ט"ז אלול תש"ע – חנוכת בית משפחת וייל – בת עין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[א. מלות ברכה בסיום מחזור א' בבית ספר לתורת הנפש:

מה שנוהגים לברך בזמן הזה זה "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה" לכולם. עכשיו עלה בדעתי שהתעודה היא הרי כתובה וחתומה – שתהיה כתיבה וחתימה טובה. אדם חושב שהוא מסודר. ב"ה היום כולם יודעים שבעזרת ה' נכתב ונחתם לשנה טובה ומתוקה אז זה קצת מוריד את המוטבציה ללכת לבית כנסת, לבכות קצת (אם צריך וכו'). לכן צריך לדעת שגם שאדם בטוח שאכתב ואחתם לשנה טובה – לא צריך להיות רגוע. ה' לא כותב וחותם כדי שאהיה רגוע – בני חיי ומזוני רויחי, הכל טוב, זה בשביל להרגיע? המסר הוא שה' נותן לנו עוד צ'אנס. לא שאנחנו צדיקים, לא שבאמת מגיעה לנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, רק שה' הוא אבינו אב הרחמן, אוהב אותנו, הולך לקראתנו, וכותב וחותם אותנו לשנה טובה ומתוקה כדי שאולי בשנה זו נעשה מה שצריך לעשות. זה מה שצריך לחשוב – שה' נותן לנו את הצ'אנס לשפר את מעשינו. "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם" אומרים חז"ל. צריך לשפר את עצמנו, וגם את היחס לכולם. כמו ששמענו, הסיעתא דשמיא הכי גדולה לזכות לתת עצה טובה למישהו. שוב, שתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועם המתיקות – שה' נותן – נשפר את עצמנו ואת העולם כולו, בעזרת ה'.]

ניגנו "אני לדודי".

לחיים לחיים, שיהיה ישוב טוב. הרוב יהיה בלשון הקדש, ולטובת דוברי האנגלית שכאן נאמר אחרי הקטע העיקרי את התוכן בקיצור גם בלועזית. דבר ראשון, אחלנו לבעל ובעלת הבית ולכל המשפחה ישוב טוב ו"ופרצת" באה"ק, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם.

ב. רז ואור – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן

אנחנו פה לכבוד הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שני בעלי יום ההולדת של ח"י אלול. היום כבר אור ל-יז אלול, טוב אלול, שזה ודאי שייך לבעל טוב, בעל השם הטוב. הייתי יכול לחשוב שאולי הוא צריך להוולד ב-טוב, אבל הוא נולד ב-חי, יחד עם הנכד הרוחני שלו, מי שזכה לגלות בצורה מסודרת, בחכמה-בינה-ודעת, את התורה שלו, תורת הבעל שם טוב, "תורה אור". שוב, מי שזכה להאיר את האור במלואו – יש הרבה מדרגות של אור, ועד לאור העצמי של הבעל שם טוב – זה אדמו"ר הזקן. קודם "טוביה גניז בגוויה", הסוד, הרז, של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב בעצמו גילה לנו ש-יב הימים האחרונים של השנה, החל מח"י אלול עד ערב ר"ה (יום ההולדת של הצ"צ, כידוע), הם כנגד יב חדשי השנה החולפת, ולכן יש הזדמנות בימים אלה לתקן את כל מה שהעוינו בחדשים של השנה הקודמת. לפי זה, תמיד אפשר להמשיך סדר – אם יש לנו סדר, אפשר להמשיך אותו גם למפרע – יוצא לפי זה שהיום, אור ל-יז אלול, זה כנגד חדש אלול עוד שנה אחורה. אם ממחר, ב-חי אלול, מתחילים לתקן את שנת תש"ע – את חדש תשרי תש"ע – אז כנראה שהיום זה רשימו של חדש אלול תשס"ט. היות שאלול ותשרי תמיד מחוברים – אין תשרי בלי אלול, ה"אריה שאג מי לא יירא", הימים הנוראים, מתחיל מאלול (אלול-ר"ה-יו"כ-הו"ר), זו האות העיקרית שלו – אז צריך להתחיל מאלול, והיום זה האלול של שלשום. השנה החולפת זה "אתמול" והשנה שלפני זה היא ה"שלשום". עכשיו אנחנו באלול של השלשום, שמתחבר עם התשרי של האתמול. כך אנחנו נכוון.

האלול של האתמול זה ערב ר"ה, יום ההולדת של הצ"צ, אם כן יש איזה קשר מיוחד בין היום הזה, טוב אלול, ל-כט אלול. לכן נפתח עם ווארט שמובא ב"היום יום" של הצמח-צדק בשם הבעל שם טוב. הצ"צ אמר בשם מורנו הבעל שם טוב שהבעל שם טוב מאד אהב אור. לא כתוב שם, אבל ידוע שכל פעם שהיה נכנס לבית היה אומר להוסיף נרות – להרבות אור. אבל מה שכן כתוב, שהבעל שם טוב אמר ש-אור זה גימטריא רז. הרבה דברים שוים אור – למשל אין סוף או אדון עולם – אבל כאן הבעל שם לא הזכיר אותם, אלא רק אמר ש-אור בגימטריא רז. הוא אמר שמי שיודע את הרז שבדבר יכול להאיר את הדבר. זה הווארט שמובא ב"היום יום" בשם הבעל שם טוב. אם אתה, בן אדם, הוא אומר שכדי להאיר אותך אני צריך לדעת את הרז שלך (לכל אדם יש סוד אישי, מסתורי האישיות שלו). זה הפירוש של הגימטריא ש-אור בגימטריא רז – שאם רוצים להאיר את העולם באור כי טוב, קודם צריך להתקשר ל"רז", ל"טוביה גניז בגוויה", עצם הטוב. אז, כשמאירים את הדבר בזכות זה שאני מכיר את הרז שבו, אז מהטוב הגנוז נעשה אור גלוי. אבל קודם צריך לדעת את הרז. ככה אפשר גם להסביר את היחס בין הבעל שם טוב לבין אדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב אהב אור, והוא הרבה להדליק אור. שוב, אור זה תורה. מי שזכה – כמו שאמרנו קודם – לזכות את עם ישראל כולו, את כל העולם כולו, באורו של הבעל שם טוב, כלומר בתורת הבעל שם טוב, בתורה מסודרת של הבעל שם טוב, זה בעל התניא, זה אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישא שלו. צריך לומר שהבעל שם טוב הוא זה שבעיקר – זה העצם שלו – יודע את הרז של כל דבר שיש בעולם, יודע את הרז של כל נשמה. מתוך זה שהוא יודע את הרז של כל אחד מאיתנו הוא יכול להאיר אותנו. אבל מי בא ובסוף  מאיר אותנו בפול ממש, בשלמות? אדמו"ר הזק. כלומר, זה שהבעל שם טוב אהב אור היינו שהוא אהב את התכל'ס – את הנכד שלו, אדמו"ר הזקן, "יעקב אשר פדה את אברהם". יעקב הוא הנכד ואברהם הוא הסבא, ובאמת כתוב שהבעל שם טוב הוא אברהם אבינו, המגיד יצחק ואדה"ז יעקב. אבל הוא עצמו זה הרז. אחר כך, כשהקב"ה בורא את האור – "וירא אלהים את האור כי טוב" זה בעצם הטוב הגנוז. אפשר לחשוב שקודם יש אור ואחר כך טוב, אבל לא ככה. קודם יש טוב – אפילו בתוך החשך, שודאי קדם לאור ("ברישא חשוכא והדר נהורא") יש נקודת טוב הגנוז. הבעל שם טוב מכיר את זה, יודע את הרז של החושך. ברגע שהוא יודע את הרז, את הסוד של "ברישא חשוכא", הוא יכול להאיר את הרז – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". "אברהם התחיל להאיר", אבל זה בגלל שהוא מקושר לרז. מה הפשט? שהבעל שם טוב לא נקרא בעל אור, אלא בעל שם טוב – מהשם שלו, שמשקף את המהות שלו, רואים שעצם הנקודה שלו היא טוב. ואילו אדמו"ר הזקן נקרא שניאור – שני-אור – רואים שהעצם של אדה"ז הוא אור, האור שהבעל שם טוב התחיל להאיר, אבל שלמות גילוי האור שלו, תורת הבעל שם טוב עצמו, היא על ידי אדמו"ר הזקן.

