" – אם מישהו נכנס אלי היום זה בהשגח"פ צריך להיות קשור ליוסף הצדיק (הקושר כל תופעה בנפש לממד הזמן דווקא, כמבואר אצלנו במ"א), לפרשת שבוע, למה שהרגע למדתי או מה שהרגע אמרו לי (כתורת מורנו הבעל שם טוב). על יוסף כתוב "נחש ינחש איש אשר כמוני", וזה לא פשוט – כתוב "לא תנחשו", "לא נחש ביעקב", וכדי להבחין בין ניחוש טוב לשלילי צריך להיות רופא מומחה. כתוב בכתר שם טוב שלרופא מומחה מותר וצריך להשתמש בסמי מות לריפוי, אבל בשביל לרפא עם רעל צריך להיות מאד מומחה. זה לענין הניחושים. כשיוסף אומר "נחש ינחש איש אשר כמוני" זה ניחוש של רוח הקדש, ולא הניחוש האסור עליו כתוב בתורה "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". בכל אופן, יש דברים טובים שודאי לא יזיקו. זה לא במקום העבודה, אבל למי שנמצא בחרדה להגיע מיד למקהלות ודאי שזה לא יזיק וזה גם יכול לעזור. ככה הסברנו את מה שמביא בעל הטורים על המסורה הזאת.

חרדת רדיפה של טראומות העבר

כעת נאמר משהו יותר עמוק, שזה כבר עבודה: לפי פירוש בעל הטורים, כל החרדות הן חרדות רדיפה. היום בפסיכולוגיה קוראים לזה פרנויה. במקום אחר נתבאר הקשר בין החגים השונים של השנה למחלות נפש (לכל חג יש כח לרפאות מחלה מסוימת ממחלות הנפש, ובדרך של רפואה הומופאטית, דרכו של ה' לרפאות בדרך של "דומה בדומה". לדוגמה, רפואת מחלת הסכיזופרניה היא בפורים, וכך כל חג בלוח השנה שלנו הוא כנגד מחלת נפש מסוימת, ואם כל ספר התניא זה עצות לתחלואי הנפש כך להבין טוב את משמעות החגים ולחוות אותם, כל אחד בזמנו). מה החג של רפואת הפרנויה? שביעי של פסח. יום ראשון של פסח זה לצאת ממצרים, זה רפואת הקלאוסטרופוביה. היום השביעי של פסח זה כשאדם בחרדת רדיפה. הוא עבר חצי דרך ליעד – כא, אהיה אחד מתוך שני אהיה – ודווקא שם יש חרדה. דווקא בחצי יש איזה מין משבר אם להתקדם הלאה או לא (ידוע שהשלמות האמיתית היא להיות בבחינת "שלם וחצי" ולא רק שלם, והוא ענין "וגילו ברעדה", "במקום גילה [שלם] שם תהא רעדה [חצי]", ודוק). ומה החרדה? שהוא עדיין נרדף. העבר עדיין רודף אחריו.  נאמר בכללות: כל אדם שיש לו חרדה, מה רודף אותו? טראומות מהעבר. משהו בעבר, איזה טראומה, רודפת אותו. ברגע הטראומה הוא לא היה מסוגל לזוז, הוא היה משותק, וכעת הוא הולך אבל פחד השיתוק רודף אותו.

מקהלות – קבוצות תמיכה

הוא צריך לצאת מזה, צריך להגיע למקהלות. אז קודם כל, אם קשה לדמיין מקהלה של עוברים – אפשר לעשות את זה, מקהלה של נשים הרות, אבל לא שהן תשרנה אלא שהעוברים ישירו יחד – יותר קל לדמיין מקהלת ילדים, של בנים או בנות, זה כנראה משהו מצוין שיכול לעזור גם להורים שלהם. בטיפול הנפש, במושגי הפסיכולוגיה, מה זה יהיה מקהלה? קבוצת תמיכה. מחרדה למקהלות.

[השלמה: בפשט מקהלות נקרא כך כי שם היה "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים וגו'" – שם מחלוקת קרח. לעניננו, המקהלה שלעתיד זה התיקון של קרח, "למנצח לבני קרח שיר". מחרדה להגיע למקהלות, שכולנו נשיר ביחד בהרמוניה, זה מה שהוא רצה באמרו ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי'". הוא כנראה לא הבין שגם במקהלה צריך מנצח (המתנשא בקדושה, בשפלות פנימית, על קהל הוי'), שהוא משה רבינו (ולא קרח, שחסר לו הענוה והשפלות הפנימית).

על מקהלות הת"י מתרגם "אתר כנופיא" – זה מקום מסוגל לכל הכנופיות. כל הכנופיות נולדות מחרדות – גם הכנופיות הטובות. יש איזה חרדה, וצריך כנופיה לטכס עצה איך נלחמים נגד הרודף. מקהלת = יצר הרע ("הלוא אח עשו [היצר הרע] ליעקב [היצר טוב, בחינת מקהלת דקדושה כנ"ל] נאם הוי' ואוהב את יעקב").]

הר שפר – הריון שפיר

עכשיו נחזור: מאיפה באים לחרדה? מהר שפר. אם חז"ל עצמם קשרו בין מקהלות לעוברים ברחם אמם הפותחים בשירה – וכך יוצאים ונושמים לרווחה מהחרדה – אז מה זה הר שפר? זה גם צריך להיות סמל. צריך לומר ששפר זה שפרה והר זה לשון הריון. שפר, חוץ מזה שזה שפרה, זה עוד שתי מילים שקשורות להריון. קודם כל – הר שפר זה הריון שפיר. דווקא לאשה בהריון יש חרדות, לכן היא רצה לטפת חלב או לרופא לעשות אולטרא-סאונד (דבר שהרבי התנגד לו, אם אין חשש רפואי רציני של פקוח נפש, ומצוה לפרסם זאת: על הריון כתוב "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ואם אין חשש של פקוח נפש זה מזיק לעשות אולטרא סאונד. הרופאים לא יסכימו אבל היום כבר יש עדויות, האולטרא סאונד מכניס את התינוק לחרדה והוא מתחיל לנוע באי נוחות). בכל אופן, יש הריון שפיר, ומתוך זה מגיעים לאיזו חרדה, וצריך להפוך את זה לשירה, למקהלות. יש גם מי שפיר – עוד מלה של שפר. העובר בעצם שוחה בתוך מי שפיר. "משה שפיר קאמרת" – מלמדים לעובר את כל התורה כולה ("הר" זה גם הר סיני, שהתורה נתנה בו). העובר לומד את כל התורה, ויש בו ניצוץ של משה רבינו (כמבואר בתניא), ומשה נקרא שפר-שפיר. לפי חז"ל, שפרה זו יוכבד (כנ"ל), אמא של משה, והיא האב-טיפוס של אשה הרה כי משה נמצא ברחמה (ו"מן המים משיתהו", ממי השפיר – "משה שפיר קאמרת"). יש מקום שחז"ל אומרים שהיא נשאה ברחמה ששים ריבוא ילדים, כי משה שקול כנגד כל ישראל ויש ניצוץ ממנו בכל יהודי. נוסעים מהר שפר לחרדה.

