ב. עבודה וצדקה – עבודת נפש וסגולות אמיתיות

נאמר עוד דבר חשוב לגבי עץ, השרש של עצה:

בסיס הטיפול – עבודה קשה ושמחה

הספר, אולי הכי חשוב בספרים שלנו, שכעת שאלתי כאן אם עברתם עליו, זה "פרק בעבודת ה'" (בתוך הספר לב לדעת). זה ספר שכשמו כן הוא, מנסה לתאר מה זה עבודה. יהודי צריך להיות עובד. גם כשה' שם את אדם וחוה בגן עדן מקדם המלה הזאת מפורשת – הוא שם אותם שם "לעבדה ולשמרה". יש פתגם שלא מהתורה, מהתקופה של תחלת שיבת ציון בדורות האחרונים, "העבודה היא חיינו". זה פתגם שביסודו מאד נכון – השאלה היא איך האדם מבין את מושג העבודה, אבל זה ש"העבודה היא חיינו" זה נכון מאד, ואם יש פתח להגיע לעץ החיים זה דרך עבודה, "דרך ארץ" שקדמה לתורה. האדם לא מושלם, הוא לא בסדר. יש רמז שההשגה הראשונה של המשיח היא "אני לא בסדר" (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – זה ודאי הבסיס, הבסיס של השפלות האמיתית בנפש, של מה שכתוב שם ב"פרק בעבודת ה'". אז צריך עבודה. עבודה היינו יגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שכתוב בתניא, אבל בשביל זה צריך גם כללים והוראות מה עושים. עבודה זה לא משהו על-שכלי אלא משהו שכלי – צריך שהשכל יעבוד חזק, יכוון וישלוט על התאוות החיצוניות, הרצונות הלא מבוררים של הלב. צריך לעבוד. יש מי שבא לפסיכולוג ורוצה פתרון קל, אז הדבר הראשון שאין פתרון קל – יש עבודה, והעבודה היא קשה. עם עבודה אתה יכול לחסוך – במקרים קשים יותר – גם תרופות וכו'. לא צריך להגיע לכדורי הרגעה וכדורים יותר קשים – יש עבודה, עבודת ה', עבודת נפש, שהיא באמת קשה אבל ביחד עם זה גם שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה".

סגולות – כדורים רוחניים

העבודה זה ה-ע של השרש עץ. אבל אנשים מחפשים עוד דבר – אנחנו "עם סגולה" ומחפשים סגולות. סגולה זה דבר שלא מובן למה הוא עובד. כל אחד רוצה את זה, כי יחסית זה דברים קלים – תקרא כמה פרקי תהלים, תעשה משהו, ותרגיש יותר טוב. זה כדור, אבל כדור רוחני. בתורה, כמו שכתוב בתניא (בכל חלק האחרון, שהוא יותר מחצי הספר, אגרת הקדש), הסגולה לכל דבר טוב שבעולם זה צדקה. "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" ו"חטאך בצדקה פרוק" – אם יש לאדם חטא, וכל הבעיות זה בגלל חטאים (מהחטא הראשון, חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע כנ"ל, שאנו יורשיו), אפשר לפתור הכל בנתינת הרבה צדקה. צדקה זה לא רק בממון, אלא גם בגוף וכו' – התמסרות לזולת לעזור לו. עד כדי כך שאפשר לומר בבטחה גמורה – וכך הוא מבטיח – שאם אדם היה עושה צדקה מעל ומעבר ליכולתו, עושה צדקה באמת, היה חי חיים הכי טובים, בלי שום בעיות, לא בגשמיות ולא ברוחניות. חוץ מזה שצדקה היא מצוה, היא גם הסגולה הכללית ביותר שיש בתורה. הצדקה זה ה-ץ של שרש עץ. נפתח עם הרמז הזה, שעצה שלמה – שכוללת בעצם שני עמודי תווך, באיזון נכון – זה שצריך עבודת נפש, שזה שפלות ובטול (כמו שכתוב שם, ונאריך בזה עוד קצת), וצריך התמסרות לזולת מעל ומעבר לטבע הטוב שלך.

 "מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה"

נביא עוד מהתניא: חז"ל אומרים שלכל יהודי שיש שלש מדות טובות – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. היות שיהודי הוא רחמן רוצה לעזור למי שבמצוקה, להושיט לו יד ולעזור לו בכל מה שיכול. לטבע הזה קוראים "מעשה הצדקה", כפי שמסביר בתניא על הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם". זה פסוק מאד חשוב, שאפילו כסגולה וענין יפה – כשמחנכים ילדים קטנים לתת צדקה בקופה יש כמה פסוקים ומאחז"ל שכדי להרגיל את הילד לומר כששם את הכסף בקופה, וזה אחד מהם, אולי החשוב שבהם. זה לא רק לילדים טובים, אלא לכל אחד. זה ממש מופלא הפסוק הזה. קודם כל, בביטוי "עבודת הצדקה" יש חיבור של עבודה-צדקה עליו דברנו. מה ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה"? בעל התניא מסביר ש"מעשה הצדקה" זה מה שהאדם עושה צדקה מתוך טבעו היהודי הטוב – רואה מישהו במצוקה ולבו מחייב אותו לעזור. זה פועל "שלום", אבל עוד לא "השקט ובטח". אם היה כתוב רק "שלום" הייתי אומר שזה שלמות וכולל הכל, אבל אם יש השוואה בין "מעשה הצדקה שלום" ל"עבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", וברור מסגנון הפסוק ש"עבודת הצדקה" זה באין ערוך יותר, אז מובן ש"השקט ובטח" זה יותר מ"שלום". צריך להבין מה זה.