עד כאן הווארט הראשון. אור שוה רז. קודם אני אוהב אור, הבעל שם טוב אוהב אור, ואחר כך אני אומר שאור שוה רז. אפשר לחשוב שקודם אור ואחר כך רז, אבל אני אומר שלהיפך – אני צריך להכיר את הרז שבך, ואם אני מכיר אותו אני יכול להאיר אותך. מהרז בא האור. אי אפשר ללמד אותך תורה אם איני יודע את הסוד האישי שלך ויכול להתקשר איתו. [נאמר בקיצור באנגלית...]

ניגנו 'האפ קאזאק'.

ג. "לא ראי זה כראי זה"

צריך עוד משהו להעמיק ברז שיש בכל דבר. כשאנחנו יודעים את הרז, שזה בחינת הבעל שם טוב, יכול להאיר את הדבר, ששלמות ההארה זה אדמו"ר הזקן – שני אור (לא אור אחד אלא שנים, כמו שנסביר בהמשך). יש לשון של חז"ל שמופיע כמה פעמים בש"ס – דברנו על זה לא מזמן – "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה". כשרוצים להבחין בין דברים שונים – זה תמיד נאמר לגבי דינים שונים – שהדין של כל דבר תלוי במציאות שלו, במהות שלו, באופי שלו. אז אם הדבר הזה שונה מהדבר הזה – גם הדין משתנה. אי אפשר לדון אחד כמו השני אם הם לא דומים אחד לשני. קצת מזכיר לנו מה שכתוב בפרקי אבות ש"אל תדין את חברך את שתגיע למקומו" – אם אינך מכיר אותו, לא הגעת למקומו, אינך מכיר את הרז שלו, "אל תדין את חברך". יש באמת צדיקים שפרשו שהכוונה לא לדון אף אחד, כי מי יכול לומר שהגעתי למקומו של הזולת. אבל אף על פי כן אומרים שכן – אפשר להגיע למקום שלו, להכיר את הרז שלו. הבעל שם טוב לא אומר שזה לא אפשרי, אלא שרק בלי זה אינך יכול להאיר אותו. אם אינך יכול להאיר אותו ק"ו שאינך יכול לדון אותו – "מרובה מדה טובה". אם אתה מסוגל להאיר אותו, אז אפשר לדבר גם על לדון אותו. בכל אופן – יש אפשרות, אם כי ודאי לא דבר פשוט לדעת את הרז. עוד פעם, כשרוצים לחלק בין דברים ולומר שהדין משתנה לפי שינוי המהות והאופי של הדבר, הביטוי של חז"ל הוא "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", ולכן לכל אחד יש ענין מיוחד ודין מיוחד. יש גם צד השוה ביניהם, ולפי הצד השוה יש דינים שוים. אם יש דברים שוים יש גם דינים שוים, אבל לפי האופי השונה הם מחולקים אחד מהשני. זה לשון מאד מיוחד, "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה".

לעניננו, "ראי זה" ר"ת רז. הרמז הזה ממש קרוב לפשט, שאם אני אומר שצריך להכיר את הרז שלך, ורק אז אני יכול להאיר אותך באור תורה, אז אני צריך לדעת שכל אחד יש לו "ראי זה" – ר"ת רז. שאר האותיות בביטוי הן "איה" – "איה מקום כבודו". בקבלה "איה מקום כבודו" זה שרש הנשמה בכתר, בעל מודע, בהעלם העצמי. הרז באמת קשור עם הסוד של "איה" בקבלה. "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – לאיזה מקום? ל"איה מקום כבודו". הרי "איה מקום כבודו" כתוב על הקב"ה, אבל כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", אז על השרש של כל יהודי אפשר לומר "איה מקום כבודו". כל אחד יש לו את ה"ראי זה" שלו. ידוע שכל הנביאים התנבאו ב"כה אמר הוי'" – "כה" זה דמיון, לא יכלו להבחין בדקות שבדקות של ה"ראי זה" של כל אחד בפני עצמו, בייחודיות של כל אחד, שרק לו יש תכונה זו, ולא לאף אחד אחר. על זה כותב בספר התניא שכל אחד מתוקן מחברו – יש בו נקודת טוב גנוז שאין באף אחד, ורק הוא יכול לזכות את החבר ("כל ישראל חברים") בנקודה המתוקנת שלו. כך אני צריך להסתכל עליו. זו עוד תוספת לביאור שאמרנו קודם – ברגע שאני מכיר את הרז, עוד לפני שאני מאיר אותו, אני צריך לדעת שהרז שלו אינו הרז שלי, ולכן אני צריך לקבל מהרז שלו, שרק הוא יכול לשתף אותי ולזכות אותי במשהו מהרז שלו. גם להכיר את הרז שלו, גם לדעת שעלי לקבל מהרז שלו, ואז אני יכול גם להאיר לו את אור התורה, שאולי ה' עשה בהשגח"פ שזיכה אותי במה שלא זיכה אותו. אבל כדי להאיר אותו באמת זה רק הרז. שוב, הרז הזה הוא "ראי" – לשון ראי. כל הנביאים ראו רק בראי, "מראה", זה כמו זה – בלי הבחנה מדויקת בין זה לזה. משה רבינו ראה באספקלריא המאירה, שנקרא "מראֶה" ולא מראָה. גם ב"מראֶה" יש "ראי זה". איך הביטוי של משה רבינו שנתנבא ב"זה"? "זה הדבר" – הדבר בגימטריא ראי. כלומר ש"זה הדבר" שוה "ראי זה". אם כן, אני צריך להסתכל על כל אחד כמו משה רבינו. אדמו"ר הזקן הסביר ש"תמֻנת הוי' יביט" היינו שהוא רואה את המציאות כמו שה' רואה, כך רואה את הזולת – "תמנת הוי' יביט ומראה ולא בחדות".

למרבית הפלא, הביטוי השלם של חז"ל – "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה" – בגימטריא 1000. מסורת בידי חסידים – הלשון המקובלת אצלנו היא שדורשי רשומות היו אומרים – שישראל בעל שם טוב בגימטריא 1000, והוא סוד האלף אורות שנתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה, ועליו נאמר "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני". אלף האורות נלקחו ממשה בחטא העגל, אבל חוזרים אליו בכל שבת, לכן אומרים "ישמח [אותיות משיח] משה במתנת חלקו", שמח שעוד פעם מקבל את הגילוי של נשמת מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, כך היו אומרים דורשי רשומות. אז הנה עוד משמעות, שאלף האורות היינו היכולת להבחין ברז שבכל דבר ודבר. כתוב על משה רבינו שהיה מנגן בכל מיני ניגון – כמבואר בקונטרס ההתפעלות – שהיה יודע את הניגון של כל נשמה ונשמה. "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – זה הולך גם על המלאכים, ועוד יותר על הנשמות. לכל נשמה יש את הניגון שלה, ומשה רבינו היה מכיר אותו – להכיר את הניגון זה להכיר את הרז. באיזה זכות? בזכות אלף האורות שבקבל במתן תורה. מה זה 1000? "לא ראי כזה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", שכל אחד יש לו רז, ויחד עם זה שלכל אחד יש את הרז שלו, יש גם את הצד השוה. יש ליהודים צד השוה – היחידה שבנפש, הנכונות למסירות נפש על קידוש ה', בזה אין הבדל בין יהודים. אבל להאיר את היהודי זה לא מתוך הצד השוה, אלא מתוך ה"ראי זה" – "זה הדבר" – "אין עוד מלבדו" (חושבנא דדין כחושבנא דדין). כמו שעל הקב"ה אומרים "אין עוד מלבדו", כך גם אפשר לומר על כל יהודי, כי הוא ייחודי לגמרי. בלשון חז"ל, כל יהודי הוא "אין כיוצא בו" (המדרגה הכי גבוהה באחדות הוי', כמבואר במאמרי הרבי).

