שבירת הגאוה, בירור היאוש, המתקת הפחד

אם צריך את כולם – צריך גם חרדה. צריך גם לעבור את החרדה, אבל רואים שזה בחינת יצחק אבינו, שלע"ל הוא העיקר – "כי אתה אבינו". איך נסביר זאת בקיצור? אם למדתן באמת את "פרק בעבודת ה'", ולכל אחת יש את הספר, אפשר להסתכל בביאור ט. מבואר שבסופו של דבר יסוד העבודה זה שלשה דברים: שבירת הגאוה, בירור היאוש, המתקת הפחד. זה לא המקום לומר זאת באריכות – צריך לשבור את הגאוה, כלומר לבטל את הישות, ואחר כך לברר את היאוש, כלומר להוציא את האין הטוב מתוך האין הרע. לא יודע אם בלמודים ספרו שאחד מספרי המוסר הראשונים החשובים ביותר נקרא "מבחר הפנינים", שם הוא מקדיש שער לכל מדה טובה ואחד הפרקים נקרא "שער היאוש", כלומר שהיאוש הוא ברשימת המדות הטובות שכל אחד צריך לשאוף אליהן. יש שער האהבה, שער הענוה, שער החסד, כל המדות הטובות, ואחד מהם זה שער היאוש. איך הוא מסביר את זה? שצריך להתייאש מהדמיון שהעולם הזה שייך לי או שבכלל משהו שייך לי או מגיע לי. זה גם סוג של מיצר – מצרים זה מיצר – ויש מיצר בנפש של הרבה תובענות, של מגיע לי, של רכושנות (שזה שלי, ולא שלך), שמוליד קנאה וכל שאר המדות. כשהאדם יוצא ממצרים הוא מתייאש – זה נקרא יאוש טוב. זה דוגמה של בירור היאוש. בדרך כלל יאוש זה דבר רע מאד, אבל זה לא כמו גאוה – גאוה צריך לשבור. גם כששוברים אפשר בעדינות, זה נקרא לפרק, אבל צריך לפרק את הגאוה, ואת האין לברר. על בירור האין כתוב "בכל עצב יהיה מותר" – עצבות זה דיפרסיה, דכאון בנפש. הדבר השלישי זה המתקת הפחד, ובזכות ה"חרדה" בפרשת שבוע מדברים על התכלית – תכלית כל התהליך זה המתקת החרדה. [ורמז: שבירת הגאוה ברור היאוש המתקת הפחד = 52 בריבוע. גאוה יאוש פחד = משיח בן דוד (= חיות וכו')].

הכנעה – לא לפחד משום דבר חוץ מה'

מה שמוסבר שם בביאור – קצר יחסית – ששלשת הדברים הכלליים זה הכנעה-הבדלה-המתקה, ובפרט בהמתקת הפחד יש הכנעה-הבדלה-המתקה שלו. ובקיצור: הכנעת הפחד זה להכניע ולבטל את כל היראות החיצוניות, כל הפחדים החיצוניים והחרדות הלא טובות, שעל זה אמר אביו של הבעל שם טוב בצוואה לבנו לפני הסתלקותו 'שרוליק, אל תפחד משום דבר בעולם'. קודם כל, כל החרדות זה הדמיון, והמלוה/המטפל צריך להסביר זאת. פרנויה זה סוג של כח המדמה. זה דמיון פרוע לגמרי, דמיון שאין לו בסיס במציאות – אלא רק באיזה זכרון של טראומה כמו שאמרנו קודם. כאילו מצרים רודף אחרי עכשו, ובדרך כלל זה דמיוני לחלוטין (במציאות דאז באמת מצרים רדף, אבל הרשימו שהטראומה דאז משאיר בנפש הוא כאילו מצרים רודף גם עכשו). לא שאין רדיפות באמת (כנ"ל, שבמציאות דאז באמת מצרים רדף) – וגם על רדיפות באמת צריך להתגבר, ולהשתחרר ולא לפחד מהן (מתוך הידיעה ש"הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" והציווי שבא בעקבות ידיעה זו "דבר אל בני ישראל ויסעו" – "בעתיקא תליא מילתא") – אבל תשעים ותשע אחוז מחרדות הרדיפה זה דמיוני. אז הדבר הראשון זה לבטל את כל הפחדים והחרדות – שיהודי לא מפחד משום דבר בעולם.