חרדת הלידה

החרדה שאחרי ההריון השפיר זה חרדת הלידה. ברדיפה של מצרים יש את שהמיצר רודף, ויש גם טראומה של הלידה – שזה בתוך העולם הזה – היינו שגם השחרור ממצרים טראומטי. הלידה לתוך עולם חדש – יציאה לחופש ממצרים – גם יש בה חרדה, וזה עיקר הפשט של חרדת הלידה. לפי פירוש זה כל ההריון עבר שפיר – הר שפר – והחרדה זה הלידה. על פי פשט, הרבה נשים חוששות מהלידה, וגם העובר פוחד להוולד – פעם ראשונה לצאת לעולם הזה. אחר כך המקהלות – הרבה ילדים בבית שעושים מקהלה, ובכל לידה המקהלה גדלה. זה מתקשר למה שמסבירים תמיד, שרוב ההתבונניות בלקו"ת מתחילות מהטראומה של ירידת הנשמה לתוך הגוף. מחד בשביל להפטר מטראומה צריך לשכוח. מצד שני צריך להיות כל כך משוחרר שאפשר לזכור אותה לצורך עליה בקדש מחיל אל חיל. כשעולים מחיל אל חיל, שזה גם להיות מהלך – "ילכו מחיל אל חיל", לשון חִיל וחלחלה, בפרט של הלידה (בחינת "קול הוי' יחולל אילות", אפילו חזקות מתחלחלות בשעת לידה). התבוננות זה אמא, שם אהיה כנ"ל, ושם השרש והמקור של החרדות. החיל והחרדה זה לרדת ממצב של "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" ולנסוע למקום בלתי ידוע (בתנ"ך "בן איש חי" הוא "בן איש חיל").

תיקון הטראומה – הסחת דעת ויכולת לשוחח

בתיקון טראומה האס-או-אס זה לשכוח, כמו עבודת הבינוני, ועבודת הצדיק זה לזכור ולהיות משוחרר. זה הדיון בכל סוגיא פסיכולוגית – האם לשכוח או לחטט בבעיה. על זה כתבנו והסברנו הרבה, שהעזרה הראשונה זה היכולת להסיח דעת, ואילו התיקון האמיתי זה עבודת הצדיק, שאפשר לשחק עם זה ("ושעשע יונק על חור פתן", היונק דלעתיד לבוא הוא בדרגת הצדיק דעתה), לזכור ולהיות משוחרר, "פחד יצחק".

הר של שיפורים מעורר חרדה

נאמר עוד איזה ווארט איך לפעמים אדם מגיע לחרדות. זה דרוש, ש"הר שפר" זה הר של שיפורים. יש לאדם הרבה דברים שהוא צריך להשתפר בהם, ואם אדם לוקח על עצמו הר של שיפורים בטוח שיגיע לחרדה. הווארט שאמרנו כרגע מופיע טוב בקונטרס העבודה של הרבי רש"ב – דבר שמומלץ לעבור על עיקר תוכנו באיזה שלב של הלימודים כאן – ובסוף הוא מדגיש, בפרק שלם (פרק ז), שאל לאדם לקבל על עצמו יותר מדי שיפורים (חומרות והידורים) בבת אחת. בעצם זה נובע מאיזה נקודה של גאוה סמויה, שאני יכול להשתפר בהכל ביחד, לקפוץ לגובה מיד. כמובן שאם זה נוגע לתורה ומצוות (הלכות הכתובות בשלחן ערוך) – על זה לא מדברים. מדברים על הרים של הידורים ושיפורים נוספים. באמת זה דבר שרואים הרבה אצל בעלי תשובה, ולא רק אצל בעלי תשובה – יש תלמידי ישיבות שמגיעים למשבר, ודווקא הכי טובים, הכי חכמים, הכי גאונים, הכי עילויים, יכולים להגיע להתמוטטות מרוב מאמץ ולקחת על עצמם יותר ויותר ויותר בלי הדרכה, בלי מאמן טוב איך בדיוק להתקדם, בלי הדרכת משפיע. זה ווארט, שמ"הר שפר" אפשר להגיע לחרדה.

שלשת המסעות – שלשת האבות

שלשת השלבים האלה של הר שפר-חרדה-מקהלות הם גם המודל הכי בסיסי. מה השלישיה העיקרית בכל התורה, וסוד התזוזה ממצב למצב בנפש? הכנעה-הבדלה-המתקה, זה המבנה הכי חשוב בשלבי עבודת הנפש. בספירות, במדות הנפש, זה ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת – "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם [ימין] יצחק [שמאל] יעקב [אמצע]", זה הכי אב-טיפוסי, ולכל יהודי בנפש יש שלשה אבות. הכי ברור מי זה החרדה – "פחד יצחק". "הר שפר" זה אברהם ש"קראו [למקום המקדש] הר" (גם בשמו של אברהם, וכן בשמה של שרה אשתו, יש אותיות הר). אברהם זה "לך לך", היהודי הראשון, אב-טיפוס של כל המהלכים, כל היהודים – כתוב בו "לך לך" ביציאתו מחרן ו"לך לך" בציווי על העקידה, שהיא שיא עבודת ה' שלו (שעבודה זה להתגבר על הטבע, ואין התגברות על הטבע – גם הטבע הטוב ביותר – מהעמידה בנסיון עקדת יצחק). שוב, "הר" זה כינוי של אברהם, ו"שפר" גם מתאר את ההליכה וההשתפרות המתמדת אצלו (מה שהיה "הלוך ונסוע הנגבה" – "הרוצה להחכים ידרים", וצריך להיות "מעשיו מרובים מחכמתו"). אברהם הוא היהודי הראשון, והמצוה הראשונה ביום הראשון של השנה זה תקיעת שופר – "שפרו מעשיכם". הר שפר – אברהם. חרדה – יצחק. מקהלות זה יעקב, כל היהודים יחד, כמפורש בפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (הפסוק הראשון שמלמדים ילד). המלה "קהל" זה תפארת בקבלה, "קהלת יעקב", ובפשטות זה כי יעקב כולל את כל נשמות ישראל יחד. התפארת זה היפי של כל הגוונים, כל השבטים, כל אחד עם אופיו המיוחד, וכולם שרים במקהלה בהרמוניה. צריך קולות שונים, אבל בהרמוניה ("הקל קול יעקב", קול עולה וקול יורד כו'). יש אפילו משהו יותר מתוחכם במוזיקה מהרמוניה – קאנון, שהיפי לא סטטי אלא מהלך. שוב, מקהלות זה תפארת, ויש כאן דוגמה יפהפיה של חג"ת – הר שפר וחרדה ומקהלות, וצריך את כולם (ורמז: הר שפר חרדה מקהלות ראשי תבות אותיות שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"אם הבנים שמחה"!).