בזה השלמנו את הווארט הראשון של הרז – שכדי להאיר צריך להכיר את הרז, הבעל שם טוב עצמו, עצם הענין שלו, ומה שהוא אומר להרבות אור היינו שהוא מוריד את נשמת אדמו"ר הזקן, שהוא האור. [באנגלית]

ד. "בא אל פרעה" ו"והיה כי תבוא אל הארץ"

אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, אומר שצריכים לחיות עם הזמן – עם פרשת שבוע. שבת ח"י אלול זה פרשת כי תבוא. יש הרבה רמזים שמקשרים בין הסוד של ח"י אלול לבין פרשת כי תבוא. זה מתחיל "והיה כי תבוא אל הארץ". "והיה" זה לשון שמחה – השמחה הכי גדולה ליהודי היא שהוא בא אל הארץ, בא עם חשק גדול, כמו שהבעל שם טוב מפרש ש"ארץ" זה גם לשון ריצה – הוא רץ. יש בתנ"ך ביטוי "עתה רוץ", עוד אחד מהסימנים של שנת תשעא הבעל"ט. כתוב "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – צריך לרוץ, לא ללכת לאט לאט, וכשהצדיקים ("ועמך כלם צדיקים") אז "לעולם יירשו ארץ". צריך להיות "ועמך כלם צדיקים", אותו צדיק עליו נאמר "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב".

המלה "והיה", לשון שמחה – אפשר לדרוש את השמחה כאן לפניו ולאחריו. לאחריו זה הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ". מה יש לפניו? סוף פרשת תצא – קודם תצא ואחר כך תבוא, כמו שנסביר, קודם לצאת למלחמה ואחר כך לבוא הביתה, אל הארץ, כידוע שצבא (כולנו חילים, צבאות ה') זה קיצור יוצא-ובא, החיל יוצא למלחמה וכשהוא מנצח את הקרב הוא בא, "בא יבוא ברנה", הוא בשמחה רבה הביתה עם כל השלל, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – לפניו זה פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". איך מסיים? "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. והיה כי תבוא אל הארץ". "והיה" זה גם על השמחה של המצוה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", ועם השמחה הזאת של מחית זכר עמלק "והיה כי תבוא אל הארץ" – עם שמחה זו באים ורצים אל תוך הארץ בחשק עצום. "אין שמחה כהתרת הספקות" – ספק בגימטריא עמלק (זה מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של ח"י אלול). השמחה הכי גדולה זה התרת הספקות, שזה מחית עמלק, ואז "כי תבוא אל הארץ".

שתי פרשיות בתורה נקראו על שם ביאה – "בא אל פרעה" ו"כי תבוא אל הארץ". יש מלים ושרשים בלשה"ק שיש כמה פרשיות בתורה שנקראו על שם אותו שרש, כמו למשל שלח (יש אפילו שלש פרשיות, "וישלח", "בשלח", "שלח", "בתלת זימני הוי חזקה" של שליחות). רואים שהשרשים של שמות הפרשיות – שקובעים את תוכן כל הפרשה, כידוע – לפעמים הם כפולים, ולפעמים אפילו משולש. לגבי ביאה השרש, בתור שם של פרשה, כפול. יש ביאה ראשונה וביאה שניה – בלשון חז"ל – ביאה ראשונה "בא אל פרעה" וביאה שניה פרשתנו, "והיה כי תבוא אל הארץ". צריך להבין מה הקשר. אם יש רק שתי ביאות כנראה יש קשר, ולא סתם קשר אלא "הא בהא תליא", שכדי להגיע לפרשה החמשים – שער הנון, פרשת כי תבוא החמשים בתורה ("כי תצא למלחמה" זה מט, כמו מט ימי ספירת העומר, התכללות של ז ברבוע, אבל "תספרו חמשים יום" – יום זה אור, ואור זה תורה – זה פרשת כי תבוא) – צריך את פרשת בא, הפרשה ה-15 בתורה, ה-יה בתורה. כמה יש מ"בא" עד "כי תבוא"? עוד 35 פרשיות. אבל מה הנוסחא המתמטית? זה קשור למגלה נקראת ב-יא, יב, יג, יד וגם ב-טו – מתחיל מ-וה ונגמר ב-יה והכל ביחד זה שם א-דני. יא-יב-יג-יד זה נ, עד פורים דפרזות, ואחר כך שושן פורים זה טו. כלומר, פרשת כי תבוא מתחלת התורה זה 14, 13, 12, 11. פרשת בא זה 15. עושים את החשבון אחרת, אבל זה אותו הגיון – מתחילים מ-15, יה, וכדי להגיע לכי תבוא אני חוזר להתחלה וסופר 14, 13, 12, 11 ומגיע ל-50, פרשת כי תבוא. כלומר, יש פה איזה רמז יפהפה של י-ה-ו-ה.

ביאה זה יחוד, זיווג, צריך לומר שביאה ראשונה זה יחוד יה (הפרשה ה-יה בתורה) וביאה שניה זה יחוד וה – צריך לתת טוב טעם מה זאת אומרת. ושוב, כדי להגיע לכי תבוא זה אחרי שיש לי 15 להתחיל שוב מהתחלה ולהשלים ספירה לאחור מ-14 עד 11. יחוד וה זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, יחוד תפארת ומלכות. היחס של עם ישראל וארץ ישראל זה גם תפארת ומלכות. עם ישראל ביחד לארץ ישראל הוא ה"תפארת ישראל", וכשעם ישראל נכנס ומזדווג עם הארץ – על דרך "ישיש חתן על כלה", "יבעלוך בניך" כלשון הנביא (שהבנים באים לארץ ובועלים אותה, "ארץ בעולה", זו הלשון) – זו ביאה כפשוטה, הביאה של פרשתנו, שעם ישראל בא אל ארצו. זה בפירוש יחוד וה – יחוד תפארת ומלכות. ארץ ישראל זו המלכות ועם ישראל הוא התפארת כאן. אבל הביאה הראשונה, "בא אל פרעה", היא משהו אחר לגמרי. קודם כל, הוא לא בא לארץ. אבל יש פה דגש, כידוע ברוב דרושי החסידות על "בא אל פרעה" – מי זה פרעה זה ושרשו בקדשו. כתוב שמשה רבינו פחד ממנו בגלל שרשו הגבוה. משה הוא החכמה דאצילות, אבל לפרעה יש שרש בכתר – לכן משה רבינו פחד, והקב"ה היה צריך לומר לו "בא אל פרעה", אני אבוא אתך יחד, ואתה צריך לאזור אומץ, לאזור מתנים ולבוא אל פרעה. כתוב שמצרים בכלל זה אמא. כשהיינו בגלות מצרים היינו ברחם האם, ויציאת מצרים זו הלידה מרחם האם. פרעה הוא מלך מצרים. אם שרשו של פרעה אמנם בכתר, למעלה מחכמת משה רבינו, אבל התגלות עתיקא באמא כידוע, ופרעה הוא לשון התגלות – זה הווארט שכתוב בזהר הקדוש, ובמיוחד הרבי בשיחות עושה מזה ענין הכי גדול, ש"אתפריעו כל נהורין" – לפעמים זה מתפרש על פנימיות המלכות, כי הוא מלך, אבל יותר בעומק, בגלל ששרשו בכתר, והתגלות עתיקא באמא, וארץ מצרים בכלל זה אמא, לכן בכלל "בא אל פרעה" שייך ליחוד יה (בפרשה ה-יה בתורה), זיווג אבא ואמא (שמשה יבוא ויכניע את הקליפה).

