חרדה ותוקפנות

שאלה: אם עומד מולי בן אדם שאני מרגישה שהוא בחרדה אבל אני לא חושבת שהוא רואה בחרדה – התנהגותו לא חרדתית אלא תוקפנית – איך אני מצליחה לגעת בו?

תשובה: צריך להסביר לו שהסימן החיצוני של כל חרדה זה עצבנות. אם רואים אדם שהוא עצבני סימן שיש לו חרדה. אם הוא לא מודע למושג חרדה, עדיין אפשר להראות לו שהוא עצבני. גם תוקפנות זה עצבנות, אז צריך לנגוע בנקודה הזאת. להרגיע אותו, וקודם כל להעיר לו – שזה דבר שודאי יוכל לזהות בעצמו – ולעבוד על זה. אסור להיות עצבני, אסור להתעצבן, ומי שמתעצבן על מישהו סימן שהוא בחרדה שאותו אחד רודף אותו.

יחוד דרך החסידות – שעבדה ועובדת ותעבוד – זה דרך העבודה

שאלה: הרב דבר על ע-ץ, על עבודה וסגולה, ובעבודה שלי – במיוחד עם נשים – אני מרגישה שהסגולות תופסות מקום נרחב וכשאני מגיעה לעבודה יש בריחה המונית. השאלה היא איך מוצאים את האיזון, להביא את הנשים באמת לעבודה?

תשובה: צריך הרבה תעודות שבית הספר הזה עבד טוב, ואז יש כח לומר שרק ככה זה עובד. צריך להיות עם גב, והגב זה הבעל שם טוב והחסידות – יש פה דרך, וזה עבד ועובד ויעבוד, וצריך שיתוף פעולה. על מה שאת שואלת – בשביל זה היתה כל השיחה, בגלל שאנשים רק מחפשים סגולות. אף אחד לא מחפש עבודה, וזה בדיוק היחוד של המקום הזה. אם יש את העבודה אז יש סגולות מופלאות, מתוקות מדבש, אבל קודם כל צריכה להיות העבודה. בשביל זה הוקם המקום הזה, שהוא לא מקום של סגולות בלבד – שאז זה הופך להיות חיצוני – אלא מקום שקודם כל הוא עבודה. לכן הכי חשוב מהכל זה "פרק בעבודת ה'".

שאלה: האם סגולות יכולות לקרב לעבודה? יש איזה קשר?

תשובה: לתת צדקה זה סגולה, להזמין מישהו לשיעור תורה שבו לומדים אודות עבודה זה ודאי מקרב לעבודה.

תיקון עצמי ותיקון הזולת

שאלה: לפני שאנשים באים אני שואלת את עצמי – אני מרגישה בשלב כל כך ראשוני של עבודה. מתי אדם יכול להתחיל להשפיע על אחרים, כשיש לו עוד הרבה מזוודות שצריך לטפל בעצמו?

תשובה: אין מנוס, בד בבד. הבית בוער, הכל זה אס-או-אס. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". בשביל זה לומדים כאן. זה רצון טוב, "רחמנא לבא בעי" – בנקודה הזאת ה' מחפש את הלב. אף אחד מאתנו לא מושלם, וצריך לשמוע את הקריאה מבפנים – שקוראים לך לקום ולעזור למישהו. גם כשאת לא מושלמת, זו חובת קדש. זה לא שאת לא צריכה לעבוד על עצמך, אלא זה תוך כדי, בד בבד. יש כל מיני סיפורים, אפילו על צדיקים, שמישהו ספר לצדיק על בעיה – כמו גאוה – והצדיק הגיב ספונטאנית שאנחנו באותה בעיה, באותה סירה. זו גם תמונה יפה, שלפעמים המאמן הוא לא רק סמכות עילאית – את צריכה להיות אמיתית. לא שזו שיטה, כל הזמן לומר למטופל שאנחנו באותה בעיה, אבל מדי פעם לא להתבייש – כמו אצל דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני" – לחשוף את זה שגם לי יש בעיות. לכן מטפל-מטופל לא כל כך נשמע לנו, כי עושה רושם שמישהו טפיל ואני המטפל. לכן מחפשים לשון אחרת – יועץ, מלוה, מאמן – יש כמה אפשרויות. לכן פתחנו שהמלה הכי תורנית זה יועץ, ואצל חסידים זה נקרא משפיע.