שבירת הגאוה, בירור היאוש, המתקת הפחד

אם צריך את כולם – צריך גם חרדה. צריך גם לעבור את החרדה, אבל רואים שזה בחינת יצחק אבינו, שלע"ל הוא העיקר – "כי אתה אבינו". איך נסביר זאת בקיצור? אם למדתן באמת את "פרק בעבודת ה'", ולכל אחת יש את הספר, אפשר להסתכל בביאור ט. מבואר שבסופו של דבר יסוד העבודה זה שלשה דברים: שבירת הגאוה, בירור היאוש, המתקת הפחד. זה לא המקום לומר זאת באריכות – צריך לשבור את הגאוה, כלומר לבטל את הישות, ואחר כך לברר את היאוש, כלומר להוציא את האין הטוב מתוך האין הרע. לא יודע אם בלמודים ספרו שאחד מספרי המוסר הראשונים החשובים ביותר נקרא "מבחר הפנינים", שם הוא מקדיש שער לכל מדה טובה ואחד הפרקים נקרא "שער היאוש", כלומר שהיאוש הוא ברשימת המדות הטובות שכל אחד צריך לשאוף אליהן. יש שער האהבה, שער הענוה, שער החסד, כל המדות הטובות, ואחד מהם זה שער היאוש. איך הוא מסביר את זה? שצריך להתייאש מהדמיון שהעולם הזה שייך לי או שבכלל משהו שייך לי או מגיע לי. זה גם סוג של מיצר – מצרים זה מיצר – ויש מיצר בנפש של הרבה תובענות, של מגיע לי, של רכושנות (שזה שלי, ולא שלך), שמוליד קנאה וכל שאר המדות. כשהאדם יוצא ממצרים הוא מתייאש – זה נקרא יאוש טוב. זה דוגמה של בירור היאוש. בדרך כלל יאוש זה דבר רע מאד, אבל זה לא כמו גאוה – גאוה צריך לשבור. גם כששוברים אפשר בעדינות, זה נקרא לפרק, אבל צריך לפרק את הגאוה, ואת האין לברר. על בירור האין כתוב "בכל עצב יהיה מותר" – עצבות זה דיפרסיה, דכאון בנפש. הדבר השלישי זה המתקת הפחד, ובזכות ה"חרדה" בפרשת שבוע מדברים על התכלית – תכלית כל התהליך זה המתקת החרדה. [ורמז: שבירת הגאוה ברור היאוש המתקת הפחד = 52 בריבוע. גאוה יאוש פחד = משיח בן דוד (= חיות וכו')].

הכנעה – לא לפחד משום דבר חוץ מה'

מה שמוסבר שם בביאור – קצר יחסית – ששלשת הדברים הכלליים זה הכנעה-הבדלה-המתקה, ובפרט בהמתקת הפחד יש הכנעה-הבדלה-המתקה שלו. ובקיצור: הכנעת הפחד זה להכניע ולבטל את כל היראות החיצוניות, כל הפחדים החיצוניים והחרדות הלא טובות, שעל זה אמר אביו של הבעל שם טוב בצוואה לבנו לפני הסתלקותו 'שרוליק, אל תפחד משום דבר בעולם'. קודם כל, כל החרדות זה הדמיון, והמלוה/המטפל צריך להסביר זאת. פרנויה זה סוג של כח המדמה. זה דמיון פרוע לגמרי, דמיון שאין לו בסיס במציאות – אלא רק באיזה זכרון של טראומה כמו שאמרנו קודם. כאילו מצרים רודף אחרי עכשו, ובדרך כלל זה דמיוני לחלוטין (במציאות דאז באמת מצרים רדף, אבל הרשימו שהטראומה דאז משאיר בנפש הוא כאילו מצרים רודף גם עכשו). לא שאין רדיפות באמת (כנ"ל, שבמציאות דאז באמת מצרים רדף) – וגם על רדיפות באמת צריך להתגבר, ולהשתחרר ולא לפחד מהן (מתוך הידיעה ש"הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" והציווי שבא בעקבות ידיעה זו "דבר אל בני ישראל ויסעו" – "בעתיקא תליא מילתא") – אבל תשעים ותשע אחוז מחרדות הרדיפה זה דמיוני. אז הדבר הראשון זה לבטל את כל הפחדים והחרדות – שיהודי לא מפחד משום דבר בעולם.

הבדלה – פחד מניתוק האהבה

אבל יש פסוק "אשרי אדם מפחד תמיד", סימן שיש איזה פחד טוב. זה גם יראת ה' כפשוטה (או יראה תתאה, יראת המלכות של ה', או יראה עילאה, יראת הרוממות ויראת בושת), אבל כולל עוד כמה גוונים, כמו פחד מניתוק קשר אהבה לה', באשמת האדם, שהוא ענין יראת חטא, שעל ידי החטא האדם עלול לגרום לניתוק חבלי עבותות אהבה בינו לבין ה', בינו לבין חבירו, בינו לבין בן/בת זוג שלו. אצל תלמיד חכם, כתוב בגמרא, יש פחד לא לשכוח את הלימוד על ידי הזנחה. הפחד מלווה בתפלה, כמו בדוגמה האחרונה – רק ה' יכול לשמור על הזכרון שלי. הזכרון הוא לא רכוש פרטי שלי בכלל, זה רק חסד ה'. כל זה הוא הבדלה – שיש פחדים שליליים ויש פחדים חיוביים. אבל זה עוד לא המתקה – זיהוי נקודה חיובית מתוך רוב שלילי זה הבדלה בכל מקום, זה הבירור.

המתקה – "פחד יצחק"

בסוף זה עצם ההמתקה של ההמתקה, "פחד יצחק", שהפחד הופך לצחוק. שכאשר מסתכלים אחורה – אחרי שכבר הגיעו ליעד, לארץ טובה ורחבה, לארץ המובטחת – רואים שכל העולם הזה, שכולו היה חויה ממושכת של חרדה, הופך להיות מקור של צחוק, "צחוק אחד גדול" לעולם ועד, יחד עם השקט ובטח עד עולם. על זה כתוב "פחד יצחק" – שהפחד מה' זה מקור של צחוק. כשצדיק מגיע לעולם הזה הוא גם צוחק על כולם – צוחק על כל הרודפים אותו, גם באמת, ולא רק בדמיון. לא רק שלא מפחד מהם, אלא גם צוחק עליהם, כי הוא במקום אחר לגמרי – הוא כבר בעולם הבא בעולם הזה (סוד חיי האבות "כימי השמים על הארץ"). זה כתוב בפירוש בגמרא, שצדיק גמור יכול להתגרות ביצר הרע ולצחוק על כל הכחות השליליים שקיימים בעולם. זה יעד של צדיקים. בדרך כלל מסתפקים רק ב"הלואי בינוני" של התניא, אבל צריכים לדעת מהיעד. אם אדם הולך קדימה לקראת יעד הוא צריך משהו, תמונה כל שהיא, מה היעד – היעד זה "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (שזה עץ – עץ החיים).