אם רוצים לחבר את שתי פרשיות הביאה בתורה צריך לומר שהא בהא תליא – כדי שעם ישראל יוכל להכנס לארץ ולכבוש אותה, שזה יחוד וה (שזה על ידי מחית עמלק, שאינו פוגם ב-יה אלא שלא יהיה חיבור בין ה-יה ל-וה, בין פרשת בא לפרשת כי תבוא, "כי יד על כס יה", ולכן כאשר זוכים ל"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" יכול להיות "והיה כי תבוא וגו'"), צריך "בא אל פרעה", להכניע את פרעה ולהוציא את עם ישראל ממצרים. באמצע עומד עמלק וצריך למחותו, אבל כשמוחים אותו יכול להיות התכל'ס של "בא אל פרעה", התכל'ס של יציאת מצרים – מתחיל "והוצאתי", אבל התכל'ס היא "והבאתי" אל ארץ טובה ורחבה. דברים מתחדשים בכל דור ודור – כתוב בתניא קדישא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו – אז לפני שאפשר להיות (נאמר במלים של עמך) 'ציוני' (של קדושה כמובן), להיות במגמה של כניסה לארץ ישראל, ישוב ארץ ישראל, התעצמות עם עניני ארץ ישראל (שזה ביאה שניה אצלנו, כמובן זו לא בדיוק הכוונה בחז"ל, משתמשים רק בניב), כדי להיות ציוני בקדושה, "והיה כי תבוא אל הארץ", עם הבכורים והשמחה הרבה וכל הריצה לארץ ישראל, קודם צריך להיות משה רבינו. על פי פשט משה רבינו לא זוכה להכנס לארץ – רק כשיבוא משיח הכל יושלם, אבל בגלגול הראשון לא זכה – אבל הוא הכין את הדרך, בכך שהוא בא אל פרעה, שהוא מכניע את הקליפה של כל הגויישקייט של חו"ל. תוך כדי שהוא מכניע את הקליפה הזאת יש פה גם איזה זיווג עם פרעה, שזה חידוש. על פי פשט – יש פה חיצוניות ויש פנימיות, ובחיצוניות – הוא בא רק להכות אותו ולהכניע אותו, אבל בפנימיות זה זיווג ויחוד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". גם בדור שלנו, בלי ה"בא אל פרעה" לא יכול להיות ה"כי תבוא אל הארץ" – יה ואחר כך וה, וכדי להגיע מזה לזה צריכה להיות, כמו בסוף פרשת כי תצא, מחית עמלק.

על פי פשט הסדר של המצוות הוא שקודם עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ובשעת כניסתן המצוה הראשונה של הצבור היא מינוי מלך, המצוה השניה מלחמות – עכשיו שיש מלך הוא נלחם את המלחמות, עד שהוא מנצח את כל אויבי ישראל מסביב, כולל ובעיקר ותכל'ס שמקיים את המצוה של  מחית עמלק בשלמות. אז לכאורה מחית עמלק היא רק אחרי "והיה כי תבוא אל הארץ", וכאן סדר התורה הוא קודם מחית עמלק. אם כי שגם בפרשה גופא כתוב "והיה כי יניח הוי' לכם מכל אויביכם מסביב תמחה את זכר עמלק", אבל אף על פי כן לפי סדר התורה יש את פרשת מחית עמלק ואחר כך "והיה". אז איך נפרש? שוב, לפי הפשט מחית עמלק זה רק אחרי שהגענו לארץ ויש מלך וה' מניח לנו מכל שאר האויבים מסביב, ובסוף מחית עמלק, ואחר כך – לפי סדר חז"ל והרמב"ם – בנין בית המקדש, עוד תכל'ס. אחר כך קיבוץ גלויות בשלמות ואחר כך שכל העולם יעבדו את ה' "שכם אחד". זה סדר הרמב"ם, אבל מסדר התורה חייבים לומר שיש איזו בחינה של מחית עמלק על מנת לבוא לארץ לשמחה ולזכות למצות בכורים, המצוה הראשונה שכתובה לגבי הביאה לארץ. ועל מנת לחבר את ה"בא אל פרעה", יחוד יה, עם יחוד וה, צריכה להיות מחית עמלק.

או שנפרש על דרך החסידות, שצריכה להיות התרת הספקות עוד לפני שנכנסים לארץ ישראל – מחית עמלק ברוחניות, העמלק שבתוך כל אחד ואחד, הספק באמונה אצלו – אי אפשר להכנס ולשבת בארץ ישראל אם יש ספקות. בארץ ישראל צריך להיות "הודאי שמו כן תהלתו". למדנו קודם שהכניסה לארץ היא בסוד הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – על שם ה' כתוב "הודאי שמו כן תהלתו". זה כתוב בתפלות ימים נוראים, והבעל שם טוב אומר שמי שלא יכול לישון בלילה יחזור על מטתו מלים אלה – זו סגולה מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של ח"י אלול. הודאות היא מחית עמלק – עמלק הוא הספק, וצריך להגיע לודאות. כשאדם הוא בודאות הוא יכול לשבת בארץ לבטח ויכול לישון בשקט. אם אדם אין לו ודאות אין לו ישוב, אין לו שקט, אין לו רוגע – הוא לא יכול לישון. זה ההסבר הפשוט לסגולה של הבעל טוב לומר "הודאי שמו כן תהלתו". ידוע ש-הודאי עולה הוי'. אם כן, הפירוש הפשוט הוא, שלפני מחית עמלק ברובד של הספק אי אפשר להכנס לארץ. אחר כך, אחרי המחיה ברוחניות, זה כבר דבר קל יחסית למחות אותו בגשמיות. זה כלל גדול בחסידות, שאם עשיתי את העבודה ברוחניות, אחר כך אני כבר מעל האויב – כמו שמדייקים "כי תצא למלחמה על אויביך", שהיהודי צריך להיות תמיד מעל האויב – אפשר להיות מעל עמלק אם מחיתי אותו קודם בפנים. כך אפשר ליישב את היפוך הסדר הכתוב בתורה (שהוא משהו חשוב) מסדר המצוות.

ה. ביאת משיח – אין ביאה בלי משיח ואין משיח שלא בא

נסיים חלק זה עם ווארט שאמרנו על השנה הבאה עלינו לטובה, תשע"א. השנה החולפת שוה בית משיח והשנה הבאה ביאת משיח. כל מה שדברנו על ביאה זה בגלל שאחת הכוונות העיקריות של שנת תשע"א היא ביאת משיח. אם אני מוסיף את ה' האלפים כ-ה הידיעה זה כבר "ביאת המשיח" (עם ה' מודגשת). בשיעור הקודם הסברנו שההבדל בין ביאת משיח לביטוי הרווח ביאת המשיח, שביאת המשיח ב-ה הידיעה זה משיח בן דוד, הידוע היחיד והמיוחד, אבל ביאת משיח אפשר לפרש על הניצוץ של מלך המשיח שיש בכל אחד ואחד. הבעל שם טוב, בעל יום ההולדת, אמר שלכל יהודי יש את הניצוץ של מלך המשיח. הבעל שם טוב כותב שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, אבל הרבי תמיד מביא מהספר מאור עינים של ר"נ מטשרונביל בשם הבעל שם טוב שלכל יהודי יש ניצוץ משיח. אפשר לומר שהשנה הקרובה לפ"ק – פרט קטן, בלי האלפים – זה ביאת משיח. אם אני רוצה להוסיף את ה-ה ולעשות את זה לפ"ג – פרט גדול (שניהם פרט, לא כלל) – זה כבר ביאת המשיח. לפי זה ביאת המשיח זה משהו יותר גדול, המשיח של כל עם ישראל, של כל העולם כולו, וביאת משיח זה פרט קטן, הניצוץ שיש בכל אחד (שניהם חשובים).