"השקט ובטח עד עולם"

הוא מסביר שכמו ש"מעשה הצדקה" זה הטבע של היהודי, כך גם ה"שלום" זה להרגיש טוב בזמנים טובים, אבל לא מובטח שתרגיש טוב כל הזמן (זה לא המילים שלו, אבל זה ההסבר במלים פשוטות). כשיהודי מרגיש טוב, עומד בתפלה ומרגיש תקשורת עם בורא עולם, לזה קוראים גילוי אלקות – זה שיהודי מרגיש טוב, שמרגיש ביחד עם ה' ויכול לדבר איתו, הוא אבא טוב. אבל אחרי שהוא גומר את התפלה, יוצא לעבודה ולרחוב, פוגש כל מיני מקרים ועובר תהליכים בחייו – לא מובטח שירגיש טוב. השלום ישאר ברוחניות, מחכה לך, אבל לא בטוח שיכנס לחיי היום-יום שלך. זה אם עשית צדקה לפי הטבע הטוב שלך. אבל אם תעשה מאמץ עילאי, מעל ומעבר לטבע הראשוני שלך, זה כבר נקרא "עבודה". עבודה זה לעבור הטבע (תיכף נסביר יותר). יש טבע, וגם טבע טוב, אבל ה' ברא את האדם בעולם הזה, וגם נתן לו טבע טוב, מתוך רצון שיעבור את הטבע – להיות יותר טוב מטוב (יש ביטוי באידיש, 'אם טוב זה טוב, יותר טוב זה לא יותר טוב?!' יש טוב ויש יותר טוב, טוב מאד). להגיע ליותר טוב מטוב זה דורש עבודה בנפש. עבודת הצדקה זה לתת הרבה הרבה יותר, גם מהמטען הרוחני שלך וגם מהכסף שבכיס שלך, הרבה מעל ומעבר למה שהרחמנות הטבעית שלך מחייבת אותך. אם האדם כך יתרגל לעבודת הצדקה, "הרגל נעשה טבע", "טבע שני" – "מעשה הצדקה" זה גם טוב, אבל אם האדם יכנס לשוונג של עבודה, "העבודה היא חיינו" – אז התורה מבטיחה "השקט ובטח עד עולם", שתהיה ברגיעה ושקט נפשית לעולם.

"מרגוע לנפשו" על ידי עבודה וצדקה

בהקדמת התניא כותב שכל הספר זה כדי למצוא "מרגוע לנפשו". כל הספר הוא "עצות טובות לתחלואי הנפש" (זה הביטוי של הרבי הריי"ץ על התניא), ואדם שרפא את עצמו הוא רגוע. לכן כתוב שם הלשון שזה הכל בשביל למצוא מרגוע לנפשו. "מרגוע לנפשו" זה "השקט ובטח עד עולם" (לפי המשך לשון בעל התניא בהקדמת ספרו: "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו", יש כאן מרגוע ועצה נכונה ובטחון, ודוק), וזה אך ורק על ידי השילוב של עבודה וצדקה, "עבודת הצדקה". כאן אומר שהעבודה זה רק ענין אחד, לעבור את הטבע בעניני צדקה, אבל אנחנו אמרנו שני דברים שונים – שעבודה זה עבודת נפש, שפלות ובטול, וצדקה זה סגולה, באופן יחסי.

עצות עץ החיים מוליכות קדימה, לחרוג מהטבע הרגיל

המכנה המשותף הוא שעל ידי העצה הטובה האדם זוכה ללכת, להכנס לגן עדן מקדם, לחזור למקום שה' התכוון שהוא יחיה שם, ולהתקדם ולהגיע אל עץ החיים. יהודי נקרא מהלך – "ונתתי לכם מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים בשמים הם עומדים – אם לא סטטיים לגמרי, הם כל הזמן ב"רצוא ושוב", עולים ויורדים, נראים כמתקדמים אבל מיד נסוגים לאחור, הם לא מתקדמים באמת – ויהודי באמת הולך, מתקדם לאיזה יעד (לא רק כאילו מתקדם ואחר כך נסוג). ההליכה של היהודי היא דווקא "דרך עץ החיים" (ר"ת דעה, ליהודי יש דעה שלמה, דעה ישרה של "דרך ארץ קדמה לתורה". שאר אותיות "דרך עץ החיים" עולות בגימטריא חשמל, המלה הסודית הרומזת לשלמות עבודת השי"ת – חש-מל-מל, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה), להגיע לעץ החיים, והסוף כבר נמצא במובן מסוים בהתחלה, שהעצות – הדרך ארץ – הם כבר בהשראת עץ החיים, עצות תורניות (כל תריג מצות התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה", נקראו "תריג עיטין", תריג עצות, בלשון ספר הזהר הקדוש), ולא עצות של עץ הדעת, שלא מקדמות את האדם, לא עושות אותו מהלך באמת. ללכת זה מקביל בדיוק למושג עבודה – לעבור את הטבע, כשהביטוי העיקרי של זה הוא לעבור את הטבע שלך במתן צדקה, ברוחניות ובגשמיות. זה גם צריך להיות המניע הכי פשוט של כל מי שבא להשתתף כאן בלימוד הזה – אלו אנשים שרוצים לעזור לזולת. יכולות להיות כוונות אחרות לבחירת מקצוע ועבודה בחיים, אבל מי שרוצה להיות רופא – רופא גוף או רופא נפש – זה חייב לבוא ממקום שבאמת באמת כואב לו הכאב של הזולת, והוא רוצה לעזור לזולת. אז הוא עצמו צריך לעבוד קשה, להיות מהלך בענין של המתן צדקה.