סיכום השיעור

עד כאן עשינו איזה מהלך, ורק נחזור על הנקודות: פתחנו עם "פלא יועץ". נדגיש עוד הפעם, האדם העוזר לזולת צריך לדעת שהיסוד והבסיס זה עבודה בכח עצמו, והוא כאן רק לאמן (המלה מאמן טובה מאד, כי היא משרש אמונה, כמו שמשה רבינו הוא "רעיא מהימנא" – רועה ומפרנס את האמונה בנפש, מאמן). יחד עם זה, ככל שהעוזר/ת קשור/ה לתורה יש גם את היפי והמתיקות של כל מיני דברים סגולתיים שמתחדשים באופן פלאי בכל יום מתוך הקשרים שכולם בהשגחה פרטית, מתוך ניחושים טובים (זה חוש שצריך הרבה הרבה עבודה פנימית לפתח אותו נכון). שני הדברים הללו יחד יוצרים איזון. האיזון הנכון, כדי שזה לא יעשה רושם מוטעה, שהסגולה היא העיקר, חייב שמירה – חייבים לשמור על זה שהעיקר זה עבודה, ה-ע של עץ החיים, אבל יחד עם זה יש סגולות, כאשר הסגולה של כל הסגולות זה צדקה. לכן, על היועץ לעזור לאדם למצוא איך הוא יכול לעשות יותר צדקה, בגשמיות וברוחניות. שאם תעבור את עצמך, תעשה יותר ממה שאתה יכול בצדקה, אז בטוח – ה' מבטיח, התורה מבטיחה – שתרגיש טוב. קודם כל – תצא מעצמך. אדם מחפש את עצמו, אבל בשביל זה קודם כל צריך לצאת מעצמו. כך נדרש "צאינה וראינה" (פסוק השייך בפרט לנשים) שצריך קודם "צא אני" ואז "וראה אין", אז רואים אלקות (כך פירש אדמו"ר הזקן). צריך לצאת מהמצרים של האני, ואז רואים אני שלא שיערתי, שאני רק יודע שאני זה לא אני, אני לא מבסוט מהאני הזה, ואז יש מב מסעות – דרך הר שפר וחרדה ומקהלות – עד שמגיעים לארץ ישראל (בשמחה).

ד. שאלות ותשובות

בירור שיטות מעץ הדעת

שאלה: הייתי רוצה לברר על היחס בין פנים וחוץ. מה נכון לקחת מבחוץ כדי לפגוש את האדם בכאן ועכשיו שלו לבין התמונה הגדולה והמתוקנת שאנו מנסים לראות. היום יש הרבה כלים, הרבה דברים של עץ הדעת, ומה אני לוקחת מעץ הדעת שיש לי היום ונראה לי נחוץ כדי להפגש עם האדם?

תשובה: זה כמו תיקון היאוש. קודם צריך להתייאש לגמרי מהעצות האלה, ואחר כך אולי אפשר לברר מזה משהו. יש כלל גדול שמשתמשים בו גם לגבי שיטות פסיכולוגיות וגם לגבי דברים אחרים – גיור כהלכה. כתוב "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – אם יש שם נקודות חכמה אפשר לקחת, אבל אין שיטה נכונה. הכלל הגדול שלא לוקחים אף פעם שיטה אחרת, אלא רק נקודות, כך שהמטופל לא יודע שזה לקוח משיטה אלמונית, כי המטפלת עצמה כבר שכחה מזה (וכבר הצליחה להכניס את זה תחת כנפי השכינה). אפשר לגייר – מי שהוא רב מוסמך לגיור, צריך לעשות לו ברית מילה ולהטביל במקוה, ואם הוא גר צדק הוא הפך להיות "עץ הדעת טוב" (ללא רע). הרע זה קליפת הערלה, וכדי לגייר אותו צריך לכרות את הערלה שיש לו והוא נשאר עץ הדעת טוב.

שאלה: האם אני צריכה לחכות שיעשו את הגיורים האלה, או להעיז וללכת לעשות זאת? מדברים היום קואצ'ינג, על גשטאלט, ועוד.

תשובה: זה שני דברים – קואצ'ינג זה מילה, זה אימון, שיש בו המון משמעות. אם זה הפך לשיטה של מישהו – זה כבר בעיה. היום זה פרווה, זה רק מלה שתרגומה לעברית הוא "אימון" (דווקא מלה טובה כנ"ל), עד שיהפוך לשיטה חיצונית. מדיטציה זו מילה, אבל כשמזוהה עם טי-אם זו בעיה. עד כמה שידוע היום קואצ'ינג זה פרווה. גשטאלט זה כבר שיטה. מי שלמד את זה בהשגחה פרטית, וודאי בשביל בירור וגיור, אבל באמצע צריך שלב של אין – יאוש – בין היש הישן ליש המגויר והיהודי. לא רוצים לבטל את החכמות הפרטיות שיש בכל מקום, כי גם מאמינים שהחכמות האלה נפלו מהקדושה בשבירת הכלים או על ידי חטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן מקדם או על ידי חטאי ישראל שהביאו לחרבן הבית וגלות ישראל בעמים, אז חייבים לקבץ בחזרה. כתוב בכל הספרים שעד שלא יתגיירו כל הגרים האמיתיים משיח לא יכול לבוא, כי אלו ניצוצות מאד עיקריים לעם ישראל, וכמו שזה לגבי בני אדם זה גם לגבי נקודות חכמה שמפוזרות בשיטות שונות ומשונות. אבל האמת, שצריך שתתבעי חזק מהצוות כאן שהוא יעשה את הבירור.

עבודה ומודעות עצמית

שאלה: ומודעות עצמית זה תנאי לעבודה?

תשובה: כל דבר שאת אומרת צריך לדעת מה הכוונה. מודעות עצמית זה מסובך. יש מודעות עצמית, טבעית ואלקית – אנחנו בעד מודעות טבעית, יש על זה ספר שלם. במינוח שלנו מודעות עצמית זה ממש "עץ הדעת טוב ורע".

שאלה: האם אפשרי לעשות עבודה בלי מודעות?

תשובה: מודעות זה ודאי תנאי, השאלה איזו. אם זה שאדם יעשה חשבון נפש כמו בחדש אלול, לעשות חשבון איפה נמצא בעולם – על זה כתוב "אַיֶּכָּה?", זה ודאי צריך. אבל זה שאדם עושה אליל ממודעות עצמית, שזה איזה אתגר – שאדם כל הזמן יהיה במודעות עצמית – זה החטא בעצמו. צריך מודעות נגד זה, על זה צריך חשבון נפש. מודעות עצמית זה אגו, זה עצם החטא.

ריבוי בצדקה בלי להגיע למשבר

שאלה: הרב ציין שלהרבות בצדקה צריך להיות מעל ומעבר לכח הטבעי. במה זה שונה מעילוי שמגיע לשבירה? מה שונה בצדקה?

תשובה: באמת חז"ל אומרים "המבזבז אל יבזבז יותר בחומש", ומוסבר שזה נאמר רק אחרי חורבן בית שני – "באושא התקינו". בחסידות אומרים שזה סממן של הגלות, שבגלות נתקן שגם לצדקה יש איזה גבול שאם אדם יעבור אותו עלול להשבר. לאו דווקא שישבר נפשית, אלא שישבר בחשבון בנק שלו, יהפוך לעני, ואז הוא יצטרך לבקש צדקה. אין בטחון גמור שה' מיד ימלא חסרונו, וזה תוצאת הגלות. עד חומש זה מצוה. אם אדם נותן מעשר זה "מעשה הצדקה", זה טבע, אם נותן חומש זה כבר "עבודת הצדקה" – לעבור את הטבע שלו, את החובה שלו – אבל זה עדיין מוגבל. הבעל שם טוב כבר אמר שהכלל הזה תקף רק כאשר אצלך זה "המבזבז" – אם זה בזבוז כסף אצלך לתת למישהו יש אצלך גבול כי אתה עלול להעני. אבל אם אצלך זה לא בזבוז אז אצלך, כמו אצל צדיקים, החורבן לא חל ואתה נותן בשמחה (הר"ת של הר שפר חרדה מקהלות זה שמחה כנ"ל– בלי חרדה זה לא שמחה, רק שמה, או משה, אבל החרדה דווקא עושה את זה שמחה – אפילו משה צריך חרדה, חרדת קדש, כדי להיות בשמחה, והוא סוד "ויספו ענוים [בחינת משה] בהוי' שמחה [בסוד פחד יצחק]" כמבואר בסוף פרק בעבודת ה').