אבל עכשיו, לאור מה שדברנו על הביאה, ושהביאה הראשונה זה "בא אל פרעה" ואז אחרי תהליך מגיעים לביאה השניה, "כי תבוא אל הארץ", ניתן עוד פירוש. זה על דרך מה שכתוב בחסידות על אברהם אבינו (שהבעש"ט כמו אברהם אבינו) "ויטע אשל... ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". מדייק אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת, שלא כתוב "אל העולם" – שאז הייתי מפרש שה"אל" זה הקב"ה ויש "העולם", וה' הוא הא-ל שברא את העולם ומנהיגו, אבל לא היינו הך – אלא "אל עולם", אז אני מבין שעיקר החידוש של אברהם אבינו (פסוק זה נאמר אחרי הברית שלו, ויש מקום שכתוב שלאחר הברית היה יכול רק לפרסם את "אל העולם", והחידוש של ברית המילה, ה-ה שנוספה לשמו, שיכול לפרסם "אל עולם", שלקח את ה-ה מ"העולם" והוסיף לשמו...) הוא שיכול לומר "אל עולם", שה' והעולם זה אותו דבר, ה' הוא הכל והכל הוא ה' ("גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", תגלית של הבעל שם טוב). נפרש אותו דבר ביחס ל"ביאת משיח" מול "ביאת המשיח" – זה הופך את היוצרות מכל מה שהסברנו עד כה, זה ווארט-ווארט. אם אני אומר "ביאת המשיח" אז המשיח זה המשיח וביאת המשיח הכוונה שהמשיח – שהוא כבר חי וקים, "דוד מלך ישראל חי וקים" – סוף כל סוף בא. אבל לא שהביאה והמשיח זה אותו דבר, רק שהמשיח בא – "ברוך הבא מלך המשיח". נאמר בדרך של ווארט, די מכוון, שכאשר אני אומר "ביאת משיח" (שלא רגילים לומר כך) – שזה כמו "אל עולם", שהביאה והמשיח זה אותו הדבר. כלומר שאין משיח בלי ביאה ואין ביאה אמתית בלי משיח. ביאת משיח – לא ביאת המשיח, שזה שני דברים – אין כזה דבר משיח שלא בא, ואין בכלל ביאה לארץ בלי משיח. זה ביאת-משיח, זה אותו דבר. יש פה הרבה חומר למחשבה.

בהמשך הפרשה יש עוד "בא" מאד חשוב, שאת זה בעצם קראנו בחת"ת של היום – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". זה בא מאד חשוב, על איזה "בא" זה הולך? על "בא אל פרעה"? "כי תבוא אל הארץ"? איזה "בא" אחר? נתחיל מהפשט. רש"י אומר בשם חז"ל ש"ברוך אתה בבואך" זה כאשר אתה נולד, בא לעולם – אדם בא לעולם. מה זה "וברוך אתה בצאתך"? כשאתה יוצא מהעולם. אשרי אותו אחד שכאשר יוצא מהעולם יהיה באותה שלמות ונקיות כמו כאשר בא לעולם. זה פירוש רש"י ל"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". רואים שכאן "בא" קשור כנראה למה שכתוב על מלך המשיח "בני אתה, אני היום ילידתיך". חושבים שאולים שבאותו יום ש"המשיח" צריך להגיע ה' יולד אותו, "ילידתיך", אבל כתוב בגמרא שמשיח הוא בר נפלא, אם כן הוא צריך להוולד כל יום. זה פירוש פנימי למה שאמרנו קודם, שאין משיח בלי ביאה. רואים מהמשך הפרשה שביאה זה להוולד, לבוא לעולם. אז מה זה שנת ביאת משיח? ביאה תמידית, והיות שזו פעולה נמשכת (בלשון הרוגאטשובר שהרבי מאד אהב לצטט) זה משהו עצמי, אין משיח בלי ביאה ואין ביאה בלי משיח. המהות של משיח שהוא לא קיים במציאות אם לא בא-נולד-מתחדש ברגע זה - אז הוא לא משיח. אין כזה משיח, אין כזה דבר בכלל – רק הפעולה הנמשכת עושה אותו למציאות בכלל. ברגע שהוא מפסיק לרגע לבוא הוא אויס-משיח, אין יותר משיח. "בני אתה אני היום ילידתיך", כל יום וכל רגע מחדש, כמו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום ובכל רגע מעשה בראשית יש מאין ואפס המוחלט. כשמשיח לא בא אז הוא מצורע יושב בשערי רומי – מצורע חשוב כמת, הוא לא קיים במציאות. כנראה כשמצורע אומר שאני בא "היום" אי אפשר לסמוך עליו. זה כבר מתרץ את תמיהת ריב"ל למה הוא שיקר לו. בכלל, מה זה משיח שלא בא?! משיח שלא בא הוא מצורע, הוא נגוע, ואם הוא מצורע הוא מת, ואם הוא מת הוא לא משיח – משיח הוא חי, חי וקים.

אז מה יש לנו? יש לנו שלשה פירושים למושג ביאה: מה זה ביאת משיח, ובכלל ביאה? יש פירוש אחד שלומדים מ"ברוך אתה בבואך", שביאה זה להוולד. ברוך הבא לעולם, למציאות, להויה. יש פירוש שני של ביאה, שזה "כמשוש חתן על כלה". אבל יש פירוש שלישי שאמרנו של ביאה – שהחיל חוזר מהקרב אז הוא בא הביתה. קודם הוא יצא ואחר כך הוא בא, שזה צבא – יוצא ובא. מה ההבדל בין שלשת הפירושים? ההבדל הוא בסדר. עכשיו צריך לסדר את הפירושים האלה. לפי הפירוש הראשון, "ברוך אתה בבואך", זה כשאדם נולד. היום מגיסים שלא על פי תורה, בגיל 18, לפני שאדם מתחתן. זו לא השיטה של התורה. התורה אומרת ש"בן שמונה עשרה לחופה", והגיוס מתחיל בגיל 20 – שאז אם ח"ו הוא ימות למלחמה הסיכוי אומר שיהיה לו כבר צאצא. היום החישוב הוא ממש הפוך – מוטב שימות ח"ו בלי משפחה. רואים את הראש המעוות, הראש הגויי, הראש שאין לו אמונה בהשארת הנשמה, בתכלית ירידת הנשמה לגוף, שזה להעמיד דורי דורות קודם כל. בכל אופן, הסדר של התורה הוא שקודם מתחתנים, "כמשוש חתן על כלה" – שוב, יש סיכוי טוב מאד שכבר יהיה ילד אחד או שנים לפחות לפני שהוא מתגייס לצבא – ואחר כך יוצאים ובאים. היציאה וביאה של איש צבא זה כמו שחז"ל אומרים בהמשך פרקי אבות, "בין שמונה עשרה לחופה, בין עשרים לרדוף" – לא אומרים להתגייס – וזה "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". זה כולל את ה"ארדוף אויבי", אבל בפשט זה לרדוף אחרי פרנסה – להלחם על הלחם (לחם לשון מלחמה). "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", הצד השוה הוא שהיציאה היא לפני הביאה. "בן עשרים לרדוף" – קודם הוא יוצא ואחר כך בא, יוצא מהבית לרדוף משהו או מישהו, ואחר כך הוא חוזר הביתה, בא.

אבל לפי סדר הספירות זה פשוט ש"ברוך אתה בבואך" זה כמו אברהם אבינו, הכוכב שעולה במזרח – זו הלידה. הביאה, כמשוש חתן על כלה, זה בעיקר בחינת יעקב אבינו – הזיווג. היציאה לרדוף לקרב זה בחינת יצחק אבינו, זו גבורה. מה ההבדל? בסדר. עכשיו כבר נאמר בלשון של ספירות. בחסד הביאה היא לפני היציאה – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", קודם באים לעולם ואחר כך יוצאים מהעולם. הייתי יכול לומר שביתי האמתי למעלה, ואז אני יוצא ממנו ובא אליו, אבל לשון תורה היא "בבואך... בצאתך". הסדר של החיל או הבעל, בן העשרים שיוצא לרדוף בחוץ, זה סדר של צבא – ובצבא מפורש שקודם יוצא ואז בא. הסדר של הזיווג הוא עוד פעם סדר ישר, כמו החסד, שקודם יש ביאה ואחר כך יציאה. אם כן, הסדר כאן הוא כמו ב-עב שמות של ה', ישר-הפוך-ישר, "ויסע... ויבא... ויט" – שמסדרים את סדר הפסוקים לחבר שלש אותיות לתיבות, הראשון ישר והשני הפוך והשלישי שוב ישר (בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וכמו שהסברנו על אדה"ז והבעל שם טוב). בחסד ביאה-יציאה, בגבורה יציאה-ביאה, בתפארת שוב ביאה-יציאה. אם כן, יש שלש בחינות ביאה ושלש בחינות יציאה, אבל בסדר הישר זה שתי ביאות – הביאה של ה"ברוך אתה בבואך" והביאה של "כמשוש חתן על כלה".

