ה. ביאת משיח – אין ביאה בלי משיח ואין משיח שלא בא

נסיים חלק זה עם ווארט שאמרנו על השנה הבאה עלינו לטובה, תשע"א. השנה החולפת שוה בית משיח והשנה הבאה ביאת משיח. כל מה שדברנו על ביאה זה בגלל שאחת הכוונות העיקריות של שנת תשע"א היא ביאת משיח. אם אני מוסיף את ה' האלפים כ-ה הידיעה זה כבר "ביאת המשיח" (עם ה' מודגשת). בשיעור הקודם הסברנו שההבדל בין ביאת משיח לביטוי הרווח ביאת המשיח, שביאת המשיח ב-ה הידיעה זה משיח בן דוד, הידוע היחיד והמיוחד, אבל ביאת משיח אפשר לפרש על הניצוץ של מלך המשיח שיש בכל אחד ואחד. הבעל שם טוב, בעל יום ההולדת, אמר שלכל יהודי יש את הניצוץ של מלך המשיח. הבעל שם טוב כותב שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, אבל הרבי תמיד מביא מהספר מאור עינים של ר"נ מטשרונביל בשם הבעל שם טוב שלכל יהודי יש ניצוץ משיח. אפשר לומר שהשנה הקרובה לפ"ק – פרט קטן, בלי האלפים – זה ביאת משיח. אם אני רוצה להוסיף את ה-ה ולעשות את זה לפ"ג – פרט גדול (שניהם פרט, לא כלל) – זה כבר ביאת המשיח. לפי זה ביאת המשיח זה משהו יותר גדול, המשיח של כל עם ישראל, של כל העולם כולו, וביאת משיח זה פרט קטן, הניצוץ שיש בכל אחד (שניהם חשובים).

אבל עכשיו, לאור מה שדברנו על הביאה, ושהביאה הראשונה זה "בא אל פרעה" ואז אחרי תהליך מגיעים לביאה השניה, "כי תבוא אל הארץ", ניתן עוד פירוש. זה על דרך מה שכתוב בחסידות על אברהם אבינו (שהבעש"ט כמו אברהם אבינו) "ויטע אשל... ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". מדייק אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת, שלא כתוב "אל העולם" – שאז הייתי מפרש שה"אל" זה הקב"ה ויש "העולם", וה' הוא הא-ל שברא את העולם ומנהיגו, אבל לא היינו הך – אלא "אל עולם", אז אני מבין שעיקר החידוש של אברהם אבינו (פסוק זה נאמר אחרי הברית שלו, ויש מקום שכתוב שלאחר הברית היה יכול רק לפרסם את "אל העולם", והחידוש של ברית המילה, ה-ה שנוספה לשמו, שיכול לפרסם "אל עולם", שלקח את ה-ה מ"העולם" והוסיף לשמו...) הוא שיכול לומר "אל עולם", שה' והעולם זה אותו דבר, ה' הוא הכל והכל הוא ה' ("גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", תגלית של הבעל שם טוב). נפרש אותו דבר ביחס ל"ביאת משיח" מול "ביאת המשיח" – זה הופך את היוצרות מכל מה שהסברנו עד כה, זה ווארט-ווארט. אם אני אומר "ביאת המשיח" אז המשיח זה המשיח וביאת המשיח הכוונה שהמשיח – שהוא כבר חי וקים, "דוד מלך ישראל חי וקים" – סוף כל סוף בא. אבל לא שהביאה והמשיח זה אותו דבר, רק שהמשיח בא – "ברוך הבא מלך המשיח". נאמר בדרך של ווארט, די מכוון, שכאשר אני אומר "ביאת משיח" (שלא רגילים לומר כך) – שזה כמו "אל עולם", שהביאה והמשיח זה אותו הדבר. כלומר שאין משיח בלי ביאה ואין ביאה אמתית בלי משיח. ביאת משיח – לא ביאת המשיח, שזה שני דברים – אין כזה דבר משיח שלא בא, ואין בכלל ביאה לארץ בלי משיח. זה ביאת-משיח, זה אותו דבר. יש פה הרבה חומר למחשבה.