שוב, אם יש לאדם שמחה הוא יכול לעבור גם את החומש – זה נקרא "עבדו את הוי' בשמחה". "עבדו את הוי' ביראה" זה גם עבודה – לא רק "מעשה הצדקה" – אבל רק עד חומש. "עבדו את הוי' בשמחה" (בכל החמשה חומשים) זה בלי גבול. גם לזה צריך את המאמן. מה שעושה את המשבר זה שהעבודה לא מבוררת. כתוב "לפני שבר גאון" – גם זה מבואר בפרק בעבודת ה' – אין שבר בעולם שלא קדמה לו גאוה. "לפני שבר גאון" זה כלל גדול שבתורה. גאון ממעשה טוב שעשיתי זה סיפוק. זה כאילו שאני מאד שמח, אבל זה לא שמחה אמיתית. שמחה אמיתית זה "שמחו צדיקים בהוי'" – שמחה בהוי' לא בעצמי, שמחה במה שה' זכה אותי, שה' נתן לי את ההזדמנות לקיים מצוה שהיא רצונו יתברך, דבר שלא מגיע לי כלל וכלל. כל פרק בעבודת ה' זה "לא מגיע לי כלום", הכל זה מתנה מה', הכל זה הזדמנות לעשות צדקה. אם יש שמחה כזאת זה בלי גבול, ולעולם לא יביא לשבר. אם יש גאון בתוך ריבוי המעשה – גם ריבוי המעשה הטוב – זה יכול להביא לשבר.

עליות וירידות בתהליך התיקון

שאלה: האם אדם עובד ה' שה' הסיר לו את לב האבן ונתן לו לב בשר – האם אחר כך עלול ליפול שוב ללב אבן? נגיד שבן אדם עבד על נקודה מסוימת והגיע למצב שה' הסיר לו לב האבן, יש המתקה, לא מרגיש מה שהרגיש קודם, יש שמחה ופתיחות וכו' – האם הוא יכול ליפול בנקודה הזאת?

תשובה: בדיוק כמו שאמרנו קודם – הוא יכול ליפול אם יש לו בזה סיפוק עצמי. אם הגיע ללב בשר באמת לא יפול, אבל השאלה אם זה אמיתי – אולי עדיין יש בזה קצת גאוה. להגיע ללב בשר באמת זה צדיק של תניא, שהגיע לתיקון בפנים (ובאמת אפילו על הצדיק נאמר "שבע יפול צדיק וקם", אבל נפילתו אינה כנפילת כל אדם, הצדיק נופל לדרגת הבינוני, דרגת החינוך היסודי שקבל מקדמא דנא ונעשה אצלו טבע, כמבואר בהקדמה לחלק השני של ספר התניא הנקרא בשם "חינוך קטן", עיי"ש). בן אדם פשוט שואף לזה, ואנחנו כבר מתקרבים לימות המשיח שזה יהיה אצל כולנו, אז אפשר ללכת על זה. צריך עזרת ה', אבל גם להיות בינוני זה רק מה'. יש שני ביטויים בתניא – "הלואי בינוני" ו"כולי האי ואולי צדיק". זה שתי דרגות של אולי – "הלואי" זה גם אולי, אבל יותר תלוי בעבודת האדם, הרי מדת הבינוני היא "מדת כל אדם", אני עושה את שלי והלואי שה' יעזור שאשלוט במחשבותי בדבורי ובמעשי (שזה תכלית עבודת הבינוני). להפוך את הלב זה להיות צדיק ועל זה כתוב "כולי האי ואולי", "אולי אולי".

הסברנו קודם את הענין של "והיה מעשה הצדקה שלום", שזה להגיע למצב טוב שמרחף כל הזמן למעלה אבל מרגישים אותו רק מדי פעם. את מתארת מצב שהיה לאדם מחסום בנפש, ועבד על עצמו, והגיע למצב שמרגיש שזה נפתח – זה בדיוק תיאור מצב התפלה אצל הבינוני. זה מי שזכה ל"והיה מעשה הצדקה שלום" – זכה לרגע, או שעה מסוימת, להרגיש פתאום גילוי אלקות. אבל זה עובר, לא תמידי, וברגע שזה נופל הוא בסכנת נפילה.

שאלה: ואם הוא הגיע לדעת, שמבין פתאום משהו לעומק?

תשובה: בשביל זה לומדים תורה, כל יום את צריכה חויה כזאת, אבל לגבי מחר זה לא לדעת. זה לנסוע בדעת – אתמול לא ידעתי והיום אני מגלה משהו חדש, גיליתי את אמריקה, אבל מחר היבשת החדשה הופכת שוב למצרים.

שאלה: באותה נקודה?

תשובה: כן, כתוב "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", והבעל שם טוב מסביר שזה באותו טוב עצמו.

שאלה: בחלק הנקודה הזאת, אם הגיע למצב שקבל דעת אז הוא קבל כח, הכח הזה נשאר ולא הולך.

תשובה: נחזור לתניא, יש מושג רשימו, אדם התפלל – עשה את היומית שלו וקבל את היומית שלו – וכשהוא יוצא מזה זה עובר, אבל רישומו של הדבר נשאר. מה שאת מתארת זה הרשימו.

תסמיני חרדה פיזיים

שאלה: הרב דבר על חרדות שמקורן בדמיון. מה כשמגיעה מישהי שסובלת מהתקפי חרדה שלמראית עין לא קשורות לשום ענין, אלא התקפי חרדה פיזיים?

תשובה: אפילו בתניא מדבר על כך. שם הוא מדבר על עצבות, אבל זה אותו ענין. יש מצב שאדם עצוב בגלל סיבה ידועה, ויש שאדם בדפרסיה בלי שום סיבה במודעות שלו. אותו דבר ודאי קיים לגבי חרדה, שיש חרדות בלי שום הסבר. לפי הסוד זה יכול להיות גם טראומה שנשכחה ממנו, לכן צריך פסיכו-אנליזה או משהו כזה, השפעה של משפיע חסידי בלשון החסידות, ויכולים להיות משקעים גם מגלגולים קודמים. האריז"ל כדי לעזור לך להתגבר על משקעים מגלגולים קודמים היה מגלה את הגלגולים. לבעל שם טוב היתה שיטה אחרת, הוא רצה והצליח לשחרר אנשים מגלגולים קודמים כך שאפילו לא צריך לדעת מזה – שהחיים האלה זה דף חדש, ואפשר למחוק משקעי העבר. היום יגידו שטראומות מתחילות מהמצב העוברי – גם מי שלא מכיר בגלגולים – וזה דבר שודאי הילד או המבוגר לא זוכר ולא יודע מזה מאומה. הוא גם לא יודע המה שהיה בתקופה הראשונה של חייו, בתור תינוק. כל חרדה וכל פחד, ובכלל כל בעיה בחיים, זה אתגר להתגבר עליו – כך צריך להאמין. יש מאמר חז"ל שכל דור שבית המקדש לא נבנה בדורו כאילו נחרב בדורו. קשה לומר, אבל כל יום שאיני מתגבר על הבעיות שלי מהעבר אני יוצר אותן מחדש, נופל באותו פח. ודאי שהדברים הכי קיומיים זה דברים שהאדם לא יוכל להסביר למה זה כך. גם בדברים טובים, כמו אהבה, יש אהבה שתלויה בדבר – שאני יודע למה אני אוהב – ויש אהבה שאינה תלויה בדבר, שכל כך כוללת ומקיפה אותי עד שאיני יכול להצביע על סיבה. זו אהבה קיומית שאיני יכול להיות קיים בלעדיה – ברגע שזה הופך להיות קיומי זה נקרא שזה לא תלוי בכל דבר ואין לזה הסבר. גם חרדות, לכל מצב קיומי אין הסבר, אי אפשר להצביע על שום סיבה כי זה כללי לגמרי. אם לא התגברת על זה – גם עכשיו אתה כאילו מחדש את הבעיה.