בכל אופן, כל זה היה קשור עם שנת ביאת משיח, שהווארט היום היה שביאת-משיח הכוונה שזה היינו משיח – שמשיח הוא הוא ביאת משיח, גם המשיח הפרטי וגם המשיח הכללי. כלומר, כדי לגלות בי את המשיח הפרטי אני חייב לדעת שהמשיח זה ביאה. אני צריך לבוא, להכנס לתוך הענין. אם רוצים לחבר למה שדובר קודם – כדי לבוא, כתוב שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם – התכל'ס לא שיצא מהלב שלי, זה לא נוגע, אלא שיבוא ללב שלך, זה ביאה, זה זיווג. אחרי שאני בא ללב שלך יש מטי ולא מטי – אני גם יוצא, יש כניסה ויציאה, זה הסדר של ביאה זו. אבל כדי שזה יכנס, שזו הביאה, צריך להיות "דברים היוצאים מן הלב" שלי לגמרי, ואז יש סיכוי שזה יבוא לתוך הלב שלך. שוב, מה הווארט? כתוב בחסידות שלפעמים זה ההבדל בין חסד לרחמים. אמרנו שגם חסד וגם רחמים זה סדר ישר, של ביאה ואז יציאה, אבל לפעמים כתוב שבחסד העיקר זה לתת, ולא כל כך מענין אם מתקבל בכי טוב, אבל ברחמים אם הדבר לא מתקבל הם לא מבסוטים. הרחמים זקוקים לכך שהדבר יתקבל אצל המקבל בכי טוב, אחרת זה לא רחמים. חסד זה פיזור – לפזר את השפע – אבל רחמים חייבים לבוא. כתוב "כי מרחמם ינהגם" – המשיח הוא בעיקר רחמים, לא חסד. שוב, הרחמים דורשים שהדבר יבוא – אם זה לא בא אל התכלית שלו, כמו שאמרנו עכשיו שנכנס ללב הזולת ופועל את פעולתו (שיש הריון, שהביאה פועלת את הפעולה), אז זה לא שוה שום דבר, זה לא משיח. זה כאילו המסר השנה, שגם המשיח הפרטי וכל שכן המשיח הכללי – המהות שלו, בפרט בשנת ביאת משיח – הוא שהביאה והמשיח זה אותו דבר.

לחיים לחיים.

ניגנו.

לחיים לחיים.

ו. "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"

שלשום היה יום יסוד ישיבת תומכי-תמימים. בשיחת ח"י אלול תש"ג הרבי הקודם מוסר בשם אביו מה אמר על הלימוד בישיבה – שנוגע לכל אחד – שיהיה על דרך פירוש הבעל שם טוב על "תורת הוי' תמימה משיבת נפש". שמתי התורה היא "משיבת נפש"? רק אם היא "תמימה", והבעל שם טוב מפרש שכאשר אדם לומד תורה צריך ללמוד בבטול כזה שיודע שכמה שלא למדתי וכמה שלא הבנתי וכמה שלא תפסתי – לא תפסתי כלום, התורה נשארת תמימה. התורה תמיד נשארת תמימה – שלמה – שגם שאני אהיה גאון עולם, זה פחות מאשר כלב שבא ללקק טפה מהים, שלא החסרתי מהתורה כלום. קודם אמרנו שאור עולה רז וגם עולה אין סוף. אם כי הבעש"ט לא אמר אין סוף, כאן הוא התכוון לאין-סופיות של התורה. האור הוא אין סוף, כלשון כל ספרי הקבלה אור אין סוף. היות ש"תורה אור" היא אין סוף, וכל מה שאני יכול להשיג הוא סופי – התורה שלי היא סופית – זה גם אומר לי את הפסוק האחרון של קהלת, "סוף דבר [דבר התורה שלי] הכל נשמע [כל מה שאני יכול לשמוע, ותכל'ס] את האלהים ירא ואת מצותיו שמור". יתכן שאם הייתי יכול להשיג את האין סוף של התורה, כמו הקב"ה, אולי הייתי פטור מהמצוות. הרי לע"ל המצוות בטלות, אולי כי אז כל האין סופיות של התורה מתגלה לאדם, שזה סוד תחית המתים. אבל בינתיים "סוף דבר הכל נשמע" – שאני שומע כל מה שאני יכול, והדבר הזה הוא סופי – לכן המסקנה היא "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". זה קצת תוספת לפירוש של הבעל שם טוב איך צריך ללמוד תורה, מתוך תודעה ש"תורת הוי' תמימה משיבת נפש" – התורה האובייקטיבית, החפצא של התורה, נשארת תמימה, לא נגעתי בה כהוא זה. אם לומדים  תורה מתוך תודעה זו, על דרך ידיעת השלילה של הרמב"ם – כל מה שאני יודע זה ידיעת החיוב, אבל כל מה שאני יודע איני יודע כלום, תכלית הידיעה שלא נדע כלולם – יחסית לתורה בפני עצמה לא השגתי שום דבר, לא השגתי שום דבר – אז היא "משיבת נפש", משיבה את הנפש שלי, וכמו שאמרנו קודם, אני יכול עם התודעה הזו גם לקיים "ורבים השיב מעון", כמו שכתוב על הרב הדומה למלאך ה' צבאות, שרק אז "יבקשו תורה מפיהו".

זה הפירוש שהרבי הרש"ב אמר בפתיחת הישיבה בט"ו אלול, והוא התפרסם בח"י אלול (סדר הלימודים הרגיל גם התחיל בח"י אלול, לכן הקונטרס שהרבי מתאר כל מה שהיה זה ח"י אלול תש"ג, ושם מופיע ווארט זה). כששואלים חסיד חב"ד או לא חב"ד מה הפירוש של "תורת הוי' תמימה משיבת נפש", אז הביאור המקובל והשכיח הוא שהאדם לומד את כל פרד"ס התורה בשלמות – "תמימה" – שלא לומד רק פר"ד, שאז נשאר נפרד, אלא לומד את כל הפרד"ס, פשט-רמז-דרש-סוד, ואז התורה היא תמימה ומשיבת נפש. זה הפירוש הרגיל בספה"ק, אבל לא רק שזה פירוש אחר, במדה מסוימת זה פירוש הפוך. כי הפירוש הזה שהתמימות של התורה היא שאתה לומד את כל הפרד"ס, וכמובן שמי שאמר ווארט זה התכוון שאל תשכח ללמוד את הסוד – אל תסתפק בסוד, אלא תדע שצריך ללמוד את הקבלה, את החסידות – אבל זה נותן רושם שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה, בדיוק הפוך מהווארט של הבעל שם טוב הקודם. יתכן שהוא אמר את שניהם – הוא נושא הפכים – אבל צריך להבין שלא רק שיש שוני בין שני הפירושים, אלא שזה קצת הפוך אחד מהשני.