אבחונים והגדרות רפואיות

שאלה: אפשר לבוא בתום לב, מתוך לימוד תורה, מתוך הלימוד שלנו פה, לאדם שפונה. האם יש צורך שמי שלא למד כן ישתלם ויכיר אבחנות של התורות האחרות?

תשובה: מי שעבר את זה – זה בהשגחה פרטית. מי שלא עבר – מקוים שזה יספיק כאן.

שאלה: וכל ההגדרות הכמעט רפואיות של בעיות נפשיות?

תשובה: הוא יכיר אותם כאן. את מצבי הנפש ודאי יכיר, אבל כדי שיהיה חכם בעיני הבריות ויכיר את המלים הלועזיות אפשר לרשום לו דף של מושגים. להכיר את המצבים ודאי יכיר – מבעיות נפש זה עבר לחגי ישראל, הכל זה חגיגה.

הלימוד מברר את האינטואיציה (ו"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש")

שאלה: לגבי הענין שנשים מתברכות בחכמת הלב – האם הלימוד שלנו לא יכול קצת לטשטש את המקום הזה ולפגוע בטבעיות שלו?

תשובה: זה "נחש ינחש" של יוסף הצדיק – זה לא אמור לטשטש את זה אלא לברר את זה. אני חוזר על דבר שאמרנו כמה פעמים: החוש הזה הוא קשר לתורה.

יש את הסיפור המפורסם של אדמו"ר הצמח-צדק, נכד אדמו"ר הזקן, היה צריך ללכת לאספת רבנים להגן על החינוך המסורתי אצל הצאר של אז (זה היה מסוכן, אפילו עצרו אותו כמה פעמים אז ואיימו על חייו). קצת לפני שהיה צריך לנסוע היו לו חששות, אז הוא הלך לקבר אמו – הרבנית דבורה-לאה (שמסרה את נפשה על החסידות, למי שמכיר את הסיפור), שמקובל שהיא בהיכל הבעל שם טוב בזכות מסירות נפשה – ועורר רחמים, וזכה לחזון שאמרה לו בשם הבעל שם טוב: אתה בקיא באותיות חומש תהלים ותניא, ומי שבקי בשלשת הספרים האלה ואדרבה הוא מפיל חתת אלהים על כל הסובבים (כמו שיעקב פחד אחרי מעשה שמעון ולוי, אבל – תוך כדי נסיעה, 'הרכבת נוסעת' – ה' הבטיח ועזר שתפול חתת אלקים על כל הגוים-הרודפים). חוץ מהמלה יראה, יש בחרדה-פחד שתי אותיות משותפות – חד (גם לשון חדוה, אם יש לנו טכניקה סגולית זה לנשום חדוה) – אבל עצם האות ח, היא גם חיים וגם פחד (חית, לשון פחד וחתת). הקשר בין פחד לחיים מתבטא בחיי יצחק (שרק בשמו, בין האבות והשבטים, יש ח), שחי יותר מכל האבות. ח היא גם עיקר השמחה, כפי שראינו ברמז של הר-שפר-חרדה-מקהלות (מבחינה לשונית האות השמחה ביותר היא ח – חה חה חה...). ח זה גם פחד, וגם חיים, וגם צחוק – הצחוק זה המעבר מפחד לחיים, "יראת הוי' לחיים". רצינו לומר שלא צריך להיות כמו הצ"צ, לדעת בעל פה הספרים האלה, אבל לימוד חת"ת כל יום זה מברר את חכמת הלב (והוא גם סגולה לחרדות, שכל החרדה תפול על האויב האמיתי, הרוחני בנפש והגשמי בחוץ, והאדם משתחרר מזה).

בהפשטה, בירור חכמת הלב שלך כאשה זה בחיבור עם התורה שאת לומדת. התורה זה מזון לנפש, והתורה צריכה להזין את הלב שלך כל הזמן. יש לך את החכמה, את הבסיס, הקרקע הפוריה זה חכמת הלב שלך. כדי להעשיר ולהזין ולהפרות את הקרקע הזאת צריך תורה. תורת החסידות והתורה שלומדים כאן – כמה שיותר תורה, יום יום, זה נותן את העצות. המצוות נקראות עיטין, כנ"ל, וכל העצות באות מהתורה. לכן גם אי אפשר לסמוך על עצות של פסיכולוג, גם עם כל הכוונות הטובות וכל הידע שבעולם, כמה שהוא חכם וטוב זה לא בא מהתורה, לא בא מעץ החיים.