שאלה: איך הבעל שם טוב היה עוזר להתחיל מחדש, בלי להתייחס לטראומות מהעבר?

תשובה: זה פרק בעבודת ה', כל התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה – שבירת הגאוה, בירור היאוש, המתקת החרדה.

משפיע לאיש ומשפיעה לאשה

שאלה: כמה פעמים אמרת שצריך מאמן. מי המאמנים שלנו בקורס? למצוא מאמן שגם יודע את התאוריה וגם באופן מעשי זה לא פשוט כל כך.

תשובה: את צודקת.

שאלה: אז באמת איך אפשר לממש את זה. באוניברסיטאות בחו"ל וגם בתיכון יש חונכים, אם הסטודנטים רוצים לעבוד איתם.

תשובה: זה אמור להיות הצוות כאן, רק שכעת בצוות יש יותר גברים מאשר נשים. אשה צריכה מאמנת. המלה בחסידות זה משפיע. הרבי מאד רצה שלכל אחד יהיה משפיע ולכל אחת משפיעה. על זה כתוב "עשה לך רב".

שאלה: הזכרת גם קבוצות. אולי אנחנו יכולים להתחלק, בעזרת הצוות, לקבוצות קטנות שיעבדו ביחד. למצוא משפיעה שמבינה את העבודה הזאת זה גם לא פשוט.

תשובה: אנחנו מתחילים, בונים את הדור החדש. בדור הבא יהיה חוסר בגברים, רק נשים...

צדקה – בגשמיות וברוחניות

שאלה: האם הצדקה שדברת עליה זה רק בכסף?

תשובה: הדגשתי כמה פעמים שזה בכל צורה של התמסרות מעשית לזולת. לא רק לשבת ולהצטרף למצוקה בבכי איתך – זה משהו לא יהודי – אלא לעשות משהו בפועל. מעשר וחומש זה הגדרה כספית, אבל אפשר להבין מזה איך זה מתיחס לכל צורה של צדקה ועזרה לזולת.

טכניקות – שייך לחלק ה'סגולות' (ועוד על היחס לשיטות זרות)

שאלה: רציתי לשאול, הרבה פעמים הרב מדבר על התפתחות המודעות. יש היום כיוון של התפתחות המודעות אצל הגוים, שמתפתחת בכיוון שונה לגמרי ממה שידענו עד כה מפרויד וכל השיטות שלו, ומתקרבת מאד לכיוון של היהדות. אני יכולה להגיד שאישית התקרבתי לחסידות בזכות השיטה הזו. יש להם ממש גישה והבנה של נפש האדם, בעיני, כאילו הבינו את הדברים בשפה שלהם כי אין להם את המושגים של היהדות, ומביאים זאת בשפה של האדם והעולם המודרני במעין תרגום של מושגים ביהדות. אפילו משפטים שמאד זהים למה שאנחנו לומדים ביהדות, בתורה, אבל בדרגה שלהם ובהשגות שלהם. ביחד עם הגישות האלו יש גם טכניקות, ובעולם היהדות הטכניקה לא קיימת – טכניקות שממש משחררות, ממש עבודה של שחרור של חרדות, של פחדים, של תסכולים, על ידי טכניקות מסוימות. הטכניקה ודאי קשורה לגישה עצמה, של המטפל והמטופל, אבל זה חכמה בפני עצמה – איך לעשות את הטכניקה בשביל לשחרר. אני רוצה גם לדעת מה הרב חושב על הטכניקות האלה, שאני אישית משתמשת בהם ורואה בהן הרבה הישגים.

תשובה: את הרחבת את מה שדובר קודם, שיש "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". כלומר, לקנות את זה כשם של שיטה שמישהו פיתח – ומתקרב ליהדות, עם כל דברי ההערכה שאמרת – זה לא. אפשר להוציא הרבה נקודות של אור ולגייר. אף על פי שאת רואה קשר בין מה שאמרו לבין יהדות זה עדיין צריך בירור, במדע מדויק הכל צריך להיות מדויק ולא בערך, וצריך נסוח מדויק. זה עבודה. לא שבאים לבטל שאין משהו ללמוד, אבל זה עבודה.

טכניקות זה כלול במה שאמרתי סגולות – לזה בדיוק רציתי לרמוז – וסגולות זה לא עבודה, זה לא העיקר. זה יכול להיות תרגיל גופני, או מליון דברים. אם אמרנו שיש טכניקה, שמי שבחרדה יצטרף למקהלה ויתחיל לשיר – שירים חסידיים טובים – זה ודאי סגולה מצוינת. יש סגולות של התורה. אם יש משהו שדורש קורס בפני עצמו זה תרפיה במוזיקה, אפילו תרפיה במחול – יש המון דברים שאפשר לעשות, דברים טובים אם יש בסיס יהודי וחסידי, אבל זה בחלק השני של העצה. אדם שיש לו חרדה, ותאמר שרק ילך כל יום חצי שעה זה יכול לעזור – לא צריך בשביל זה הרבה חכמה. זה גם יעזור גופנית – יוריד משקל, אם יש לו בעית לב זה יעזור לו – ויעזור גם נפשית. זה פחות מגילוי אמריקה. זה שיש כל מיני טכניקות זה יפה, זה נכון וטוב, זה עצות טובות. גם הרמב"ם מקדיש פרק שלם בחיבור לשמירת הבריאות ותזונה נכונה. כל מטפל צריך להיות גם תזונאי. יש המון דברים שקשורים למצב. אנחנו הוליסטים הרי, הכל קשור, אבל כל זה בצד של ה-צ של העץ, כאשר הטכניקה הכי טובה זה תרגיל שאדם מכניס את היד בתוך הכיס ואם הוציא שטר אחד מכניס את היד שוב לכיס ומוציא עוד שטר ונותן למישהו – זה הטכניקה הכי טובה.

אבל שוב, "חכמה בגוים תאמין ותורה בגוים אל תאמי"ן. זה שהעולם מתקרב לתורה זה סימן משיחי – לא רק בנפש, גם במדע – רואים המון התקדמות, זה עוד לא זה, אבל סימן טוב מאד של התקדמות לקראת המשיח. קודם כל שיבינו שהאור בא מהתורה, ואם רק את זה יבינו זה כבר גאולה.