אם אנחנו רוצים לייחס את הפירושים גם לשני המאורות הגדולים של ח"י אלול – הטוב והאור, הרז והאור (שני-אור) – אפשר לומר שהבעל שם טוב הוא הפירוש שהרבי הרש"ב חזר עליו. זה עצם הענין של הבעל שם טוב, עצם הרז, התודעה הזו שלא השגתי שום דבר. כידוע תחלת כתר שם טוב זה הפירוש מה היא תכלית הידיעה שלא נדע – שצריך ללמוד מקסימום, הכי הרבה שאתה יכול לדעת, ורק אז אתה מגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע". אחרי זה להיות שלם בתורה אור – שלמות שני-אור, התורה אור של הבעל שם טוב – זה יותר קרוב לפירוש השני, של הקפת כל התורה כולה. את אדמו"ר הזקן גם בנגלה מדמים לרמב"ם. הרמב"ם נותן לנו כלים למצות ידיעת התורה. הדבר הראשון שאדה"ז כתב זה הלכות ת"ת, וכל הווארט שם הוא איך להגיע למצות ידיעת התורה. הקב"ה גם מחשיב שקיימתי את התורה, וזה נותן לי תחושה שאני יודע את כל התורה – זו מצות ידיעת התורה, בבת אחת לדעת את כל התורה. כך הרמב"ם כתב את ספרו וכך פתח אדה"ז בהלכות ת"ת שלו. בהלכות ת"ת בשו"ע וגם ברמב"ם אין את מצות ידיעת התורה. שוב, יחסית אפשר לומר שהטוב – ה"טוביה גניז בגוויה" – זה הרז של תכלית הידיעה שלא נדע, שהתורה נשארת תמימה, ה"תמימה" בחפצא של התורה. ואילו האור זה ה"תמימה" בגברא של הלומד – שילמד את כל התורה ולא יחסר בה שום דבר, מהפשט ועד הסוד. כמו בשיחה הידועה של הרבי ב"ענינה של תורת החסידות", חוץ מהארבעה – פרד"ס – יש את המדרגה החמישית, החסידות שהיא החוט המחבר את כולם, שזה עוד יותר שלמות של כל התורה.

לא ידוע שיש גם פירוש שלישי ל"תורת הוי' תמימה". אם שני פירושים אלה הם הפוכים, מן הראוי שיהיה ממוצע שמחבר אותם. הפירוש השלישי הוא של הרבי ר' בונים מפרשיסחא ואחריו תלמידיו. ההילולא רבא שלו היתה בתחלת השבוע, י"ב אלול, אז אנחנו גם בהמשך ההילולא שלו. ידוע שמהדברים הכי עסיסיים ועמוקים ונוקבים בנפש זה אמרות הקדש שלו. הוא מסביר כזה דבר: כשלומדים גמרא, בפרט תלמוד בבלי (כמו שנסביר), יש הרבה הו"א. אחר כך המסקנה היא לא כמו ההו"א – יש פלפול מההו"א עד שמגיעים למסקנה (ולפעמים לא מגיעים למסקנה אלא נשארים בתיקו). גם לפני כן, קודם היתה הו"א כזו או אחרת. תלמוד בבלי נקרא בחז"ל, בתוך תלמוד בבלי גופא כתוב הדרוש – "'במחשכים הושבני כמתי עולם' זה תלמודה של בבל". יש הרבה מה לפרש מה זה ה"מחשכים", אבל אחד הדברים הכי פשוטים זה שהוא מלא הו"א וקושיות ואיבעיות – הדברים לא ברורים. זה לא כמו תלמוד ירושלמי, כמו שנסביר, שככלל הדברים ברורים מהתחלה. כתוב בפירוש ש-בבלי זה לשון בלבול – מתבלבל והולך עד שמגיע למסקנה. אבל כללי הפסיקה שכאשר יש מחלוקת בבלי-ירושלמי פוסקים כמו הבבלי, לפחות בעלמא דין. אומר הרבי ר' בונים: כשאדם לומד תורה (בפשיסחא עיקר החסידות באה לידי ביטוי ביגיעה רבה בלימוד הנגלה, לימוד הגמרא, שזה דבר שלא היה שייך כלל וכלל לשאר חסידות פולין, עד כדי כך שעורר מחלוקת עצומה בין שאר חסידי פולין לבין פשיסחא, מפשיסחא יצאה קוצק ומשם גור וזה כבש את כל פולניה, אבל לפני שכבש את רוב מנין ובנין של עם ישראל זה היה רק של כמה מוחות חזקים ביותר שסללו דרך זו; בחב"ד יש גם מושג של דרוש – דרושי חסידות – אבל שם אין דרושי חסידות, אלא החסידות זה לשבור את הראש בגמרא, הכל נמצא שם, כמו ר"ת שאומר שלא צריך ללמוד תנ"ך ולא שום דבר, אלא הכל נמצא בבבלי, שבלול מהכל, ולכן לא צריך ללמוד שום דבר חוץ מזה) עיקר הידיעה היא להתייגע להבין את ההו"א. המסקנה מילא, אבל למה חשבו ככה בהתחלה. המסקנה זה לכאורה משהו הגיוני, אני יכול להבין את ההגיון של המסקנה, אבל למה חשבו אחרת בהתחלה?! הרי זה צדיקי יסוד עולם, למה לחכם הגדול הזה היתה הו"א אחרת. הוא אומר שעיקר היגיעה בתורה היא להבין את ההו"א, על זה צריך לשבור את הראש בלימוד. הוא אומר שמי שמתיגע להבין את ההו"א – בזה הוא מקיים את העולם הזה. המסקנה זה כמו עולם הבא. אם רוצים שהעולם הזה יתקיים – כנראה שגם הקב"ה רוצה בינתים שהעולם הזה יתקיים, יש לו געשמאק כאן, וגם התכל'ס זה דירה בתחתונים, שזה שם, אז כדי לקיים את זה כדי שלא יתאפס, וסוף כל סוף תוכל להיות לקב"ה דירה בתחתונים – זה רק היגיעה על ההו"א. הוא מפרש "תורת הוי' תמימה" שרק תורה שלומדים עם הו"א ומסקנה, עם קושיא ותירוץ, היא תמימה – שלא מדלגים על הקושיות. לדוגמה, כשלומדים שיחת רש"י של הרבי מאד קשה להחזיק ראש בכל הקושיות, ויותר קל לקפוץ ישר לסוף – שם המתיקות, שם הוא אומר מה שהוא רוצה לומר, אז למה כל הקושיות? או שהרבי ידע את מה שהרבי ר' בונים אומר, או שידע את זה בלי לדעת את זה ממנו – שלימוד תורה הוא רק בדרך של קושיא ותירוץ, הו"א ומסקנה, עוה"ז ועוה"ב, אז היא תמימה, ואז ורק אז היא "משיבת נפש".

אז יש לנו פירוש שלישי, יפהפה – יוצא מהכלל יפה. הפירוש הראשון שכמה שלא אלמד תורה לא השגתי שום דבר, לא הבנתי כלום, לכן תכל'ס "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור", אין לך סיכוי להבין. הפירוש השני הפוך, שצריך לדעת את כל התורה – לא רק כל הנגלה, אלא כל הרמז וכל הדרש וכל הסוד. אבל הפירוש האמצעי אומר שהתורה התמימה היא רק כאשר קודם שוברים את הראש על הבל-לכאורה לעומת התכל'ס. גם חז"ל אומרים שכל תורת העולם הזה היא הבל לגבי תורת משיח. זה קשה, אבל כאן פירוש יפה – שכל תורת העולם הזה היא הו"א, זה מקיים את העולם הזה, ובזה מקיימים את העולם הזה. צריך לשבור את הראש על ההבל, וזה ההבל שמקיים את העולם – "הבל הבלים אמר קהלת". בזכות זה – יש מדרש תנחומא מופלא, "'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' זה תלמוד בבלי". "העם ההלכים בחשך" זה תלמוד בבלי, אבל בסוף ראו "אור גדול". בתלמוד ירושלמי לכתחילה רואים אור, אבל זה לא "אור גדול", ודווקא העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, זו תמימות התורה. דרך אגב, השנה הבאה היא שנה תמימה – שנה מעוברת כפי שהיא נקראת בלשון חז"ל – לכן יש ענין מיוחד לדבר על "תורת הוי' תמימה", כל מה שקשור לשנה הבאה הוא קשור לתמימות. אז הנה יש פירוש חדש שלא ידענו, שלהיות תמים זה להיות עם הו"א ומסקנה, עם קושיא ותירוץ. לא צריך דווקא להשאר עם צע"ג של רעק"א – כידוע שחסידים לא החזיקו מזה, גם לא בקוצק – כי צריך להיות "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול", אבל צריך ללכת דרך החשך, "ברישא חשוכא והדר נהורא". ה"ברישא חשוכא" זה הפירוש הראשון – כמה שלא תלמד תשאר בחשך. הפירוש השלישי הוא כולו אור, כל הפרד"ס – הכל מלא אורות (ירקות). בשה"ש פרדס הוא "פרדס רמונים", ויש עוד פסוק "רקתך כפלח הרמון" – "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון" – הפירוש השני טוב לאהבת ישראל. הפירוש הראשון אומר שאפילו הגאון שבגאונים, אפילו משה רבינו, לא יודע כולם. הפירוש השני, "פרדס רמונים", "רקתך כפלח הרמון" – אומר שכל יהודי, כמה שהוא פושע וריקן, הוא הכי טוב, מלא מצוות כרמון. אבל יש משהו באמצע – שאתה מתחיל בחשך ומגיע לאור, כסדר בריאת העולם, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול", וזה ענין לכתחילה, חייבים לעבור מסלול זה.