בהמשך הפרשה יש עוד "בא" מאד חשוב, שאת זה בעצם קראנו בחת"ת של היום – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". זה בא מאד חשוב, על איזה "בא" זה הולך? על "בא אל פרעה"? "כי תבוא אל הארץ"? איזה "בא" אחר? נתחיל מהפשט. רש"י אומר בשם חז"ל ש"ברוך אתה בבואך" זה כאשר אתה נולד, בא לעולם – אדם בא לעולם. מה זה "וברוך אתה בצאתך"? כשאתה יוצא מהעולם. אשרי אותו אחד שכאשר יוצא מהעולם יהיה באותה שלמות ונקיות כמו כאשר בא לעולם. זה פירוש רש"י ל"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". רואים שכאן "בא" קשור כנראה למה שכתוב על מלך המשיח "בני אתה, אני היום ילידתיך". חושבים שאולים שבאותו יום ש"המשיח" צריך להגיע ה' יולד אותו, "ילידתיך", אבל כתוב בגמרא שמשיח הוא בר נפלא, אם כן הוא צריך להוולד כל יום. זה פירוש פנימי למה שאמרנו קודם, שאין משיח בלי ביאה. רואים מהמשך הפרשה שביאה זה להוולד, לבוא לעולם. אז מה זה שנת ביאת משיח? ביאה תמידית, והיות שזו פעולה נמשכת (בלשון הרוגאטשובר שהרבי מאד אהב לצטט) זה משהו עצמי, אין משיח בלי ביאה ואין ביאה בלי משיח. המהות של משיח שהוא לא קיים במציאות אם לא בא-נולד-מתחדש ברגע זה - אז הוא לא משיח. אין כזה משיח, אין כזה דבר בכלל – רק הפעולה הנמשכת עושה אותו למציאות בכלל. ברגע שהוא מפסיק לרגע לבוא הוא אויס-משיח, אין יותר משיח. "בני אתה אני היום ילידתיך", כל יום וכל רגע מחדש, כמו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום ובכל רגע מעשה בראשית יש מאין ואפס המוחלט. כשמשיח לא בא אז הוא מצורע יושב בשערי רומי – מצורע חשוב כמת, הוא לא קיים במציאות. כנראה כשמצורע אומר שאני בא "היום" אי אפשר לסמוך עליו. זה כבר מתרץ את תמיהת ריב"ל למה הוא שיקר לו. בכלל, מה זה משיח שלא בא?! משיח שלא בא הוא מצורע, הוא נגוע, ואם הוא מצורע הוא מת, ואם הוא מת הוא לא משיח – משיח הוא חי, חי וקים.

אז מה יש לנו? יש לנו שלשה פירושים למושג ביאה: מה זה ביאת משיח, ובכלל ביאה? יש פירוש אחד שלומדים מ"ברוך אתה בבואך", שביאה זה להוולד. ברוך הבא לעולם, למציאות, להויה. יש פירוש שני של ביאה, שזה "כמשוש חתן על כלה". אבל יש פירוש שלישי שאמרנו של ביאה – שהחיל חוזר מהקרב אז הוא בא הביתה. קודם הוא יצא ואחר כך הוא בא, שזה צבא – יוצא ובא. מה ההבדל בין שלשת הפירושים? ההבדל הוא בסדר. עכשיו צריך לסדר את הפירושים האלה. לפי הפירוש הראשון, "ברוך אתה בבואך", זה כשאדם נולד. היום מגיסים שלא על פי תורה, בגיל 18, לפני שאדם מתחתן. זו לא השיטה של התורה. התורה אומרת ש"בן שמונה עשרה לחופה", והגיוס מתחיל בגיל 20 – שאז אם ח"ו הוא ימות למלחמה הסיכוי אומר שיהיה לו כבר צאצא. היום החישוב הוא ממש הפוך – מוטב שימות ח"ו בלי משפחה. רואים את הראש המעוות, הראש הגויי, הראש שאין לו אמונה בהשארת הנשמה, בתכלית ירידת הנשמה לגוף, שזה להעמיד דורי דורות קודם כל. בכל אופן, הסדר של התורה הוא שקודם מתחתנים, "כמשוש חתן על כלה" – שוב, יש סיכוי טוב מאד שכבר יהיה ילד אחד או שנים לפחות לפני שהוא מתגייס לצבא – ואחר כך יוצאים ובאים. היציאה וביאה של איש צבא זה כמו שחז"ל אומרים בהמשך פרקי אבות, "בין שמונה עשרה לחופה, בין עשרים לרדוף" – לא אומרים להתגייס – וזה "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". זה כולל את ה"ארדוף אויבי", אבל בפשט זה לרדוף אחרי פרנסה – להלחם על הלחם (לחם לשון מלחמה). "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", הצד השוה הוא שהיציאה היא לפני הביאה. "בן עשרים לרדוף" – קודם הוא יוצא ואחר כך בא, יוצא מהבית לרדוף משהו או מישהו, ואחר כך הוא חוזר הביתה, בא.