חומש ויותר מחומש בהתמסרות לזולת (ולא בצדקה כספית)

שאלה: רציתי לשאול לגבי הכלל של צדקה, שהוא לא בכסף אלא בזמן שלנו, האם זה נכון שאפשר לתת כמה שיותר מזמננו? האם זה לא על חשבון הבית והילדים? האם יש גבולות?

תשובה: זה התרגום של שאלת החומש למשהו חוץ מהכסף. בזמן הגלות אם נותנים יותר מחומש זה יפגע בעצמי, לכן תקנו שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, אבל בזמן בית המקדש – במודעות משיחית – יש כל כך הרבה שמחה, שגם מתוך זה יהיה מספיק כח גם לזה וגם לזה. צריך לדעת כמה אני חי בגאולה או בתוך הגלות. אבל גם בגלות צריך יותר – הרבה יותר – ממה שבא לי. לגבי אשה בבית יש פרק בשכינה ביניהם, "ביתו זו אשתו", שכולו מוקדש לשאלה זו. אשה, בעלת בית, שמתמסרת לקבלת אורחים בבית שלה אבל זה יכול למוטט אותה – פיזית ונפשית – היכן הגבול. לא יודע אם למדתם עדיין, זה פרק "ביתו זו אשתו" בספר שכינה ביניהם.

תשעה באב – נקודת הדכאון של השנה

שאלה: הרב אמר שכל חג הוא בעצם אפשרות לתקן מחלה בנפש, או שבכל חג יש את השער הזה לריפוי. רציתי לשאול מה זה הסדק הזה, או החורבן שיש בתשעה באב, זמן מאד מיוחד – מצד אחד זמן של כאב מאד עמוק ומצד שני זמן של משיח.

תשובה: זו נקודת השפל של כל השנה. השפל בנפש זה נקודת הדכאון, הדפרסיה, המקסימלית של כל השנה. כולם צריכים לדעת, אבל זה עוד לא בספר, יש כאן מישהו מאנשי הצוות שבקיא בזה ובע"ה יעביר את זה בתכנית.

חרדה ותוקפנות

שאלה: אם עומד מולי בן אדם שאני מרגישה שהוא בחרדה אבל אני לא חושבת שהוא רואה בחרדה – התנהגותו לא חרדתית אלא תוקפנית – איך אני מצליחה לגעת בו?

תשובה: צריך להסביר לו שהסימן החיצוני של כל חרדה זה עצבנות. אם רואים אדם שהוא עצבני סימן שיש לו חרדה. אם הוא לא מודע למושג חרדה, עדיין אפשר להראות לו שהוא עצבני. גם תוקפנות זה עצבנות, אז צריך לנגוע בנקודה הזאת. להרגיע אותו, וקודם כל להעיר לו – שזה דבר שודאי יוכל לזהות בעצמו – ולעבוד על זה. אסור להיות עצבני, אסור להתעצבן, ומי שמתעצבן על מישהו סימן שהוא בחרדה שאותו אחד רודף אותו.

יחוד דרך החסידות – שעבדה ועובדת ותעבוד – זה דרך העבודה

שאלה: הרב דבר על ע-ץ, על עבודה וסגולה, ובעבודה שלי – במיוחד עם נשים – אני מרגישה שהסגולות תופסות מקום נרחב וכשאני מגיעה לעבודה יש בריחה המונית. השאלה היא איך מוצאים את האיזון, להביא את הנשים באמת לעבודה?

תשובה: צריך הרבה תעודות שבית הספר הזה עבד טוב, ואז יש כח לומר שרק ככה זה עובד. צריך להיות עם גב, והגב זה הבעל שם טוב והחסידות – יש פה דרך, וזה עבד ועובד ויעבוד, וצריך שיתוף פעולה. על מה שאת שואלת – בשביל זה היתה כל השיחה, בגלל שאנשים רק מחפשים סגולות. אף אחד לא מחפש עבודה, וזה בדיוק היחוד של המקום הזה. אם יש את העבודה אז יש סגולות מופלאות, מתוקות מדבש, אבל קודם כל צריכה להיות העבודה. בשביל זה הוקם המקום הזה, שהוא לא מקום של סגולות בלבד – שאז זה הופך להיות חיצוני – אלא מקום שקודם כל הוא עבודה. לכן הכי חשוב מהכל זה "פרק בעבודת ה'".

שאלה: האם סגולות יכולות לקרב לעבודה? יש איזה קשר?

תשובה: לתת צדקה זה סגולה, להזמין מישהו לשיעור תורה שבו לומדים אודות עבודה זה ודאי מקרב לעבודה.

תיקון עצמי ותיקון הזולת

שאלה: לפני שאנשים באים אני שואלת את עצמי – אני מרגישה בשלב כל כך ראשוני של עבודה. מתי אדם יכול להתחיל להשפיע על אחרים, כשיש לו עוד הרבה מזוודות שצריך לטפל בעצמו?

תשובה: אין מנוס, בד בבד. הבית בוער, הכל זה אס-או-אס. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". בשביל זה לומדים כאן. זה רצון טוב, "רחמנא לבא בעי" – בנקודה הזאת ה' מחפש את הלב. אף אחד מאתנו לא מושלם, וצריך לשמוע את הקריאה מבפנים – שקוראים לך לקום ולעזור למישהו. גם כשאת לא מושלמת, זו חובת קדש. זה לא שאת לא צריכה לעבוד על עצמך, אלא זה תוך כדי, בד בבד. יש כל מיני סיפורים, אפילו על צדיקים, שמישהו ספר לצדיק על בעיה – כמו גאוה – והצדיק הגיב ספונטאנית שאנחנו באותה בעיה, באותה סירה. זו גם תמונה יפה, שלפעמים המאמן הוא לא רק סמכות עילאית – את צריכה להיות אמיתית. לא שזו שיטה, כל הזמן לומר למטופל שאנחנו באותה בעיה, אבל מדי פעם לא להתבייש – כמו אצל דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני" – לחשוף את זה שגם לי יש בעיות. לכן מטפל-מטופל לא כל כך נשמע לנו, כי עושה רושם שמישהו טפיל ואני המטפל. לכן מחפשים לשון אחרת – יועץ, מלוה, מאמן – יש כמה אפשרויות. לכן פתחנו שהמלה הכי תורנית זה יועץ, ואצל חסידים זה נקרא משפיע.

אבחונים והגדרות רפואיות

שאלה: אפשר לבוא בתום לב, מתוך לימוד תורה, מתוך הלימוד שלנו פה, לאדם שפונה. האם יש צורך שמי שלא למד כן ישתלם ויכיר אבחנות של התורות האחרות?

תשובה: מי שעבר את זה – זה בהשגחה פרטית. מי שלא עבר – מקוים שזה יספיק כאן.

שאלה: וכל ההגדרות הכמעט רפואיות של בעיות נפשיות?

תשובה: הוא יכיר אותם כאן. את מצבי הנפש ודאי יכיר, אבל כדי שיהיה חכם בעיני הבריות ויכיר את המלים הלועזיות אפשר לרשום לו דף של מושגים. להכיר את המצבים ודאי יכיר – מבעיות נפש זה עבר לחגי ישראל, הכל זה חגיגה.