הפירוש הראשון הוא הכנעה – כל הזמן הכנעה, כי כמה שלא תלמד לא תדע כלום, וכמה שתלמד יותר תדע יותר שאינך יודע כלום (כפירוש הבעל שם טוב ל"תכלית הידיעה שלא נדע" – שאי אפשר לא לדעת לפני שאתה יודע את כל מה שאתה יכול לדעת, אז אתה באמת יודע שאינך יודע), אם כן אין לך בטול והכנעה יותר מזה. הפירוש השלישי, כמו שאמרנו, כולו המתקה – "פרדס רמונים", מתוק שבמתוק, אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון, כל יהודי הוא מתוק שבמתוק, יש לו תריג גרעינים בתוך הרמון, תריג מצוות. תריג בגימטריא אורות – הוא מלא אור. הפירוש האמצעי הוא על דרך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – פירוש של הבדלה, שצריך לדעת שקודם אתה באמת בחשך, וצריך להתעמק בחשך, למצוא את הרז למה ה' ברא את העולם-ההבל-החשך. כמו שאמרנו בהתחלה, שככל שיהודי הוא פחות יפה בחיצוניות, הרז שלו עוד יותר גדול. כמה שיותר חשוך – בתוך החשך יש רז יותר עמוק, עמוק-עמוק מי ימצאנו. למצוא את הרז זו הבחינה של הבעל שם טוב, "העם ההלכים בחשך", ואחר כך "ראו אור גדול" זו התכלית שהבעל שם טוב רוצה, והוא כבר התחיל בכך, התחיל להאיר את נשמת אדה"ז במקיף, עד שהוא נולד ביום הולדתו, יום בו מזלו גובר, שכהיה בן בטול שנים. אז הוא דרש לפני תלמידיו, שהתוועד איתם ביום הולדת של עצמו, שהיום, ברגע זה, נולד "גאון יעקב" – שזה שניהם.

אחר כך, מהווארט הזה של פשיסחא, הגיעו קוצק וגור וחידדו את זה עוד יותר, ואמרו שזה שהוא מתבלבל והולך – מתייגע ברוב ההו"א של הבבלי – הוא שובר את הראש על ההו"א, הוא לא יודע שבזה הוא מקיים את העוה"ז (אא"כ הוא חסיד פשיסחא, אבל כל אחד שמתייגע בהו"א מקיים את העוה"ז) – אז יש הו"א שמכל הפסיקה כהו"א הוא ישכח את ה' לגמרי, את נותן התורה לגמרי. זה ווארט מאד חזק. מי שעסוק בהוה-אמינות, אז יש לי הוה-אמינא עליו שהוא ישכח מה' נותן התורה לחלוטין. מה הסגולה לא לשכוח? מחית עמלק. "לא תשכח" – "והיה כי תבוא אל הארץ". אם אדם לא רוצה לשכוח את ה' אז שלא ישכח את עמלק. "ורם לבבך ושכחת" – לשכוח את ה' זה מתוך "ורם לבבך", ו-רם בגימטריא עמלק, כידוע. מי שלא רוצה להגיע ל"ורם לבבך ושכחת את ה'" אז צריך לקיים "תמחה את זה זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" ואז הוא שמח מאד – "והיה כי תבוא אל הארץ". שוב, יש הו"א שמי שעסוק מדי בהו"א שוכח את ה'. זה תלמוד בבלי – "במחשכים הושבני", חשך צירוף אותיות שכח. מי שהולך בחשך כל הזמן שוכח את ה', נותן התורה. לכן גדולי החסידים – כמו רמ"מ מויטבסק, רב חבר של אדה"ז, שהיה עוד אצל הבעל שם טוב – אומרים שצריך כל שעה להפסיק את הלימוד, לא להשתקע מדי בפלפול, כדי לחדש את הקשר לה'. גם אדמו"ר הזקן כותב בתניא שכל שעה צריך לזכור את הצירוף של שם הוי' באותה שעה. כשדבר זה התפרסם בשם רמ"מ מויטבסק התעוררה מחלוקת איומה ונוראה על החסידות, שאמרו המתנגדים שהס מלהזכיר שיש בעיה בלימוד גמרא שצריך להפסיק ולזכור על ה', ר"ל. זו אחת הנקודות הכי עיקריות של המחלוקת בין החסידים ובין המתנגדים. באו בפשיסחא, בקוצק, וקצת הסכימו לדרך המתנגדים במדה מסוימת, ואמרו שבאמת יש הו"א – של החסידים – שמי שעוסק יותר מדי בהו"א שוכח מה', אבל זה רק הו"א, אבל במסקנה זה לא ככה. המסקנה היא שרק מי ששקוע בעולם הזה ממש שוכח את ה', אבל מי ששקוע בדבר שמקיים את העולם הזה – אף על פי שלכאורה הוא כל כך מבולבל במחשבות אלה (זה סוג של בלבול, הוא מאד חד בשכלו, אבל היות שכ"כ טרוד בהו"א נדמה לך ששוכח את ה') – לא נקרא ששוכח את ה', ועליו נאמר "כי אשב בחשך הוי' אור לי" ועליו נאמר "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול". אבל מי שבאמת שקוע בעוה"ז ממש – באמת שוכח את ה'. זה מה שאמרנו קודם, כמו ציונות בלי משה רבינו שבא אל פרעה. זו שכחת ה', ר"ל.

[נאמר את הרעיון הראשי באנגלית...; היתה תוספת שזה נוגע במיוחד לבעלי תשובה. הם מתחילים הכל מחדש – אפילו אם היה להם פוסט-דוקטורט, מתחילים הכל מחדש. תלמוד בבלי זה בלבול – ולא כל אחד רוצה להיות מבולבל. עמלק זה ספק, אבל אפילו אם אין לך ספקות אתה יכול להיות מבולבל. מי שיש לו ספק באמת של התורה זה עמלק – ואת עמלק צריך למחות – אבל אפשר להיות מבולבל. מי שהוא גאון זה הכי מבלבל אותו, בגלל שנכנס לסוגיה ויש הרבה הו"א. בפרט לבעלי תשובה, אבל יכול להיות בכלל, יכולים להתבלבל לגמרי – זה מח חדש, צורת חשיבה חדשה. השורה התחתונה היא לא להתייאש – זה הווארט של רבי בונים, מהקושי הזה יש הרבה הצלחה בפרנסה, תקבל הרבה כסף אם אתה שובר את הראש על הקושיות ובכלל על מה שאינך מבין בתורה. רבי בונים אומר שזה נותן קיום לעוה"ז – המסקנה זה העולם הבא, אבל מה שמקיים את העולם הזה, שה' רוצה בה דירה בתחתונים, זה ההעמקה בהו"א.

שיהיה ח"י אלול שמח, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכלל ישראל.

שאלו שאלה טובה על מדע. בתחלת הבריאה כתוב שהארץ היתה "תהו ובהו וחשך", וחז"ל אומרים שתהו זה בבל ובהו זה פרס וחשך זה יון, ויון זה מדע – זה חשך.]

ניגנו "לכתחילה אריבער", ושיר המעלות.