שאלה: מה ההבדל בין הלימוד הזה כלימוד נשי ללימוד גברי?

תשובה: אשה לא צריכה ללמוד הרבה גמרא, מעבר למה שמתאים לה (לצורך קיום המצות שהיא חייבת בהן), אבל היא חייבת ללמוד הרבה חסידות – התורה שמביאה לקיום חובות הלבבות (שהן מצות מן התורה לכל גבר ואשה). חכמת הלב זה סוד, וצריך ללמוד הרבה סודות כל יום. ברור שמי שקשור לזולת, אז הסיעתא דשמיא זה שבאה לו איזה הברקה. אבל אסור לסמוך רק על זה שיש לי חוש לזה. זה יבוא מהחוש, אבל הדברים הנכונים והטובים באמת, היהודים והאלקיים, יבואו כאשר התורה תזין כל הזמן את הקרקע של הלב.

יעוץ שמעניק אמונה, הדרכה לתפלה

שאלה: בקשר למה שהרב הזכיר בהתחלה, על "דרך ארץ" שהיא דרך הליכה ל"עץ החיים", משמע שבהתחלה יש צורך קודם לבנות את נפש האדם. כיוענים, אין לנו תמיד את האנשים המאמינים מולנו, כאלה שבאים מתוך הבנה של אמונה, אלא אנשים באים מתוך הבנה פשוטה של החיים היום-יומיים, והקושי הוא איך להכניס את ממד האמונה. בעצם, אם קודם צריכים לבנות את ה"דרך ארץ", של הבנת החיים, בלי להכנס לממד האמונה והאלקות. כשמדברים אם אנשים שלא באים אלי בגלל שאני דתיה, אלא בגלל צורך בעזרה נפשית (ולא רוחנית), מתי מכניסים את האמונה?

תשובה: התפקיד לעזור במה שהאדם בא בשבילו, ואת שם בשביל לזרוע בנפשו גם אמונה בה'. יש כמה פירושים מה זה אמונה בה', וגם כמה פירושים מה זה "דרך ארץ". יש לנו מאמר שמן הראוי ללמוד כאן על ארבעה פירושי דרך ארץ, ואחד מהם זה תפלה. מישהו שלא מאמין ובא לטיפול, את צריכה להיות מספיק חכמה – ותהיה לך גם עזרה מבחוץ, ממחקרים של גוים – כדי לומר שתפלה עוזרת (גם תפלה על אחר). יש מחקרים שתפלה עוזרת, ואין יפה כתפלת החולה על עצמו. צריך לשאול את המטופלת – ניסית פעם לבקש עזרה מבורא העולם? פנית לעזרה ממקור נעלם? פעם נתת ללב שלך לצעוק, לבכות, ולא סתם לבכות אלא למישהו? לבכות לאבא טוב. אם את לא מסוגלת לדבר כך עם האדם – לא הצלחת. זה דרך ארץ. "עץ חיים" זה תורה, ואחד הפירושים של "דרך ארץ" זה תפלה. מצוין לסיים עם זה – זה עמוד העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה", והוא עמוד ששייך בעיקר לנשים. בבית גבר ואשה זה תורה ותפלה. "דרך ארץ קדמה לתורה" זה שקודם התפלה, שזה עיקר עבודת האשה. זה גם נקרא "לב בשר" – לב בשר זה היכולת להתפלל (תוך כדי הרגשה פנימית שמיד שפונים לה' בתפלה בלב אמת, מיד באה בשורה מן השמים "שמעתי כי חנון אני" ו"סלחתי כדברך"). לב אבן זה מי שהוא סתום, שלא יכול להתפלל, שלא נפתח לתפלה. עיקר הפירוש של לב בשר זה פתיחות ספונטאנית, שיש לי למי לצעוק – אוטומטית – בעת צרה. זה דרך ארץ, היסוד איך להגיע להמתקה.