הלימוד מברר את האינטואיציה (ו"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש")

שאלה: לגבי הענין שנשים מתברכות בחכמת הלב – האם הלימוד שלנו לא יכול קצת לטשטש את המקום הזה ולפגוע בטבעיות שלו?

תשובה: זה "נחש ינחש" של יוסף הצדיק – זה לא אמור לטשטש את זה אלא לברר את זה. אני חוזר על דבר שאמרנו כמה פעמים: החוש הזה הוא קשר לתורה.

יש את הסיפור המפורסם של אדמו"ר הצמח-צדק, נכד אדמו"ר הזקן, היה צריך ללכת לאספת רבנים להגן על החינוך המסורתי אצל הצאר של אז (זה היה מסוכן, אפילו עצרו אותו כמה פעמים אז ואיימו על חייו). קצת לפני שהיה צריך לנסוע היו לו חששות, אז הוא הלך לקבר אמו – הרבנית דבורה-לאה (שמסרה את נפשה על החסידות, למי שמכיר את הסיפור), שמקובל שהיא בהיכל הבעל שם טוב בזכות מסירות נפשה – ועורר רחמים, וזכה לחזון שאמרה לו בשם הבעל שם טוב: אתה בקיא באותיות חומש תהלים ותניא, ומי שבקי בשלשת הספרים האלה ואדרבה הוא מפיל חתת אלהים על כל הסובבים (כמו שיעקב פחד אחרי מעשה שמעון ולוי, אבל – תוך כדי נסיעה, 'הרכבת נוסעת' – ה' הבטיח ועזר שתפול חתת אלקים על כל הגוים-הרודפים). חוץ מהמלה יראה, יש בחרדה-פחד שתי אותיות משותפות – חד (גם לשון חדוה, אם יש לנו טכניקה סגולית זה לנשום חדוה) – אבל עצם האות ח, היא גם חיים וגם פחד (חית, לשון פחד וחתת). הקשר בין פחד לחיים מתבטא בחיי יצחק (שרק בשמו, בין האבות והשבטים, יש ח), שחי יותר מכל האבות. ח היא גם עיקר השמחה, כפי שראינו ברמז של הר-שפר-חרדה-מקהלות (מבחינה לשונית האות השמחה ביותר היא ח – חה חה חה...). ח זה גם פחד, וגם חיים, וגם צחוק – הצחוק זה המעבר מפחד לחיים, "יראת הוי' לחיים". רצינו לומר שלא צריך להיות כמו הצ"צ, לדעת בעל פה הספרים האלה, אבל לימוד חת"ת כל יום זה מברר את חכמת הלב (והוא גם סגולה לחרדות, שכל החרדה תפול על האויב האמיתי, הרוחני בנפש והגשמי בחוץ, והאדם משתחרר מזה).

בהפשטה, בירור חכמת הלב שלך כאשה זה בחיבור עם התורה שאת לומדת. התורה זה מזון לנפש, והתורה צריכה להזין את הלב שלך כל הזמן. יש לך את החכמה, את הבסיס, הקרקע הפוריה זה חכמת הלב שלך. כדי להעשיר ולהזין ולהפרות את הקרקע הזאת צריך תורה. תורת החסידות והתורה שלומדים כאן – כמה שיותר תורה, יום יום, זה נותן את העצות. המצוות נקראות עיטין, כנ"ל, וכל העצות באות מהתורה. לכן גם אי אפשר לסמוך על עצות של פסיכולוג, גם עם כל הכוונות הטובות וכל הידע שבעולם, כמה שהוא חכם וטוב זה לא בא מהתורה, לא בא מעץ החיים.

שאלה: מה ההבדל בין הלימוד הזה כלימוד נשי ללימוד גברי?

תשובה: אשה לא צריכה ללמוד הרבה גמרא, מעבר למה שמתאים לה (לצורך קיום המצות שהיא חייבת בהן), אבל היא חייבת ללמוד הרבה חסידות – התורה שמביאה לקיום חובות הלבבות (שהן מצות מן התורה לכל גבר ואשה). חכמת הלב זה סוד, וצריך ללמוד הרבה סודות כל יום. ברור שמי שקשור לזולת, אז הסיעתא דשמיא זה שבאה לו איזה הברקה. אבל אסור לסמוך רק על זה שיש לי חוש לזה. זה יבוא מהחוש, אבל הדברים הנכונים והטובים באמת, היהודים והאלקיים, יבואו כאשר התורה תזין כל הזמן את הקרקע של הלב.

יעוץ שמעניק אמונה, הדרכה לתפלה

שאלה: בקשר למה שהרב הזכיר בהתחלה, על "דרך ארץ" שהיא דרך הליכה ל"עץ החיים", משמע שבהתחלה יש צורך קודם לבנות את נפש האדם. כיוענים, אין לנו תמיד את האנשים המאמינים מולנו, כאלה שבאים מתוך הבנה של אמונה, אלא אנשים באים מתוך הבנה פשוטה של החיים היום-יומיים, והקושי הוא איך להכניס את ממד האמונה. בעצם, אם קודם צריכים לבנות את ה"דרך ארץ", של הבנת החיים, בלי להכנס לממד האמונה והאלקות. כשמדברים אם אנשים שלא באים אלי בגלל שאני דתיה, אלא בגלל צורך בעזרה נפשית (ולא רוחנית), מתי מכניסים את האמונה?

תשובה: התפקיד לעזור במה שהאדם בא בשבילו, ואת שם בשביל לזרוע בנפשו גם אמונה בה'. יש כמה פירושים מה זה אמונה בה', וגם כמה פירושים מה זה "דרך ארץ". יש לנו מאמר שמן הראוי ללמוד כאן על ארבעה פירושי דרך ארץ, ואחד מהם זה תפלה. מישהו שלא מאמין ובא לטיפול, את צריכה להיות מספיק חכמה – ותהיה לך גם עזרה מבחוץ, ממחקרים של גוים – כדי לומר שתפלה עוזרת (גם תפלה על אחר). יש מחקרים שתפלה עוזרת, ואין יפה כתפלת החולה על עצמו. צריך לשאול את המטופלת – ניסית פעם לבקש עזרה מבורא העולם? פנית לעזרה ממקור נעלם? פעם נתת ללב שלך לצעוק, לבכות, ולא סתם לבכות אלא למישהו? לבכות לאבא טוב. אם את לא מסוגלת לדבר כך עם האדם – לא הצלחת. זה דרך ארץ. "עץ חיים" זה תורה, ואחד הפירושים של "דרך ארץ" זה תפלה. מצוין לסיים עם זה – זה עמוד העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה", והוא עמוד ששייך בעיקר לנשים. בבית גבר ואשה זה תורה ותפלה. "דרך ארץ קדמה לתורה" זה שקודם התפלה, שזה עיקר עבודת האשה. זה גם נקרא "לב בשר" – לב בשר זה היכולת להתפלל (תוך כדי הרגשה פנימית שמיד שפונים לה' בתפלה בלב אמת, מיד באה בשורה מן השמים "שמעתי כי חנון אני" ו"סלחתי כדברך"). לב אבן זה מי שהוא סתום, שלא יכול להתפלל, שלא נפתח לתפלה. עיקר הפירוש של לב בשר זה פתיחות ספונטאנית, שיש לי למי לצעוק – אוטומטית – בעת צרה. זה דרך ארץ, היסוד איך להגיע להמתקה.