הבדלה – פחד מניתוק האהבה

אבל יש פסוק "אשרי אדם מפחד תמיד", סימן שיש איזה פחד טוב. זה גם יראת ה' כפשוטה (או יראה תתאה, יראת המלכות של ה', או יראה עילאה, יראת הרוממות ויראת בושת), אבל כולל עוד כמה גוונים, כמו פחד מניתוק קשר אהבה לה', באשמת האדם, שהוא ענין יראת חטא, שעל ידי החטא האדם עלול לגרום לניתוק חבלי עבותות אהבה בינו לבין ה', בינו לבין חבירו, בינו לבין בן/בת זוג שלו. אצל תלמיד חכם, כתוב בגמרא, יש פחד לא לשכוח את הלימוד על ידי הזנחה. הפחד מלווה בתפלה, כמו בדוגמה האחרונה – רק ה' יכול לשמור על הזכרון שלי. הזכרון הוא לא רכוש פרטי שלי בכלל, זה רק חסד ה'. כל זה הוא הבדלה – שיש פחדים שליליים ויש פחדים חיוביים. אבל זה עוד לא המתקה – זיהוי נקודה חיובית מתוך רוב שלילי זה הבדלה בכל מקום, זה הבירור.

המתקה – "פחד יצחק"

בסוף זה עצם ההמתקה של ההמתקה, "פחד יצחק", שהפחד הופך לצחוק. שכאשר מסתכלים אחורה – אחרי שכבר הגיעו ליעד, לארץ טובה ורחבה, לארץ המובטחת – רואים שכל העולם הזה, שכולו היה חויה ממושכת של חרדה, הופך להיות מקור של צחוק, "צחוק אחד גדול" לעולם ועד, יחד עם השקט ובטח עד עולם. על זה כתוב "פחד יצחק" – שהפחד מה' זה מקור של צחוק. כשצדיק מגיע לעולם הזה הוא גם צוחק על כולם – צוחק על כל הרודפים אותו, גם באמת, ולא רק בדמיון. לא רק שלא מפחד מהם, אלא גם צוחק עליהם, כי הוא במקום אחר לגמרי – הוא כבר בעולם הבא בעולם הזה (סוד חיי האבות "כימי השמים על הארץ"). זה כתוב בפירוש בגמרא, שצדיק גמור יכול להתגרות ביצר הרע ולצחוק על כל הכחות השליליים שקיימים בעולם. זה יעד של צדיקים. בדרך כלל מסתפקים רק ב"הלואי בינוני" של התניא, אבל צריכים לדעת מהיעד. אם אדם הולך קדימה לקראת יעד הוא צריך משהו, תמונה כל שהיא, מה היעד – היעד זה "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (שזה עץ – עץ החיים).

סיכום השיעור

עד כאן עשינו איזה מהלך, ורק נחזור על הנקודות: פתחנו עם "פלא יועץ". נדגיש עוד הפעם, האדם העוזר לזולת צריך לדעת שהיסוד והבסיס זה עבודה בכח עצמו, והוא כאן רק לאמן (המלה מאמן טובה מאד, כי היא משרש אמונה, כמו שמשה רבינו הוא "רעיא מהימנא" – רועה ומפרנס את האמונה בנפש, מאמן). יחד עם זה, ככל שהעוזר/ת קשור/ה לתורה יש גם את היפי והמתיקות של כל מיני דברים סגולתיים שמתחדשים באופן פלאי בכל יום מתוך הקשרים שכולם בהשגחה פרטית, מתוך ניחושים טובים (זה חוש שצריך הרבה הרבה עבודה פנימית לפתח אותו נכון). שני הדברים הללו יחד יוצרים איזון. האיזון הנכון, כדי שזה לא יעשה רושם מוטעה, שהסגולה היא העיקר, חייב שמירה – חייבים לשמור על זה שהעיקר זה עבודה, ה-ע של עץ החיים, אבל יחד עם זה יש סגולות, כאשר הסגולה של כל הסגולות זה צדקה. לכן, על היועץ לעזור לאדם למצוא איך הוא יכול לעשות יותר צדקה, בגשמיות וברוחניות. שאם תעבור את עצמך, תעשה יותר ממה שאתה יכול בצדקה, אז בטוח – ה' מבטיח, התורה מבטיחה – שתרגיש טוב. קודם כל – תצא מעצמך. אדם מחפש את עצמו, אבל בשביל זה קודם כל צריך לצאת מעצמו. כך נדרש "צאינה וראינה" (פסוק השייך בפרט לנשים) שצריך קודם "צא אני" ואז "וראה אין", אז רואים אלקות (כך פירש אדמו"ר הזקן). צריך לצאת מהמצרים של האני, ואז רואים אני שלא שיערתי, שאני רק יודע שאני זה לא אני, אני לא מבסוט מהאני הזה, ואז יש מב מסעות – דרך הר שפר וחרדה ומקהלות – עד שמגיעים לארץ ישראל (בשמחה).