אבל לפי סדר הספירות זה פשוט ש"ברוך אתה בבואך" זה כמו אברהם אבינו, הכוכב שעולה במזרח – זו הלידה. הביאה, כמשוש חתן על כלה, זה בעיקר בחינת יעקב אבינו – הזיווג. היציאה לרדוף לקרב זה בחינת יצחק אבינו, זו גבורה. מה ההבדל? בסדר. עכשיו כבר נאמר בלשון של ספירות. בחסד הביאה היא לפני היציאה – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", קודם באים לעולם ואחר כך יוצאים מהעולם. הייתי יכול לומר שביתי האמתי למעלה, ואז אני יוצא ממנו ובא אליו, אבל לשון תורה היא "בבואך... בצאתך". הסדר של החיל או הבעל, בן העשרים שיוצא לרדוף בחוץ, זה סדר של צבא – ובצבא מפורש שקודם יוצא ואז בא. הסדר של הזיווג הוא עוד פעם סדר ישר, כמו החסד, שקודם יש ביאה ואחר כך יציאה. אם כן, הסדר כאן הוא כמו ב-עב שמות של ה', ישר-הפוך-ישר, "ויסע... ויבא... ויט" – שמסדרים את סדר הפסוקים לחבר שלש אותיות לתיבות, הראשון ישר והשני הפוך והשלישי שוב ישר (בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וכמו שהסברנו על אדה"ז והבעל שם טוב). בחסד ביאה-יציאה, בגבורה יציאה-ביאה, בתפארת שוב ביאה-יציאה. אם כן, יש שלש בחינות ביאה ושלש בחינות יציאה, אבל בסדר הישר זה שתי ביאות – הביאה של ה"ברוך אתה בבואך" והביאה של "כמשוש חתן על כלה".

בכל אופן, כל זה היה קשור עם שנת ביאת משיח, שהווארט היום היה שביאת-משיח הכוונה שזה היינו משיח – שמשיח הוא הוא ביאת משיח, גם המשיח הפרטי וגם המשיח הכללי. כלומר, כדי לגלות בי את המשיח הפרטי אני חייב לדעת שהמשיח זה ביאה. אני צריך לבוא, להכנס לתוך הענין. אם רוצים לחבר למה שדובר קודם – כדי לבוא, כתוב שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם – התכל'ס לא שיצא מהלב שלי, זה לא נוגע, אלא שיבוא ללב שלך, זה ביאה, זה זיווג. אחרי שאני בא ללב שלך יש מטי ולא מטי – אני גם יוצא, יש כניסה ויציאה, זה הסדר של ביאה זו. אבל כדי שזה יכנס, שזו הביאה, צריך להיות "דברים היוצאים מן הלב" שלי לגמרי, ואז יש סיכוי שזה יבוא לתוך הלב שלך. שוב, מה הווארט? כתוב בחסידות שלפעמים זה ההבדל בין חסד לרחמים. אמרנו שגם חסד וגם רחמים זה סדר ישר, של ביאה ואז יציאה, אבל לפעמים כתוב שבחסד העיקר זה לתת, ולא כל כך מענין אם מתקבל בכי טוב, אבל ברחמים אם הדבר לא מתקבל הם לא מבסוטים. הרחמים זקוקים לכך שהדבר יתקבל אצל המקבל בכי טוב, אחרת זה לא רחמים. חסד זה פיזור – לפזר את השפע – אבל רחמים חייבים לבוא. כתוב "כי מרחמם ינהגם" – המשיח הוא בעיקר רחמים, לא חסד. שוב, הרחמים דורשים שהדבר יבוא – אם זה לא בא אל התכלית שלו, כמו שאמרנו עכשיו שנכנס ללב הזולת ופועל את פעולתו (שיש הריון, שהביאה פועלת את הפעולה), אז זה לא שוה שום דבר, זה לא משיח. זה כאילו המסר השנה, שגם המשיח הפרטי וכל שכן המשיח הכללי – המהות שלו, בפרט בשנת ביאת משיח – הוא שהביאה והמשיח זה אותו דבר.

לחיים לחיים.

ניגנו.

לחיים לחיים.